תגידו, אני מגזימה ?

[אחותו של שקספיר]

אני מהפרההיסטוריה

עוד אומרת לאנשים "לא לטלפון בוא ניפגש ונדבר על זה"
טלפון?
הם אפילו לא יודעים איך מסתכלים על זה, ועוד בשיחה בעל פה? להיפגש? לראות פנים? להריח,לשמוע להבין אינטונציה? מוזר לגמרי.

אגב לפני כמה שנים הייתי עם ילדי במוזיאון משוחזר כלשהו וכשראו טלפון חוגה- בכלל לא ידעו מה זה. אחד מהם עוד אמר "אולי מערכת להשמעת

 

[איש המתח]

כמעט.

אמרתי לאנשים "לא SMS, צלצל!"

איך אני מתגעגע לימים שהיינו הולכים ברחוב,
הדלתות היו פתוחות,
הילדים משחקים בחצר, ואם לא,
אז צועקים לחבר שבקומה שלישית בבניין,
&nbsp
&nbsp
בקרוב: אפליקציית לקביעת תור לביקור אצל חבר.

 

[אחותו של שקספיר]

נוסטלגיה זה כיף וגם געגוע

מצד שני כמה נוח שיש לי "קבוצת משפחה" "קבוצת משפחה מורחבת"
במקום להתחיל לחפש מי יקח את הסטודנטית בצהרי יום שישי טרמפ? פשוט שואלים---בקבוצת ווטסאפ.
לא צריך לתלות על לוח מודעות פתקית עם לשוניות נתלשות " מכונית מודל תרפפו למכירה יד ראשונה מרופא" אלא תולים מודעה בפייס בוק.
הבעיה- שזו הפכה להיות שיטת התקשורת
הבעיה- מזעור ההבעה לשלשה אימטקונים וקיצורים,
הבעיה- השפה אוי השפה (איך אני נשמעת בול כמו אבא שלי

דאז) דלות השפה.

 

[איש המתח]

מה עם הנרווים הנלווים לכל הקידמה הזו?

אמנם אף אחד מאיתנו לא רוצה לחזור לבשל על פרימוס. אבל...!


נרווים,
לא מוכנים להשקיע,
לא מוכנים להתאמץ.
אם המחשב קצת לאט עובד..."זה לא עובד! זה לא עולה!",
זה כבר נקרא ישן.

 

[אחותו של שקספיר]

סבתא שלי בישלה כביסה על פרימוס

ככה הייתי בטוחה כל ילדותי .
פעם בשבוע הייתה מגיעה הכובסת
ויחד היו מרתיחות סיר ענק של מים
על הפרימוס ושמות את הכביסה בפנים עם סבון כחול כדי שתצא לבנה (באמת? הכחול הפך אותה ללבנה?)
זה היה המפגש היחיד שלי עם פרימוס

וגם הוא נגמר מהר.

מודה על האמת, גם אני מחסרי הסבלנות, ואם משהו לא עובד מספיק מהר מבחינתי ,גם אני אומרת "זה לא עובד"

ו"אולי צריך להחליף" (לפחות אני אומרת אולי. אצל ילדיי אין מילה כזו בלקסיקון ).

 

[משתפרת]

אז את ממש צעירונת...

אני זוכרת את אמא שלי עושה את זה. בלי כובסת. פרימוס, דוד גדול, הרתחה, סבון, כחול כביסה. והיה גם הלוח הזה שבכלל לא היה מעץ אלא ממתכת עם גלים-גלים, שעליו היו משפשפים את הכבסים.
כמה אני לא מתגעגת לעבודה המפרכת ושוברת הגב והזרועות הזו...

ומה שמפחיד אותי הוא שהרבה פעמים על הכביש רואים רכב שנוסע בצורה מסוכנת, איטית מדי, מזדגזגת מדי, ואז רואים את הנהג/ת מחזיק/ה ביד אחרת טלפון נייד ועסוק/ה בשיחה לא דרך דיבורית.
ועוד יותר מפחיד הוא לראות את אלה שמתעקשים לסמס תוך כדי נסיעה.

 

[שמוצקין]

את לא מגזימה ויש בעיות נוספות עם הסמרטפון

בעיות של בטיחות בדרכים , קוצר רוח , אבדן ריכוז ואבדן זיכרון .

 

[iris mom of two]

את לא מגזימה

אצלנו כמו אצל אשתו של שייקספיר אין ניידים ליד השולחן. גם לא עונים לטלפון. במסעדה, אנחנו משאירים את הניידים בכיס, אלא אם כן רוצים לבדוק משהו רלוונטי לשיחה. אבל אז מישהו בודק את דר גוגל.
&nbsp
אם אני צריכה לבדוק את הטלפון בזמן יציאה עם חברה, אני מבקשת סליחה, ועושה את זה מהיר. זה חריג, לא רגיל.
&nbsp
מצד שני כשאני בישיבות אני קבוע על הטלפון. הישיבות הם שלי כמתנדבת, כך שלא יכולים לפטר אותי (הלוואי!), והמשחק על הטלפון עוזר לי להתרכז מצד אחד ולהקשיב במקום לחזור על מה שנאמר מצד שני. אני כן פעילה ומגיבה, אבל רק כשצריך ולא סתם להאריך ישיבה מאוחרת בלילה.
&nbsp
לא הייתי נפגשת יותר עם חברה שהטלפון יותר חשוב לה מהנוכחות שלי.

 

[אחותו של שקספיר]

אצל אחד הבנים שלי-יש הרגל חברתי

כשהם מבלים בפאב, מועדון וכו
הם מניחים ערימה של סלולריים בפינת השולחן.
מי שלא מתאפק ומציץ בשלו או מגיב לצפצוף
נענש וצריך לקנות סיבוב של שתייה לכל החבורה.

 

[talitush2]

אחלה. רעיון גדול. כל הכבוד להם

המכשיר והאפשרויות הגלומות בו הוא פנטסטי. וואטסאפ נוח מאד. קבוצה משפחתית זה נהדר ובלחיצת כפתור כולם מעודכנים. אין ספק שזה מקצר הליכים, נוח, זמין.

אבל כמו בכל דבר - צריך לדעת להפיק ממנו את המיטב מבלי להתמכר.
גם פייסבוק כשלעצמו זה רעיון נחמד מאד. אבל כשהכל הופך לפרוץ, פתוח ואפילו הפך למסוכן, הפסיק להיות נהדר. אז תלוי מה עושים עם כל דבר.
וכשאנשים מתמכרים למכשיר או לאפשרויות שבו, זה המבאס.