רק לא ליפול... אולי טריגר..
אני נלחמת בשיניים, נחלמת בעצמי, נחלמת על הקרובים אליי - אך אין מי שנלחם עליי.
חרדת הנטישה שלי התממשה, איבדתי את אהבת חיי- אני לא כועסת עליו, מבינה .. הוא עבר איתי כל כך הרבה דברים קשים, שמעולם לא תיארתי לעצמי שאעבור.
כואב לי כל כך, מרגישה בודדה ולבד יותר מתמיד. מנסה לפתח חסינות ולא להתייחס לעלבונות מהמשפחה ולהמשיך בקו שהחלטתי- להציל את עצמי.
לקח לי הרבה זמן, יותר מחצי שנה להפסיק להילחם בעוולות העולם ולהתמקד בריפוי שלי ובמי שיקר לי- בן זוגי לשעבר.
איך מתמודדים עם תחושות האשם שגרמתי לו רק כאב? אני יודעת שלא רק.. אבל זה מרגיש ככה, דווקא עכשיו כשאני בתהליך שהבשיל ובא ממני .. הוא לא מסוגל יותר..
אני רוצה לגרום לו אושר, מגיע לו, זכיתי לכמעט שנה של להבין מה זאת אהבה אמיתית וכבוד , למדתי איך אני רוצה שהמשפחה שתהיה לי תראה.
בעבר לא הסתכלתי על העתיד הרחוק.. בכל התהליך הזה הצלחתי לחזור להאמין, ואני לא רוצה להרגיש שהוא גם וויתר... הוא לא וויתר כי הוא כ"כ מדהים שעדיין אכפת לו ממני.
אין לו כוחות והוא צריך שקט.. מצחיק כי זה בדיוק מה שאני צריכה. ואיתו, עם המשפחה שלו המדהימה והחמה היה לי את זה, אני כל כך צמאה לחום ואהבה , שקט, רגעים טובים.. אבל גמרתי אותו. הייתי צריכה להתעורר קודם , זה תמיד תמיד קורה לי!!!!
אני כבר שבוע עם לב שבור וכואבת יותר מתמיד נלחמת וממשיכה לתפקד... מפחדת ליפול. מוצפת, אך למדתי מאוחר מידיי לשלוט על הרגש .
ביום כיפור עשיתי חשבון נפש עם עצמי, ניסיתי לסלוח לעצמי על רגשות האשם, על זה שאני מלקה את עצמי שוב ושוב... אבל בתכלס?
לא באמת עובד. הייתי צריכה לקבל את הכאפה הזו- כי כרגע אני מפנימה "אם אין אני לי מי לי"- אבל קשה כל כך לבד, כשכולם וויתרו ואני חיה בבית שהוא שדה קרב. רק פינה שקטה חמה ואוהבת בסוף יום....
אחת המטרות היא לצאת מהבית,אך עוד קושי ועוד קושי. כאילו אם יש אלוהים הוא מאתגר אותי בכוונה. מזה מאתגר? בודק עד כמה בן אדם יכול.. הוא בטוח לא עוזר למי שעוזר לעצמו, אבל למה הכל נהרס?
למה , אני פשוט הורסת כל דבר טוב.
אני לא מאמינה שאוכל לאהוב מישהו כמו שאני אוהבת אותו, היחיד שהצליח לעבור את החומות שבניתי ולהגיע אליי, לרכוש את האמון.
אני עדיין מאמינה לו ובו, כשהייתי בהתחלה נסערת כעסתי- היום אני מבינה , מלקה את עצמי- רוצה לפצות אותו. הרגעים הקטנים שהוא הצליח שימחו אותי כל כך, רוצה להיות שם איתו, לא לשאוב כוחות- למצוא שוב את השלווה והרוגע ביחד , להתמקד בקשר, בנו, בו..
חוץ מלהיות אסירת תודה לו על מי שהוא היה בשבילי- ראה את הטוב שבי גם כשאני לא ראיתי ולהתנצל שהתעוררתי מאוחר.. אין לי הרבה לומר, טעיתי, ההזדמנויות לתיקון התבזבזו ודווקא עכשיו כמו כל דבר בחיי כשאני בנקודה הנכונה- הוא כבר לא שם.
וזה כואב, כואב כ"כ.. אבל זכיתי בו לתקופה..... ועדיין מתפללת שתהיה לי ההזדמנות האחרונה לתקן, עכשיו. אבל מניחה שכמו כל דבר בחיי- זה לא ייקרה.
ולא, הפעם אני לא מאשימה את משפחתי שלא הייתה שם, לא מאשימה את הפוגעים שהכל צף דווקא לאחר חודשיים שהיינו יחד והכל התחיל..... מאשימה רק את עצמי. לוקחת אחריות ויודעת שלמדתי מאוחר מידיי, אבל הבעיה.. שאני רוצה לתקן רק איתו.
להיות שם עבורו.. לתת לו רוגע, לגרום לו לחייך.....לזכות שוב במבט האוהב והמאמין שלו.....
מרגישה שהוא היחיד שראוי לכך, לטוב שאני רוצה ויכולה לתת...
ולא, אני לא חושבת שזה יישתנה.. יכול להיות שאכיר בעתיד מישהו, עדיין מאמינה שיש עוד אנשים טובים- מעט, אבל טובים. אבל בטוח שהוא לא יהיה אהוב ומשמעותי עבורי כמו שהוא.....
איך ממשיכים בלי ליפול עם הכאב וההשלמה של העבר, אך עם לב שבור שזה כואב יותר מהכל.... בידיעה שאני האשמה, בידיעה שלא הגיע לו..הגיע לו רק את הטוב שבי, איך איך ...
תנו לי עוד סיבה קטנה לא לוותר - כי הסיבה היחידה שיש כרגע זה עצמי כי אין מי שיילחם וגם לא צריך להיות... אבל כואב כל כך, נמאס לי לבכות, נמאס לי לכאוב, רוצה אושר.. רוגע....שלווה...... חיבוק חם...אהבה....
זה הרבה מעבר ללב שבור, זה לאבד את החבר הכי טוב ויקר שהיה לי.... הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים .....
אני נלחמת בשיניים, נחלמת בעצמי, נחלמת על הקרובים אליי - אך אין מי שנלחם עליי.
חרדת הנטישה שלי התממשה, איבדתי את אהבת חיי- אני לא כועסת עליו, מבינה .. הוא עבר איתי כל כך הרבה דברים קשים, שמעולם לא תיארתי לעצמי שאעבור.
כואב לי כל כך, מרגישה בודדה ולבד יותר מתמיד. מנסה לפתח חסינות ולא להתייחס לעלבונות מהמשפחה ולהמשיך בקו שהחלטתי- להציל את עצמי.
לקח לי הרבה זמן, יותר מחצי שנה להפסיק להילחם בעוולות העולם ולהתמקד בריפוי שלי ובמי שיקר לי- בן זוגי לשעבר.
איך מתמודדים עם תחושות האשם שגרמתי לו רק כאב? אני יודעת שלא רק.. אבל זה מרגיש ככה, דווקא עכשיו כשאני בתהליך שהבשיל ובא ממני .. הוא לא מסוגל יותר..
אני רוצה לגרום לו אושר, מגיע לו, זכיתי לכמעט שנה של להבין מה זאת אהבה אמיתית וכבוד , למדתי איך אני רוצה שהמשפחה שתהיה לי תראה.
בעבר לא הסתכלתי על העתיד הרחוק.. בכל התהליך הזה הצלחתי לחזור להאמין, ואני לא רוצה להרגיש שהוא גם וויתר... הוא לא וויתר כי הוא כ"כ מדהים שעדיין אכפת לו ממני.
אין לו כוחות והוא צריך שקט.. מצחיק כי זה בדיוק מה שאני צריכה. ואיתו, עם המשפחה שלו המדהימה והחמה היה לי את זה, אני כל כך צמאה לחום ואהבה , שקט, רגעים טובים.. אבל גמרתי אותו. הייתי צריכה להתעורר קודם , זה תמיד תמיד קורה לי!!!!
אני כבר שבוע עם לב שבור וכואבת יותר מתמיד נלחמת וממשיכה לתפקד... מפחדת ליפול. מוצפת, אך למדתי מאוחר מידיי לשלוט על הרגש .
ביום כיפור עשיתי חשבון נפש עם עצמי, ניסיתי לסלוח לעצמי על רגשות האשם, על זה שאני מלקה את עצמי שוב ושוב... אבל בתכלס?
לא באמת עובד. הייתי צריכה לקבל את הכאפה הזו- כי כרגע אני מפנימה "אם אין אני לי מי לי"- אבל קשה כל כך לבד, כשכולם וויתרו ואני חיה בבית שהוא שדה קרב. רק פינה שקטה חמה ואוהבת בסוף יום....
אחת המטרות היא לצאת מהבית,אך עוד קושי ועוד קושי. כאילו אם יש אלוהים הוא מאתגר אותי בכוונה. מזה מאתגר? בודק עד כמה בן אדם יכול.. הוא בטוח לא עוזר למי שעוזר לעצמו, אבל למה הכל נהרס?
למה , אני פשוט הורסת כל דבר טוב.
אני לא מאמינה שאוכל לאהוב מישהו כמו שאני אוהבת אותו, היחיד שהצליח לעבור את החומות שבניתי ולהגיע אליי, לרכוש את האמון.
אני עדיין מאמינה לו ובו, כשהייתי בהתחלה נסערת כעסתי- היום אני מבינה , מלקה את עצמי- רוצה לפצות אותו. הרגעים הקטנים שהוא הצליח שימחו אותי כל כך, רוצה להיות שם איתו, לא לשאוב כוחות- למצוא שוב את השלווה והרוגע ביחד , להתמקד בקשר, בנו, בו..
חוץ מלהיות אסירת תודה לו על מי שהוא היה בשבילי- ראה את הטוב שבי גם כשאני לא ראיתי ולהתנצל שהתעוררתי מאוחר.. אין לי הרבה לומר, טעיתי, ההזדמנויות לתיקון התבזבזו ודווקא עכשיו כמו כל דבר בחיי כשאני בנקודה הנכונה- הוא כבר לא שם.
וזה כואב, כואב כ"כ.. אבל זכיתי בו לתקופה..... ועדיין מתפללת שתהיה לי ההזדמנות האחרונה לתקן, עכשיו. אבל מניחה שכמו כל דבר בחיי- זה לא ייקרה.
ולא, הפעם אני לא מאשימה את משפחתי שלא הייתה שם, לא מאשימה את הפוגעים שהכל צף דווקא לאחר חודשיים שהיינו יחד והכל התחיל..... מאשימה רק את עצמי. לוקחת אחריות ויודעת שלמדתי מאוחר מידיי, אבל הבעיה.. שאני רוצה לתקן רק איתו.
להיות שם עבורו.. לתת לו רוגע, לגרום לו לחייך.....לזכות שוב במבט האוהב והמאמין שלו.....
מרגישה שהוא היחיד שראוי לכך, לטוב שאני רוצה ויכולה לתת...
ולא, אני לא חושבת שזה יישתנה.. יכול להיות שאכיר בעתיד מישהו, עדיין מאמינה שיש עוד אנשים טובים- מעט, אבל טובים. אבל בטוח שהוא לא יהיה אהוב ומשמעותי עבורי כמו שהוא.....
איך ממשיכים בלי ליפול עם הכאב וההשלמה של העבר, אך עם לב שבור שזה כואב יותר מהכל.... בידיעה שאני האשמה, בידיעה שלא הגיע לו..הגיע לו רק את הטוב שבי, איך איך ...
תנו לי עוד סיבה קטנה לא לוותר - כי הסיבה היחידה שיש כרגע זה עצמי כי אין מי שיילחם וגם לא צריך להיות... אבל כואב כל כך, נמאס לי לבכות, נמאס לי לכאוב, רוצה אושר.. רוגע....שלווה...... חיבוק חם...אהבה....
זה הרבה מעבר ללב שבור, זה לאבד את החבר הכי טוב ויקר שהיה לי.... הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים .....