לקיים את השיחה אתמול הייתה אחד הדברים היותר קשים שעשיתי לאחרונה. כי ידעתי מה תהיה התוצאה שלה. ידעתי שלא תהיינה לי שם הפתעות גדולות או חדשות מרעישות. ידעתי שלמרות כל יתרונותיי (הרבים) לא יתברר לי שבשלב מסוים התאהבת בי, ואתה רק מתאפק ומחזיק.
שמה שיש הוא מה שהוא.
כתבתי בהודעה ששלחתי לך, שמה שאני צריכה זה למצוא בך נחמה. ודיברתי על אהבה.
אמרתי באוזנייך שאי אפשר לגעת ככה בחדרי חדרים (בכזה רוך ובכזו תבונה) מבלי שאוהב אותך.
חשוב היה לי להגיע אלייך. ידעתי שחלון ההזדמנויות מצטמצם עבורי, החלון שמאפשר לי לנגוע בך. והמתנתי. הופעה שלמה המתנתי. כמה ימים המתנתי. מיום ראשון שדיברנו, שחשפתי בפנייך את המחשבה. ובהודעה שאלתי אותך "למה לא קראת לי?"...
"אם אקרא לך עכשיו זה נחשב?"
"אמרתי כבר בעבר, אם תאמר לי לבוא, אבוא"
השעה הייתה אחת וכמה דקות. צלצלתי פעם ומיד שוב, והמתנתי ליד הדלת. וכשלא ענית, קצת שמחתי... כאילו קיבלתי ארכה של עוד כמה ימים לפעם האחרונה שאגע בך. אבל אני לא חזקה באיפוק, את זה אנחנו כבר יודעים... אז צלצלתי שוב והמתנתי. אני חושבת שבצלצול השלישי או הרביעי ענית לי.
נכנסתי אלייך, והיית נפוח משינה. "אני יכולה ללכת, תחזור לישון". אחזת בידי ולקחת אותי לחדר השינה. נראית מנומנם להפליא.
"ושוב, תחזור לישון... "
נישקת אותי. אני כל כך אוהבת שאתה מנשק אותי.
בפתח החדר הורדת את בגדיי. נצמדת אליי קרוב קרוב, כשאני כמעט עירומה, רק תחתוניי מופשלות בין רגליי, וחשתי את החום שלך. ואתה את שלי.
לא לגמרי סגורה על השלב שבו התחתונים נפרדו מגופי.
לגמרי זוכרת את הנקודה שבה חדרת לתוכי. הרגע הזה שבו חשתי אותך ממלא את גופי. שוכב מעליי, מנשק אותי. תוך זמן קצר הייתי מעל, נצמדת לגופך. חזה לחזה, מפשעה למפשעה. והלשונות משתרבבים.
ואתה. נוגע בי, בעיניים עצומות. בראשי עברו כל כך הרבה מחשבות ("תליתי כביסה? יש חלב במקרר?"... לא, לא באמת).
Make it count"" אמרתי לעצמי. געי עד כמה שרק ניתן... ונגעתי.
לא שמתי לב כמה עברנו מעלה ומטה, בין שנינו, אבל אני זוכרת רגליים חובקות, אוחזות, וידיים מלטפות, ותוכן. מלוא התוכן. לא יודעת כמה זמן התהפכנו שם, בעדינות הזו, בין הסדינים. לא לקחתי זמנים... אבל רציתי שזה לא יסתיים. שייצרב הרגע הזה.
"עכשיו אני לא זז. תזוזי את". וזזתי.
זזתי לאט. הרמתי מעט את ישבני לעברך. מעלה, ומטה, ובתנועות מעגליות... מתמרנת כדי לחוש כל טיפת רגש מבין חלצייך.
וכשבאת אל בין רגליי, עפתי 30 מטר מעלה. נאנחתי וגנחתי והנעתי את האגן לעברך. מגישה לך אותי במלואי. בשלב מסויים אחזתי בסנטרך והובלתי אותך מעלה אל שפתיי.
"למה הזזת אותי?"
"תיכף תוכל לחזור"
ונישקתי את שפתייך, מלאות מתוכי, מדיפות ריח כל כך מתוק של תשוקה. ליקקתי את שפתייך ושאלתי אותך "כשאתה בין רגליי, האם כך אתה נע?" העברתי את קצה לשוני על שפתייך, סביבן. אחזתי את שפתך העליונה ומצצתי אותה אליי.
"אני בוער" "אני כל כך קרוב לקצה" ואני, כל כך חצויה. רוצה לאפשר לך להתפרק עליי, לעבור את הקצה איתי, ומצד שני, יודעת ששם זה ייגמר. ואולי אני מעדיפה להשאיר לך, ולי, זיכרון מתוק שלך מתפרק בתוך פי.
וכשסיימנו, ושכבת מעליי, שאלת אותי: "את בסדר?"
העזתי. אמרתי לך מה אני מרגישה.
שאלת מה השתנה מהשיחה שקיימנו בנושא...
כלום לא השתנה.
והכל השתנה.
עברנו 4 חודשים אינטנסיביים יחד.
אפשרתי לך לחדור לא רק לגופי. לנשמתי. חשפתי דברים שלא חשפתי לאחרים מזה שנים. אמרת לי כמה אני יפה וסקסית, ומגניבה. והאמנתי לך.
ויחד עם זאת, זכרתי שאמרת לי "אני לא רואה איך באיזה שהוא שלב לאורך הדרך אני מתאהב בך". I so wanted to prove you wrong.
שכבנו במיטה עירומים, מתחת לשמיכה. מנומנמים להחריד. הנחתי את ראשי על כתפך, הסתובבתי עם גבי אלייך ונצמדתי חזק חזק. שכבתי שם. מפחדת לזוז. לא רוצה להרפות. יודעת שכשאקום הכל ייעלם. עוד רגע. רק עוד שנייה.
וכששמעתי את נשימותייך נעשות כבדות יותר, קיוויתי שנרדמת חזק. ניסיתי לחמוק מהמיטה.
רציתי לצאת מהבית ולהשאיר לך פתק שעליו כתוב:
"מצטערת שהתאהבתי בך. לא התכוונתי. בחיי".