חוזרת לעדכן
קודם כל, בעיקר לטובת ידיעת הכלל, ובניגוד למה שחשבנו לפני כן שאחרי שבוע 14-15 עושים גרידות רק ב2 בתי חולים במרכז - ברגע האמת מסתבר שבבית חולים כרמל מאפשרים גרידה עד שבוע 17. לנו נתנו את האפשרות להחליט, ובשבוע 16+ החלטנו על האופציה של השראת לידה עם ציטוטק. אבל בשביל אלו שמתלבטות או אלו שלא בטוחות שיאפשרו להן, תדעו שזה קיים.
לגבי התהליך, נתנו לי שש מנות של ציטוטק (2 כדורים בכל פעם), בהפרש של 6-7 שעות זו מזו. לא היתה השפעה, וכבר מהמנה הרביעית התחילו להכין אותי לחשוב על אפשרויות למקרה שזה לא יעבוד, כשהצוות פחות התלהב מהאפשרות של לעשות הפסקה ולנסות עוד כמה מנות אחריה, ויותר כיוון לכיוון של גרידה (כולל צום ליתר בטחון). כמה שעות אחרי המנה האחרונה, התחיל דימום ממש קל בניגוב, חשבתי שזה בגלל תהליך החדרת הציטוטק והחיכוך עם הכפפות. אחרי עוד שעתיים היתה סוג של ירידת מים אבל לא בכמות גדולה אז עוד לא הינו בטוחים. היו גם כאבי מחזור אבל ממש קלים - כאלו היו גם מוקדם יותר ולא התרגשתי מהם. לאט הכאבים התגברו והצוות החליט לתת מנה שביעית של ציטוטק בלי הפסקה של 24 שעות. ברגע שכאבי המחזור הפכו מתוזמנים - הבנתי שזה לא כאבי מחזור אלא צירים, לשמחתי הם היו מאד נסבלים (או שיש לי סף כאב גבוה או שיש לי כאבי מחזור מאד מזעזעים בנורמה), ובחרתי לא לקבל משככי כאבים. כעבור כמה שעות בודדות הרגשתי שאני כבר מתחילה להתפתל והכאבים כאילו מתחברים לאחד רצוף. שעה לפני כן בדקו לי פתיחה והייתי רק בפתיחה של 1 אז הנחתי שיש לי עוד הרבה זמן והחלטתי כן לבקש משכך כי לא ידעתי כמה אוכל לשאת את הכאב הרצוף הזה במשך שעות. כנראה שאלו היו סוג של צירי לחץ כי דקה אחרי העובר כבר התחיל לצאת לבד, לפני שמישהו הספיק להגיע. בשלב הזה כבר לא הרגשתי שום כאב ולא היה טעם במשכך, הכל פשוט קרה מעצמו במין בועה של שקט נטולת תחושה וכאב. שני רופאים ואחות הגיעו מיד, וליוו את התהליך תוך הסבר איך ללחוץ כדי לעזור להכל לצאת, ועזרה פיזית שלהם בלחיצות על הבטן. ביקשתי לא לראות את העובר כי פחדתי ממה שאראה, רטרואקטיבית אני אולי קצת מתחרטת על זה. השלב הזה כאב הרבה פחות ממה שציפיתי, וחצי שעה אחרי כבר הייתי בגרידה כי השליה יצאה רק בחלקה, ושאבו את היתר.
 
לטובת המתלבטות לעתיד, וזו אולי דעה קצת יוצאת מהכלל אבל חשוב לי שגם היא תשמע - אני כן הייתי ממליצה על השראת לידה בשבוע כזה.
השיקולים האישיים שלנו היו כאלו:
לי היה מאד חשוב להרגיש את הלידה, כולל הכאב, כחלק מהתהליך של האובדן והאבל על הילד שאיבדנו. מודה שהיה לי גם קצת חשוב שיכאב לשם הכאב, כדרך לבקש סליחה, כדרך לשחרר אותו בהדרגה, כדרך לזמן כאב פיזי שימסך ולו לקצת את הכאב הנפשי. ברור לי שלא כל אחת תתחבר לגישה הזו וברור שאני לא באמת אשמה, אבל אני כן הרגשתי את הצורך להרגיש את הכאב עד הסוף. הצוות מצידו חזר והמליץ והציע לקבל משכך מתי שרק ארצה ככה שאם מישהי בוחרת בזה, היא תוכל לעבור את התהליך בלי כאב.
היה לי חשוב לתת לו את ה'כבוד' להיוולד שלם. באיזשהו שלב הבנתי שבשבוע כזה גם בהשראת לידה הם לא תמיד יוצאים שלמים וזו היתה אחת הדאגות שלי. בסוף הוא יצא שלם ומושלם וכמו הילד הטוב שהוא היה במשך כל ההריון - בלי להכאיב לי בכלל, בצורה כמעט לא מורגשת, בלי להפריע, במין הכנעה כזו ששברה לי את הלב.
כל רופא שדיברנו איתו לפני התהליך הסכים שעבור הרחם, יותר בריא ללדת בשלב כזה, ובגלל ההרגשה שגם ככה כל דבר הסתבך לנו עד עכשיו - העדפנו לבחור את האופציה הארוכה יותר, ואולי הקשה יותר רגשית, אבל זו שתטמון בחובה סיכון כמה שיותר נמוך לרחם. נכון שברוב המוחלט של המקרים בכל זאת יש צורך בגרידת שליה, אבל אי אפשר להשוות בכלל גרידה של כל התוכן ההריוני לגרידה של השליה בלבד (או חלק ממנה שנשאר). יצא לי לראות בזווית העין את התוכן שנאסף ממני במהלך הלידה, שמילא צנצנת גדולה - ושמחתי שזה יצא ככה ולא בגרידה של רחם כל כך מתוח ומלא.
לגבי הקושי הרגשי של לעבור לידה לצורך הפסקת הריון, ועוד בהריון ראשון, לא הרגשתי שזה מעצים את הקושי. היו לנו חמישה ימים לפני האשפוז שהיו קשים ורוויי בכי, דווקא באשפוז עצמו הרגשתי יחסית אסופה וממוקדת כי היתה לי 'משימה' שקצת שמה את הכאב בצד והכריחה אותי לתפקד. יתרה מזאת, השלב הכי קשה היה דווקא ההתעוררות בחדר התאוששות אחרי גרידת השליה - אז כל עוצמת הכאב והבדידות והאובדן והריקנות מכה ברגע אחד. אז כל נפילת המתח מהימים הארורים האלו מגיעה והכל פתאום כל כך סופי ומוחלט ולא בר שינוי. והבטן שכבר רכה ושטוחה, וההבנה שזהו, שהכל באמת נגמר.. שכבתי שם, עם ורידים פתוחים בשתי הידיים, שונאת את הרגע שפקחתי בו עיניים, מרגע שהתעוררתי לא הפסקתי לבכות, והם שחררו אותי מאד מהר למחלקה, לפני שבדקו שאני מטילה שתן. ככה שלפחות מהחוויה שלי, אני לא בטוחה שהיה לי קל יותר רגשית לעבור רק גרידה, כי היא היתה השלב הקשה ביותר בשבילי.
 
אחרי שחזרתי למחלקה, נתנו לי לבחור האם להשאר בהשגחה עוד לילה או להשתחרר עוד בערב, העדפתי להשאר כדי שאוכל לשוחח למחרת בבוקר עם הרופאים שהיו נוכחים גם בגרידה כדי לוודא שהכל היה בסדר, וגם בלידה.
עכשיו אני בבית, מודה על זה שהציטוטק כן השפיע בסוף, מסרבת להוריד את תמיד האשפוז מהיד כי זו העדות האחרונה שנשארה. מסתכלת בתמונה האהובה עלי מהבדיקות, צילום בתלת מימד של הרגליים וכפות הרגליים המתוקות של הבן הראשון שלנו, מקופלות בזווית כל כך תינוקית ותמימה, בהלם מעוצמת האין, בהלם מעוצמת התמימות שנלקחה מאיתנו, בהלם שאני כבר לא בהריון, בהלם מהתהום הזו שנפערה בלב, מהמוות והריקנות הפנימית הזו,מהתחושה שחלק בי מת ולא ישוב עוד לעולם. רוצה לבכות אותו עד הסוף לפני שאני משחררת וחוזרת לחיים. ומוכנה לתת הכל כדי שאף אחת לא תצטרך לחוות אובדן כזה בחיים.
 
תודה לכן נשים יקרות על המקום המבורך הזה. על הנוכחות שלכן והיותכן. ובתקווה לימים קלים יותר, ולחיים.