מצחיק אותי כאן שרושמים כאן - 'שני היא לא אישה חזקה'.
מה ההגדרה בדיוק של אישה חזקה?
למה אנחנו צריכים שהאישה תהיה חזקה?
מי קבע שאישה צריכה להיות חזקה?
 
ההגדרות האלה פשוט פאתטיות.
לכל אישה יש את התכונות הטובות והאישיות שלה, מן הסתם אלה שלא
מחבבים את שני, יגדירו אותה באלף ואחד ביטויים וימצאו את המילים הנכונות
כדי להגדיר אותה כ"אישה לא חזקה", מקודם רשמו כאן נואשת?
מה נואש כל כך בלמצוא חברים? להפך זה הומני יותר, אנושי יותר.
דווקא שי-חי שכל כך חיבבתי ואהבתי שהיה ההפך הגמור, היה יושב לילות שלמים
בחוץ לבד ללא חברה, זה היה אנושי? הוא סתם גמר את עצמו, ועובדה שהוא
לא החזיק את עצמו עד הסוף כי הוא הבין שזה כבר עושה לו רע וגם לחברים שלו.
עכשיו גם אם נרצה או לא, שי-חי היה אדם שבא מהעולם הזה, של הבדידות, הבדלנות
מהחברה, הוא אף פעם לא הסתיר את זה, הוא פאקינג הוציא על זה ספר.
ואנשים מצפים פה ששני תעשה בדיוק אותו הדבר - אבל היי, היא לא עושה, אז
נקרא לה 'נואשת'.
להפך, כל היופי לראות אותה מתאמצת, ולא נואשת מהחברה, היא מנסה להתאקלם
בכוח, ועובדה שגם שם וגם עדן לפעמים מצחקקים מאחוריה או עושים פרצופים,
אבל מקבלים אותה, משוחחים איתה, צוחקים איתה, כן יש גם זיוף, אבל אף אחד
לא מושלם, לפחות הם מתחילים להבין ששני לא כזאת נוראית, ושאפשר לדבר
איתה על אלפי תחומים, ושהיא מנומסת, אדיבה, יש לה הרבה רגש, ולא חומריות.
לא סתם, אחרי חמישי, ששני בכתה, עדן ניגשה אליה כבר, ולא סתם עדן פחות
מלכלכת על שני גם ליד שם, ורואים שהיא שינתה גישה מסויימת.
 
פשוט מעציב אותי שאנשים כאן מתייאשים מהחברה כל כך מהר, ומנסים להגדיר
לעצמם מה היא 'אישה חזקה', אף אחד לא היה רוצה להיות במקומה, לשמוע
שצוחקים עלייך מאחורי הגב, שמנטפים עלייך, ושונאים אותך, והיא באמת לא עשתה
כלום ושום דבר.
דווקא הסיפור עם דן, שדחק אותה כל כך לשוליים, הוציא ממנה את האופי
האמיתי שלה, את הרגש שלה, ולא מעט אנשים מצאו לנכון לתת לה אמפתיה.
תפסיקו לחפש הגדרות מסויימות, זה לא מביא כלום בחיים, זה קל מדי, זה לברוח
מהרצון להשתלב בחברה, ולהיות בודד. לכל אחד יש את הייחודיות שלו ואת הרצון
הייחודי שלו להשתלב בין הכלל, שני לא שונה מאף אחד, ולבטח בבית כזה ארסי
שאפילו אמא לשני ילדים, בת 37, פשוט דרכה עליה.