עכשיו זה פתאום "אובדן עשתונות מוחלט"?
מעניין שבעוד שמצד אחד אתה מודה שאין לך כל מומחיות בפסיכולוגיה או בפסיכיאטריה, אתה ממשיך בו זמנית לתת אבחונים יותר ויותר מדויקים לאדון שליסל.
 
החשיבות בדיון הזה אינה המעשה עצמו, אלא המאמץ שלך לתרץ אותו, כדי שלא תצטרך להתמודד עם מה שעומד מאחורי הערכים והמוסר שלך, ובמיוחד עם מה שמכתיב אותם.
 
כתבת למעלה שלא צריך לגנות את המקרה כי הוא בודד, אבל כאן אתה מסתמך על זה שבפעם הראשונה ששליסל יצא לתקוף מישהו, נתנו לו סכין ואף כיוונו אותו למטרה.
כלומר - שליסל לא היה בודד, היה שם עוד אדם אחד לפחות שהיה לו עניין לרצוח לפי הדת, ואינך יכול לטעון שגם אותו אדם היה פסיכוטי.
 
אם אתה צודק ושליסל "נראה מטורף" לפני שנתנו לו סכין, זה רק אומר שמי שנתן את הסכין הוא רוצח לא פחות משליסל, כי הוא הבין שהוא נותן נשק בידי רוצח.
 
בכל מקרה, הבריחה שלך למקרה הראשון אינה רלוונטית.
בפעם השנייה אף אחד לא נתן לו סכין במקום. הוא הביא אותה מהבית, הוא התכונן.
ואיך הוא "נראה" למישהו לפני כמה שנים, לא גורע דבר מההכנות האלה.
 
כשיש לך זמן להתכונן, יש לך גם זמן לחשוב על מה שאתה עושה, ואם החלטת לעשות זאת - זה אומר שמצאת הצדקה.
תקרה לזה איך שאתה רוצה - "דחף פסיכולוגי", "רוח אלוהים", "שדים" - שליסל מצא הצדקה למעשיו, ועכשיו אתה מנסה לשכנע אותנו, ואולי במידה מסוימת את עצמך, שלך זה לא יקרה...