אני מסכימה איתך לחלוטין שאין כל שלילי בכך שאדם רוצה לנצח.
אפילו נהפוכו. זה רצון בריא. גם אצל אסף, וגם אצל שי.
ועדיין, אני טוענת שאצל שי, למרות האופי הקשה שלו וההתבצרות בעמדותיו.
אין את אותה תפיסה של טוב ורע מוחלט. הוא הרי אמר שהוא מבין את השונות,
ומקבל אותה. הוא רק רוצה שיאפשרו לו לפרוש הצידה, וכאשר אי אפשר, שיתחשבו
בו. אסף לעומת זאת, רואה בשי מישהו פגום. מישהו שצריך לשנות אותו. לעשות
אותו בכוח שמח. וחושב שהדאונים של שי, הם השבתת שמחה מכוונת כלפיו.
באופן טבעי, כל אדם רואה את קשת הרגשות, התחושות והנסיבות של עצמו באופן
מורכב יותר, ואת של האחר כמופשט ופלקטי יותר. אבל כאן יש מעבר לזה.
שי מודע לפגמיו. אסף רואה עצמו כמייצג הטוב האבסולוטי. האור. שמחת החיים.
כהמודל הנכון לאיך צריך להיות. שי רק רוצה שיעזבו אותו בשקט להיות מי שהוא.