משהו קצת שונה
לא לראשי!
לא הייתי בטוחה לאן לשרשר, אני מקווה שזה בסדר שאני מצטרפת למרות שהתסכול שלי אולי קצת שונה משלכן. אני סמויה כאן כבר די הרבה זמן, ופתחתי שם משתמש חדש כדי לשמור על האנונימיות.
אז ככה... אני נשואה לאיש מקסים כבר שנתיים וחצי, שנינו בתחילת שנות ה30, ולקראת סוף השנה שעברה החלטנו שאנחנו רוצים להתחיל לנסות להיכנס להריון. בגלל ששנינו טיילנים ומכורים להרפתקאות בעולם החלטנו לעשות טיול תרמילאות אחד ארוך אחרון כזוג לפני שנתחיל. למרבה הצער, לקראת סוף הטיול נפצעתי בתאונה ומאז (כבר שמונה חודשים) אני משתקמת.
כחלק מהשיקום אני לוקחת תרופות שאסורות בהריון. אף רופא לא יודע להגיד לי כמה זמן עוד אצטרך לקחת אותן, וגם אחרי שסוף סוף אפסיק אצטרך לחכות עוד 3 חודשים עד שיהיה לי מותר להיכנס להריון.
שנינו נוראאאאאאאאאאאאאאאאאאא מתוסכלים. אני יודעת, "החיים זה מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות", אבל זה לא אומר שזה כל כך פשוט להתמודד עם זה... אנחנו מחכים כבר כל כך הרבה זמן להקים את המשפחה שלנו, זה אפילו לא שאנחנו לא מצליחים להיכנס להריון, זה שמלכתחילה נבצר מאיתנו לנסות! אני אפילו לא יודעת אם היינו מצליחים בזמן הזה, ואני מנסה להיות חיובית ולחשוב שפשוט נועדנו לקבל את הילדים שיהיו לנו בהמשך ולא את אלה שהיינו יכולים לקבל עכשיו, אבל יש בי הרבה תהיות "מה אם". באיזשהו מקום אני גם חוששת שנצטרך לחכות כל כך הרבה זמן עד שנוכל להתחיל, ואז לא נצליח כי פספסנו את הרכבת... ושנינו מרגישים כאילו החיים שלנו על "Pause" עד שנוכל להמשיך מהמקום שבו הפסקנו.
אני חושבת שלמרות שהסיבה שאנחנו עוד לא בהריון שונה מהסיבות של רוב הכותבות פה, אבל התחושות דומות. כל שנייה עוד חברה או מכרה נכנסת להריון וכל הפיד שלי בפייסבוק מלא בתמונות שלהן עגלגלות ומאושרות. אני שמחה בשבילן, אבל זה כל כך כל כך צובט בלב. זה כאילו שכולם ממשיכים קדימה בזמן שאנחנו תקועים במקום.
זהו, רציתי רק לפרוק...