שאלה לאמהות

[אמיתמי]

נו, טוב הסכמתי שהסגנון הוא לא משהו

אבל את המסר העיקרי אני לא רוצה לפספס. המסר העיקרי של הדברים שלו, זה שאין סוג הורות אחד שהוא היחיד האפשרי. אפשר להיות הורים פחות טוטאליים ולגדל ילדים מאושרים. יש כאן אמהות שסובלות נורא ולא מאפשרות לעצמן שום נוחות, יש כאן אשה שמפחדת להרות כדי לאבד את עצמיותה. מישהו בא ואומר, לא חייבים להיות כל כך קיצוניים בהורות. אפשר לבנות עסקת חבילה שמתאימה לכם, שאפשר לחיות איתה. להיות הורה זה לעשות המון המון שינויים, אבל לא בהכרח לאבד את עצמך.

 

[lulyK]

אני דווקא הבנתי שהמסר שלו הוא

שיש צורת הורות אחת שמאפשרת שמירה על השפיות/שימור האני של האמא: הפסקת הנקה בגיל 8 שבועות ושליחה לגן בגיל 12 שבועות וכמובן - חדרים נפרדים מההתחלה ועד הנצח. כל מי שנוהגת אחרת זכתה לכינויים מאד לא מחמיאים. אני מסכימה עם מה שאת אומרת, אבל אלה הדברים שלך (עדינים ומנוסחים היטב

).

 

[אמיתמי]

מסכימה שזה לא הולך תמיד ביחד

אני נשארתי איתה בבית עד גיל שנה וחמישה, היא היתה עליי עם מנשא המון זמן, ולא הנקתי יותר מחמישה ימים. כל הורה מוצא את הדרך הנכונה בשבילו ובשביל הילד שלו, ואת הקומבינציה האפשרית עבורו.

 

[אמא של עופרי וטל]

למה כזאת ציניות?

ועוד בנושא כל כך חשוב?

 

[אמא של עופרי וטל]

../images/Emo4.gif

מצד אחת מסכימה מאוד על השורה האחרונה שלך. מצד שני, אני לא מסכימה עם שום פסקה מלמעלה. (אמא שישנה עם ילדיה כבר חמש שנים באותה מיטה, והזוגיות שלי לא נפגעה רק נעשתה יצרתיית יותר)

 

[POOH*]

חבל לי שאת מרגישה ככה...

לפי מה שאת כותבת את לא מצליחה להננות ממנה.. מה עם חיוכים? הם לא ממיסים לך את הלב? ופעם הראשונה שזחלה? והפעם הראשונה שצחקה בקול רם? וכל שאר הפעמים הראשונות שהיו ועוד יהיו? אם את אכן לא מצליחה להנו תממנה בכלל זה נשמע לי מוכר מאד.. חוויתי את זה במשך כמה חודשים טובים אחרי לידת הבן הקטן שלי - דיכאון אחרי לידה. ברמות שונות יכול להראות בדיוק ככה. אהבתי אותו, טיפלתי בו במסירות אבל לא הצלחתי להנות איתו וממנו. טיפלתי בעצמי ועכשיו אני נהנית ממנו עוד. אני עדיין אוהבת אותו והכל כמו קודם אבל גם נהנית מכל חיוך, מכל שטות שהוא עושה.. מכל משחק איתו.. מההשתוללויות שלו.. מהמבטים שלו.. בקיצור מהמון דברים שקודם פשוט לא הצלחתי להנות מהם. רק ראיתי מהצד איך אחרים נהנים ממנו ולא התחברתי לזה.. ויש אפשרות נוספת שתתחברי אליה יותר כשהיא תגדל. כשהיא תחתיל לדבר ותרגישי יותר שאטת מדברת לילד ולא לתינוק. יש לי חבר שהוא אבא נפלא לשתי בנות. אבל כשהיו תינוקות קטנות [היום הן בנות 12 ו- 10] היה לו מאד קשה לתקשר איתן. עד גיל שנתיים בערך שהתחילו לדבר הוא בקשוי נשאר איתן לבד וטיפל בהן בקושי כי פשוט היה לו קשה להתחבר אליהן בתור תינוקות מהרגע שהתחילו לדבר ולתקשר בקלות חזרה הוא התחבר אליהן חיבור עמוק ובלתי ניתן להתרה ופשוט היה קשה להאמין שזה אותו אדם ששנה קודם לא ידע מה לעשות עם היצור הזעיר הזה שבידיים שלו. מאחלת לך שתלמדי להנות מהילדה שלך ולא רק לעמוד מהצד.. POOH

 

[החתול של גרגמל]

שוב אני אומרת

אני נהנית ממי שהיא, אבל לא מכל ההתעסקות - לא רוצה לשחק איתה, לא רוצה לחתל אותה, לא רוצה להאכיל אותה. ממה אני כן נהנית? רגעים מסוימים בהנקה, חיוכים שלה בוודאי, גדילת המשפחה ועוד. לאבא של טושו- הנקה זה הדבר הכי חשוב שאני יכולה לתת לה אז מי אני שלא אתן לה את זה? מה אני מעניקה לעצמי? מודעות, יוגה, קריירה (אקדמיה), אהבה של בנזוגי ועוד הרבה שטויות קטנות. אין קשר בין זה שאני לא נהנית מגידול תינוק בן 10 חודשים לבין שאר החיים שלי. החיים שלי לא השתנו מאז שיש לי אותה, רק חלק מהפעילויות ירדו בצורה משמעותית בתדירות שלהן...

 

[פלגיה]

חכי לגיל שנתים

אז מתחיל הכיף הגדול.

 

[החתול של גרגמל]

../images/Emo24.gifאוי כמה אני מחכה

 

[michal@gal]

זה מגיע עוד לפני גיל שנתיים

פתאום מתחילים לדבר. פתאום קוראים לך אמא. פתאום את מבקשת והוא מבין. כל מיני אבני דרך קטנות בדרך להפיכה לילד עצמאי יותר.

 

[tamytamy]

../images/Emo45.gif מזדהה איתך

התחושות שלי הן קצת פחות קיצוניות, אבל בגדול אני מזדהה עם מה שאת כותבת הרבה יותר מאשר עם תחושת "זה קשה אבל שווה כל רגע" שרוב האמהות כאן מדווחות עליה. יש רגעי אושר וכיף. אבל בשורה התחתונה - אני מרגישה שבהחלט וויתרתי על הרבה-הרבה יותר ממה שהרווחתי. קשה לי עם תינוקות. אני צריכה בן אדם מולי. כולי תקווה שכאשר היא תגיע לגיל שבו תינוקות הופכים לאנשים, זה ישתפר.

 

[מ י נ ר ל י]

אני חושבת שאמא ואבא

אוהבים באופן זהה את הילד שלהם. למה אמא אמורה לאהוב יותר?

 

[אבא של טושו]

לא אמרתי שאמורה לאהוב יותר. אבל..

אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאשה היא זו שמרגישה איך גרגיר אורז הופך בתוך גופה ליצירת פאר מושלמת, אשה היא זו שמניקה (!!) כשהתינוק רעב (ואין מה להשוות לפי דעתי לאבא שנותן בקבוק)ואשה היא זו שלרוב גם מבלה את החודשים האינטנסיביים הראשונים שבהם התינוק מתחזק - במהלך חופשת הלידה. עם כל האהבה שיש לי אל הנסיך שלי (ויש לי המון), אני באמת באמת חושב ומרגיש שהקשר שיש לאמא הוא מיסודו חזק יותר. לא סתם אומרים שאין אהבה בעולם כמו אהבה של אמא..

.

 

[אמא של עופרי וטל]

ואצלינו -

אבא של עופרי התחבר אליו הרבה יותר ממני, הוא היה מחובר אליו מהרגע הראשון ועד היום, חיבור שבחודשים הראשוניים לחייו של עופרי רק קנאתי. לעלי מוהר יש שורה בשיר "וכבר עולה בי אמהות גברית" עם טלטל זה היה הפוך.

 

[שקדייה]

גם אצלנו היה ככה.

ואולי דווקא בגלל שעם האמא זה בהתחלה תלות פיזית וסימביוזה מוחלטת שיש לה גם אספקטים רגשיים לא כל כך ורודים...

 

[tomer2007]

לדעתי....

הסיבות הן מאוד מאוד אישיות, אבל משהו משותף לכולנו זה שזה חלק ממנגנון החיים שלנו, מהתכלית ומהחיות ומההויה שלנו. וזה מעבר לזה שלא היתה אף תקופה בחיי, גם המאושרות ביותר , שצחקתי וחייכתי כל כך הרבה פעמים (באמת ובכנות, מכל הלב) כמו מהיום שאלון שלי נולד. אני למשל , ממש חווה את הילדות שלי מחדש איתו, הרבה יותר קל להתלהב מכל דבר קטן, הרבה יותר שמה לב לפרטים מעניינים בסביבה , הרבה יותר אני עצמי, בלי אגו ומסכות... הרבה יותר מחוברת לעצמי. לדעתי, גם לזוגיות ולאהבה ביני לבין בעלי זה עשה רק טוב, אני רואה אותו באור נוסף , איך הוא עושה שטויות, איך הוא מתיילד, איך הוא אוהב, איך הוא דואג ובכלל, כמו שאני הוספתי עוד רבדים לאישיות שלי, כך גם הוא... ואני רואה כמה טוב אני עושה לאלון שלי, איך כל האהבה והנתינה ניכרת בו ואיך הוא גדל מאושר וחייכן וסקרן ואוהב ושמח.... לטעמי, הילד שלי הוא מקור האושר הכי גדול בחיי.......כמובן בנוסף לעוד כמה מקורות אושר..

 

[ornak]

אצלי ההריון לא היה מתוכנן

וזרמתי איתו, לא חשבתי יותר מדי. מודה שיש רגעים מאוד קשים שבא לי לישון לילה רצוף ולהיות קצת לבד עם עצמי, זה ממש לגיטימי, אבל מה האלטרנטיבה? ללא ילדים? לטעמי הדבר החשוב ביותר בחיים הוא המשפחה והאהבה, וכמה זמן כבר אפשר להיות רווקים, לישון עד 12, לצאת עד מאוחר וכ"ו- גם את זה ממצים, הלב מתמלא ורוצים קצת משהו שימלא את הריקנות.

 

[talmom]

עונה גם

אני תמיד רציתי ילד. כשיצאתי עם כל האקסים שלי בין היתר דמיינתי כל אחד גם כאב פוטנציאלי לילד שלי. לא את כל אחד יכולתי לראות בתפקיד הזה. לא כולם עברו את "מבחן האבהות" שלי ולכן גם לא שרדו. מהרגע שהכרתי את בעלי ואהבתי אותו, רציתי ילד שיבטא את הגנים המשותפים שלנו. משהו שכל כולו יהיה עשוי משנינו ויבטא בצורה הכי טובה את האהבה שלנו. זו הוכחה בלתי הפיכה לאהבה שלנו. כששני ילדיי נולדו, ראיתי בכל אחד מהם את בעלי ואותי יחד. לאט לאט למדתי לייחס לכל אחד גם את האישיות העצמית שלו. אני מאד נהנית לראות אותם מתפתחים וגדלים, ועם כל הישג שלהם אני ובעלי מאושרים ורואים בכך הישג משותף שלנו. הילדים הם עכשיו הפרוייקט הכי חשוב שלנו. יותר מעבודה, יותר מאיכות החיים שלנו, יותר מהכל. הם דור ההמשך שלנו ואנחנו נעשב הכל כדי לתת להם את כל התנאים לגדול בצורה הכי טובה שיש. יש קשיים אבל הכל מתגמד מול ההנאה מהם. זהו בקצרה. מצטערת אם זה נשמע כמו טלנובלה...אבל ככה אנחנו חיים ומרגישים.

 

[בנס]

זו לא חובה ללדת ילדים

ואם לא בא לך, תחכי. גם אם אף פעם לא יבוא לך, זה בסדר! אני מכירה זוגות בני 60+ בלי ילדים שחיים בסבבה.

 

[violet78]

הייתה תקופה

שגם אני נורא פחדתי מהריון, לידה ומאמהות, וגם לא פעם ולא פעמיים שאלתי את עצמי האם אני אוכל, האם אצליח, האם אהיה אמא טובה, אך אני אעמוד בזה בלי לישון בלילות, בלי להיות עצמאית, לעשות מה שבא לי ואיך שבא לי, איך אוכל להיות כל הזמן קשורה למישהו, ואיך ואיך ואיך......... ותמיד, תמיד רציתי ילד במיוחד מהאיש שכ"כ אהבתי ואוהבת, ותמיד עוד מהילדות ידעתי שאני אהיה אמא, ותמיד רציתי שיהיה לי משפחה. וזה קרה!!!!! נכון שזה לא קל, נכון שזה לא פשוט, ובלי עזרה ובלי תמיכה זה בלתי אפשרי, ועם הרבה אהבה, ועם הרבה רצון וכוח את תראי שתוכלי לעמוד בזה. כי הייצור הזה, האפרוח הקטן הוא כל האושר. הוא הדבר שיכול לגרום לך לחחייך ולבכות, הוא הדבר שבחיים לא תרצי להיפרד ממנו שאת ורק את תרצי להיות איתו 24 שעות ביממה, רק להיסתכל עליו, לחייך לו, לדבר איתו, להניק, ולגרום לו רק טוב. הוא הופך את החיים שלך מקצה לקצה וגורם לך המון המון אושר שלא תרצי להחליף אותו לשום דבר אחר בעולם. אני בטוחה שיבוא יום ואת תסתכלי על זה אחרת וכשתיהיה אמא, את תיהיה אמא הכי טובה, הכי אוהבת הכי והכי מבינה.