שיר

[שיר של בוקר]

שיר

ושוב זה קורה יש נפילות חסרות תקווה
ושוב אני מוצאת תצמי חסרת שמחה, חזון ואהבה
שוב שונאת עצמי וגם את כל הסובבים
שוב מרגישה שאיש לא יבין, שאין באמת חברים קרובים

נזכרת בתקופות ילדות, אני יושבת בודדה
לא הרעתי מעולם לאיש, הכל בגלל ילדה
איך סחפה כיתה שלמה לצחוק, לחרם על אחת
דיכאון וחרדות צמחו בבת אחת...

הביטחון נשאר ירוד, כמוהו גם אני
שנים ניסיתי רק לרצות לעמוד ולומר הנני
עברו שנים ואלפי דקות שהתמשכו לסתם שעות
היו רגעי אושר וצחוק, היו שטבעו בים דמעות
לקח שנים לי לנסות ,עשירית קצת לשחזר
הכל הדחקתי עוד ועוד, לא יכלתי לשחרר
מה יחשבו על עוד ילדה שנתנה בה לפגוע
לא יכולתי לנסות לתת וגם לרצות לשבוע

לימדתי את עצמי רק לתת בלי תמורה לרצות
לא להתקרב, לא להיצמד באמת לחברות
מפחד שמא אפגע עטיתי מחסומים
לקח לי זמן כדי להעיז להציץ מחרכים

ושוב הגיע נפילה, חלום בלעות הפך למציאות
חיי רצים ממש כמו שיר, רק שאצלי הדיסק סרוט
ולנסות להשתקם דרש כל כך הרבה כוחות
ניסיתי רק לשקוע אך גם יבשו ביצות

וכשהכל קורס זה קורה בכל המישורים
גם בבית, גם בחוץ הכל הופך רכבת של חורים
כשרק ריתי לעזוב וגם כמעט וכבר אולצתי
גם כשרציתי להישאר, לא ממש רצו אותי...

והתחלתי דף חדש, השפרצתי סביב צבע לבן
חשבתי שימים טובים הגיעו, ששוב פרח הגן
ושוב חזרה תחושה של אם כך... אז אני שוב
וחרדות ודיכאון מראים לי לאן לשוב

האם יהיה כבר סוף, או שהתוגה תגמור
האם לא עדיף לבד לסיים מלחכות לקרן אור
רוצה להאמין לאנשים שנותנים לי השקיה
לא לחשוב הכל תכסיס וזה כי לא נעים היה...

רוצה כבר לקבל את עצמי בתור עצמי
רוצה לצעוד בגאווה ולמצוא את מקומי
רוצה כבר להוביל, להראות לשמש היכן האור
ולמחוק בבת אחת את כל הצבע השחור