סמויה יוצאת מהמסתור
(טוב, לא 100% סמויה, בכל זאת כתבתי פה הודעה לפני שבוע-שבועיים)
מה לעשות, הפרק הזה הוציא אותי מהמסתור (זהירות, חפירה אפשרית לפנייך)
אני אולי בעמדת מיעוט פה, אבל אני חושבת שזה אחד הפרקים הטובים של הסדרה (כן, כתבתי סדרה, לא עונה).
הוא לא היה מטופש (וכולנו יודעים שהיו פרקים מטופשים בסדרה, למרות שגם אותם נראה 3-4+ פעמים). הוא לא היה צפוי (גם כאלה היו), והוא לא היה ממוחזר.
חבר טוב התחיל לאחרונה לראות את העונה הראשונה (2005, כריסטופר אקלסטון), ויצא לי לראות איתו כמה פרקים. זה הזכיר לי כמה הצפייה בעונות הראשונות הייתה מהנה בשבילי. א. כי היה כריסטופר אקלסטון, והוא מלך. ב. כי הרבה יותר כייף לראות את הסדרה הזו בלי לשקוע בתיאוריות (טוב, מותר, אבל רק אחרי סוף העונה, בצפייה בדיעבד). פשוט לראות פרק ולהנות ממנו, בלי לנתח כל מילה שנייה או כל בגד שנזרק הצידה.
מי זו קלרה? אני יודעת שמתפתחת פה שנאה כלפי מופאט, אבל אני סומכת עליו בעיניים עצומות שהוא יפתור את זה בצורה הרבה יותר טובה ואלגנטית ממני (כמו שאני יודעת שהוא יעשה לשרלוק, אגב. למרות שעל זה אני כן כועסת עליו. כמה שנים נצטרך לחכות עם הקליף-האנגר הזה?!)
אז מה היה לנו בפרק הזה שהופך אותו, בעיני, לאחד הטובים? קודם כל - מאט סמית'. שוב אני אהיה בעמדת מיעוט, אבל אני מאוהבת בדוקטור שלו. מצד שני, אני אהיה מאוהבת בדמות הזו לא משנה מה יעשו איתה. כריסטופר היה דוקטור מעולה, דיוויד כנ"ל (למרות שהיה צריך להתחלף מוקדם יותר. כמה שאהבתי אותו, איפשהו בין העונה הרביעית למיליון הספיישלים שהיו אחריו, חיכיתי כבר להתחדשות המיוחלת), ומאט... הוא לקח את הדמות לכיוון שלו, ואני אוהבת את הכיוון שלו.
הדוקטור מפחד בפרק הזה. לא מפחד בסגנון "אני יודע מה זה, אבל אין לי תכנית", לא בסגנון "משהו השתבש בגללי". בסגנון "אין לי שמץ של מושג מה הולך פה", וזה חדש (יחסית). ראינו את זה גם ב Doctor's wife, אבל שם הייתה לו את אידריס-טארדיס. פה אין לו מושג מה הולך, ואנחנו רואים את זה פעמיים - בפעם הראשונה, בסיור שהוא עושה בבית עם קלרה. פרייסלס. בפעם השנייה - ביער, כשהוא מתמודד עם היצור. ראיתי שהזכרתם את הסצינה הזו, את הפחד ה"לא אמין" שלו, אבל בעיני זה היה אמין במיוחד. ומעבר לאמין, זו הייתה תגובה דוקטורית טיפוסית. "רוצה אותי? אני פה. אתה לא בא? אני אעשה את מה שאני עושה הכי טוב - אני ארוץ".
הסצינה בטריילר בה הדוקטור מצלם שפירית, זרקה אותי משום מה לסרט Photographing Fairies ובכלל לנושא של צילום פיות/רוחות, מה שכבר הכניס אותי לאווירה הנכונה בשביל הפרק.
נכון, זה לא היה פרק מושלם, ונכון, היו בו חורים, ונכון, לא גילינו משהו חדש על קלרה - אבל בחייאת, כמה כייף זה לראות פרק בלי לנתח כל תנועה ולחפש כל חור עלילתי!
מופאט כן עשה טעות עם הסדרה, והיא שהוא זורק אותנו, הצופים, יותר מדי לכיוון התיאוריות. אם את באד וולף בקושי ראינו בעונה הראשונה, ואת סקסון היה לנו קשה למצוא בעונה השלישית, אנחנו עכשיו מחפשים בכוח (ואולי צודקים). אני זוכרת שבעונה הרביעית עקבתי אחרי כל פריים בשביל לנסות לתפוס את הקו המקשר. כל שלט פרסומת, כל מדבקה על רכב (מי אמר אטמוס?), הכל הפך ל"הווו, זה בטוח בכוונה", מה שדי הוציא את הכייף מהצפייה.
אז זהו, התייאשתי ונכנעתי להנאה. להישען אחורה, ולצפות בהרפתקאות של הדוקטור ברחבי החלל והזמן. ככה צריך לראות את הסדרה, וככה צריך לשפוט אותה. לדעתי.
מאוד.
