לדעתי עדיף לא
ופתאום נזכרתי באמא שלי שכל פעם לפני נסיעה, אפילו הכי קצרה, היה הייתה נכנסת לאטרף אין סופי, שנמשך לעיתים גם שבוע ויותר.
בקשר למעבר ממצב למצב אז לדעתי הפתרון נמצא בתוכך,
ובדיוק בדברים שאת והסביבה דוחים כבעייתים כי הם מאוד שונים מהממוצע הנורמטיבי,
כמו למשל האסוציאטיביות המאוד גאונית, והיכולת והצורך ללכת להמון כיוונים במקביל.
שינוי מהווה את אחד מתעלומות הקיום הכי עמוקות,
אם לא העמוקה ביותר,
וגם המפחידה ביותר.
הנ"ט לא מתמודדים עם השאלה הזאת אלא לעיתים רחוקות ובעקיפין( כמו דרך אמנות ומדע),
במקום זאת הם נשענים על המוסכמות שמגדירות מראש את המסגרת שבתוכו אפשר ומותר ורצוי לחוות ולחולל שינוי.
המוסכמות עצמן משתנות בדרך שמאפשרת לאנשים לעכל שינויים בצורה הכי הדרגתית שאפשר.
הבעייה, שלאוטיסטים זה לא ממש מדבר ולא ממש נוגע,
גופם מחווט לנפשם בצורה שמטה אותם להתמסרות טוטאלית גם בגלל שהם חווים שינוי גם כשינוי ביחס בין המסגרת לבין תוכנה,
הגוף והנפש משתנים הדדית דרך מהלך שלכן מתבטא כפתיחות אבסולטית,
ובגלל זה אוטיסטים חווים הצפות ושיתוקים כשדוחסים אותם למסגרות נורמטיביות,
שמבוססות על תנועה שאינה הדדית אלא נועדה לשמר את המסגרת ולאפשר שינויים רק בתוכה
בדיוק בגלל זה יש בעייה עצומה עם התפישה שהעולם שייך לנ"ט ולכן מי שרוצה להשיג משהו בחיים חייב למצוץ להם,
נכון שהפשיזם הנורמטיבי מטיל סנקציות כלכליות ורגשיות ואחרות הכי קטלניות על כל מי שלא מוכן או לא מסוגל להתיישר איתו אבל גם בגלל זה לדעתי לאוטיסטים ולאנשים עם נטיה אוטיסטית יש גם חובה להאבק באלימות הזאת גם אם המחיר הוא לגמרי מטורף,
זאת חובה לדורות הבאים, זו חובה מוסרית, ואנושית, וכל אחד שממלא אותה מקדם את הסיכוי שיום אחד גם אנשים שיכולים ומנסים ליצור בצורה עמוקה ורחבה ומוסרית יוכלו לעשות את זה.
בניגוד לקשקוש ש"אנחנו נותנים רק כלים", שכאמור הוא אופייני למבנה זהות לא אינטגרטיבי, שלכן מפריד בין הכלי לבין הפעולה, בין המסגרת לבין תוכנה,
מאפיניים כמו שאת מתארת, שדי אופיינים לאורך ולרוחב המגזר,
מבטאים מהות, זהות, דיספוזיציה,
שכל ערכה, מהותה, יעודה, מתבסס על פתרון הרבה יותר עמוק ומקורי של שאלת השינוי.
למשל
הנטיה הכל כך אופיינית למונולוגים בלי שורה תחתונה בעצם מהווה כשלעצמה פתרון מהותי,עמוק ואמיתי, לשאלת השינוי, גם כי היא מתחברת לעשיית המון דבר במקביל, או לתשומת לב להמון דברים במקביל (חלק מהקטע שבמצב כזה אין באמת הבדל בין עשייה לתשומת לב,בין תנועה למבט, וזה מאוד מהותי),
כי מה שהנטיה הזאת מאפשרת זו תחושה של מעבר המבוסס על תחושה ו/או חקירה של המשותף בין ערוצים וכיוונים והיבטים נפרדים( מכאן גם הנטיה למה שמסומן בטעות כאסוציאטיביות ולחוויה לא ליניארית של המציאות)
הריחוף הוא הריכוז,
הוא שונה ממה שקוצר הרוח התועלתני הנורמטיבי מזהה כריכוז ולכן גם לא מתאים למסגרות הקיימות אבל בדיוק בגלל שלכל נתיב שבו את הולכת אין שורה תחתונה ואין סוף אז כל הנתיבים מתחברים למשמעות אחת,
וזו גאונות, זו יצירה אמיתית, אפילו יותר מזה, ואפילו שהנ"ט רוצחים אותנו בגלל זה לדעתי אסור לוותר על זה.
וככל שיותר ויותר אנשים לא יוותרו המסגרות עצמם ישתנו, ולטובת כולם, לא רק לטובת האוטיסטים.
אוטיסט שמשתלב הוא בוגד, בעצמו, באוטיסטים אחרים, בחברה כולה, באמת, ביופי ובאהבה.
יחד עם זה לא נכון להאשים אוטיסטים שמנסים להשתלב ולו רק בגלל שלאכזריות ולטמטום הנורמטיבי אין קץ,
אבל גם בגלל זה אז לפחות לדעתי כל מי שמסוגל לעמוד ברצחנות הנורמטיבית מוטב שלפחות ינסה לכוון את חייו וקיומו דרך הנסיון לדעת את עצמו ולא דרך ההנחה שהעולם הוא נ"ט,
הוא לא,
זה שבינתיים הזבלים שולטים בכל המשאבים ובכל צמתי ההחלטות לא אומר שהדברים לא ישתנו ולא משתנים,
וכל מי שמצליח לא להשתלב תורם לנצחון על הדיקטטורה הנורמטיבית.