הצעת נישואין חלומית
בבוקרו של יום ההולדת ה- 23 שלי התעוררתי במצב רוח קרבי במיוחד. יום ההולדת שלי מבחינתי סימל את זה שהזדקנתי בשנה- די ברור שלא בדיוק הייתי במצב רוח לחגיגות.... את מהלך היום ביליתי במחשבות נוגות ובעיקר בבטלה, אפילו את הבילוי המתוכנן (חודש מראש!) עם הארוס שלי ניסיתי לבטל. הארוס שלי, כדרכו של חבר ראוי, סירב בתוקף לשתף פעולה עם ארוסתו המצוברחת וכך במועד המיועד הופיע על מפתן דלתי. נסענו דרך רעננה לכיוון חוף געש. בילוי סטנדרטי לכאורה. הבהרתי לבן זוגי בתקיפות שכל מה שאני מעוניינת לעשות הוא להגיע לחוף לשבת קצת וללכת לאכול משהו. "מה את רוצה ללכת לאכול אחר כך"? הוא שואל אותי, ואני בתמימותי לא חשדתי בדבר.. נסענו בדרכים עקלקלות ולא הצלחתי להבין למה הוא פשוט לא מגיע ישירות בדרך הרגילה שנסענו בה כבר כ"כ הרבה פעמים. בדרך הוא מחליט להתקשר לחבר שלו, פשוט סתם, ואני תוהה לעצמי 'וואו, מה עובר עליו?? הם לא דברו כבר כמעט חודש, מה כ"כ חשוב לנהל שיחת חולין פתאום זה ממש מוזר..מה קורה כאן?'
הגענו לחוף, והוא קופץ לקנות קולה בחנות נוחות בתחנת הדלק. החששות שלי שככו מיד. הדברים המוכרים והרגילים, לפני הירידה לחוף.
עם בקבוק הקולה ביד, אנחנו מגיעים לפתח בגדר שדרכו יורדים במדרון לכיוון החוף. ביום, הדרך זרועה בפרחים מרהיבים, החול לבן והשמים כחולים מלא העין. בלילה, אור הירח מאיר באור קסום את המישורים והגבעות. הפעם, כשהגענו אל הפתח הצר בגדר הבחנתי בשלהבת מרצדת לה למטה. "מה זה?" אני שואלת את החבר, "נראה לך שנדלקה פה אש? אולי אנחנו צריכים להודיע למכבי אש?".. "לא, לא.." הוא מרגיע אותי, "יש כאן כנראה מסיבת חוף. לפעמים הם מדליקים נרות. את לא רואה שיש כאן בחניה יותר רכבים מאשר בדרך כלל?"... אולם לפתע התחלתי לקשר, "אופיר, אין לך קשר לזה...?" אני חוקרת במתח. "לא" הוא עונה לי "זה באמת רק מסיבת חוף" הוא מרגיע. אנו ממשיכים במורד ההר. כל הדרך מוצפת בנרות רומנטיים. ניכר שמישהו השקיע זמן, מחשבה ואהבה בעיצוב שלהם. בדרך המתפתלת אנחנו עוברים חלק שנחצב בהר, מעיין מערה שגומחותיה מוארות בנרות. לו רק ידעתי לשרוק בהתפעלות, הרי שזה היה בדיוק הרגע המתאים. המראה הרומנטי של נרות בחשיכה, הכוכבים המנצנצים ואור ירח רך. 'הלוואי שמישהו היה עושה את זה בשבילי'.. אני חושבת לעצמי, 'זה ממש עוצר נשימה'.. שוב כדי לוודא אני מוסיפה "אופיר זה בטוח לא אתה? "והוא צוחק "ממש לא. תחשבי על זה, מתי היה לי זמן פנוי לארגן כזה דבר?" כשהגענו לנקודת תצפית על החוף ראיתי שעל החול פרוס משטח שלא הצלחתי לזהות מוקף באורות צבעוניים (סטיקלייט) ונרות ושביל זוהר מוביל אליו... "וואו" אני אומרת "הם ממש השקיעו, אבל איפה האנשים?" אופיר לא עונה. אנחנו מתקרבים ופלש מהיר מבזיק בכיווננו. "אופיר", אני תובעת בחשדנות, " למה מישהו צילם אותנו??" כבר הגענו אל הלונג הפרוס, ואז הוא מחייך אלי כורע על ברך, פותח קופסה ובה טבעת מנצנצת ושואל אותי "זוכרת שהבטחתי לך טבעת? אני מקיים את ההבטחה..." הוא רומז להבטחה שהבטיח לי בתגובה על כך שספרתי לו שאיבדתי טבעת שהייתה יקרה לליבי. הייתי בהלם מוחלט. זוויות השפתיים שלי עלו כמו מעצמן ויצרו חיוך. כמובן שהסכמתי... איך לא? אחרי הצעה יפה כל כך.
החברים שלו, שעזרו בהכנות הצטרפו להגיד מזל טוב ולהצטלם J ואנחנו נותרנו לאחר מכן זה עם זו (ועם בקבוק שמפניה, שני כוסות וסושי...), להבטיח הבטחות נצח אחד לשני כשהירח משמש לנו לעד.
