ריק

[גל סוחף2]

ריק

למרות שאני בעבודה מסודרת.. מתחילה את הלימודים שוב ..יש בי ריקנות..יש ריב בתוכי ויום יומי בין עצב לשמחה...העבר בא לי בחלומות וגורם לי לשינוי במצב רוח ביום..החריקות בשניים חזרו מאז שהפסקתי בתרופות הפסכיאטריות..חיוך מזויף לסובבים אבל לא יודעת מה מרגישה בפנים..עשיתי השגים רבים אחרי האישפוזים..אבל מאז שהפסקתי את הכדורים יש בי פחות אנרגיות..לא יודעת אם זה קשור לזה שאני עובדת הרבה או למשהו נפשי אצלי..יש בי המון מאבקים בתוכי והתמודדות לא פשוטה עם עצמי...יודעת שמתחילה תקופה בלימודים לא פשוטה שמתחילים ללא כדורים והאמת קצת חוששת..לפעמים יש לי התקפי עצבים שמפחדת שאנשים שלא מכירים אותי יקבלו את זה בצורה הלא נכונה..את רוב העצבים מוציאה בבית אבל לפעמים זה נפלט..עם הכדורים זה לא היה קורה מאז שהפסקתי זה חזר לי האימפולסיביות בדיבור.. האמת לא יודעת אם צריך לפנות לפסכיאטר שלי שוב..אני יודעת שיחזיר אותי לכדורים שוב כי זה הכי קל לרופאים..אבל ממש לא בא לי לחזור אליהם עד שנגמלתי..אך אני ממש לא יודעת אם הגוף מזהיר אותי מפני משהו נפשי..ונמצאת במעגל סגור..בקיצר מי שהיה לו משהו נפשי זה נשאר לכול החיים לצערי וזה באמת נורא.. וכמובן מי שהיה באישפןז פסכיאטרי זה טראומה שרודפת יום יום את הבנאדם. לא יודעת מה להרגיש מפחדת לחזור לבוץ שההיתי אחרי כל ההישגים שעשיתי בחיי ומפחדת לאכזב את המשפחה שלי שתמכה בי לאורך כל הדרך...ומפחדת גם להגיד להם משהו...והכי לא רוצה להגיע שוב למקום הנמוך שהייתי..אבל לא יודעת מה יש לי ואין לי את מי לשתף..מה חושבים?

 

[גל סוחף2]

קשה

בימים האחרונים אני ממש מרגישה את האשפוז שחווייתי בעברי ואני ממש בדאון מזה..לא יודעת להסביר אבל קשה לי לא יודעת ממה..אין לי הסבר. כי אין באמת סיבה..לא יודעת מה עובר עליי..מבולבלת מאוד. לא מצליחה להסביר את הקושי אבל כאילו מרגישה את האשפוז זה פשוט נורא..

 

[גל סוחף2]

תקופה

פרץ של רגשות..בנאדם שהיה מאוד חשוב לי החליט להתנתק דבר שהשפיע עליי מאוד..אני נורא מבולבלת לא יותר מה קורה לי..אם עובר עליי משהו נפשי כמו בעברי או עייפות יתר ושעמום..לא יודעת מה לעשות עם עצמי..מאוד מפחדת לשקוע יש לי המון מה להפסיד

 

[סהר-תמיכה]

התמודדות מאתגרת...

יקירה,
אני שומעת את מה שנראה כמו חרדה מאוד גדולה שהשטיח יישמט תחת רגלייך ותאבדי את כל מה שהצלחת לבנות בעמל וקושי רבים...נשמע שלצד הגאווה שיש לך על כל מה שהצלחת להשיג וההתרגשות מהלימודים, את לחוצה וחוששת כיצד תתמודדי עם האתגרים שדברים אלו מביאים עימם כחלק בלתי נפרד מהם... ואני תוהה עד כמה החששות הללו מועצמים ומוגדלים עבורך מעצם התחושה שעלייך להסוות אותם, היות והכרה בהם פירושה נגיעה במקומות הטראומתיים, קצת כאילו ההכרה בהם תכיל סכנת הידרדרות לאותם מקומות... ואני משערת לעצמי כמה מתישה, מרוקנת ומבודדת ההתמודדות הזו עבורך... עד כדי כך שהשיניים חורקות...

דברייך מעלים בי את האמרה לפיה לא טובלים באותו נהר פעמיים... נשמע שעברת דרך ארוכה, שעבדת קשה להשיג דברים שהיו חשובים לך ורכשת בדרך כלים ומקורות תמיכה משמעותיים, ומכאן שגם סימנים של קושי אין בהם בהכרח חזרה לאותו מקום של העבר, הגם אם ההתמודדות עם השינויים גורמת להופעה מחודשת של סימפטומים... יחד עם זאת, עלייך להיות קשובה לגוף, כפי שאת מטיבה להבין, ולהמשיך לטפל בעצמך... כן רוצה לומר לך בהקשר של הפסיכיאטר שפנייה אליו נראית חיונית על מנת לנסות ולחשוב יחד מה יכול להקל עלייך בתקופה זו, באופן שיהיה נכון ומדוייק לך – כלומר מצד אחד ייכבד את רצונותייך ומצד שני, לא ימנע ממך סיוע שיכול להיות קריטי וחיוני... ממליצה לבחור פסיכיאטר שמוכן לנהל דיאלוג ולחשוב ביחד על הדברים...

את כותבת על כך שההתמודדות עם משבר נפשי היא התמודדות לכל החיים, וזה נכון במובן של הצורך לשמור ולטפל בעצמך... אך היא אינה מצמצמת אותך ואת מי שאת להגדרה של מחלה... היא חלק ממי שאת ומהצרכים שלך... אני מרגישה שאת מספרת על שתי דמויות שונות – זו המצליחה והמתפקדת וזו החולה, ואני תוהה האם יש מקום לשתיהן? האם הן בהכרח חייבות להיות כה שונות ומפוצלות? אולי אם תוכלי למזג אותן יחד למכלול מורכב ומופלא שהוא את, תפחת עוצמת החרדה ותוכלי להינות ולהסתייע מתמיכה שהיא כה משמעותית עבורך...ואולי חלק מהעבודה כעת היא לבנות סיפור חיים שיש בו מקום להישגים ולקושי, למשברים ולהצלחות, סיפור שהוא מלא ועשיר לעומת קוטבי ומפוצל שיש בו הרבה מלחמות פנימיות, שהן כה מתישות ומותירות אותך בתחושה קשה של ריקנות...

רוצה לשלוח לך חיבוק חם, להזכיר שאנחנו פה לשמוע ולנסות לבנות יחד איתך סיפור של שלום בית פנימי...

בברכת שבת שלום,

 

[גל סוחף2]

סהר

תודה רבה סהר יש הרבה במה שאתם רושמים..אני באמת מרגישה מן פיצול בין שני אנשים המצליחה והחולה..וקשה לי לחבר בניהם. לגבי פסכיאטר הוא מדהים הוא מלווה אותי כמה שנים ואני סומכת אליו בעיניים סגורות. אכפת לו מאוד שיצליח אך הוא ממש לא אוהב שאני סובלת וכמו שפסכיאטר עושה הוא נותן כדורים..ואני יודעת מה יגיד לי זה תלוי איך את מרגישה ומה עובר עליך לפי זה נחליט ביחד..שבסופו של עניין זה עד כמה אני מוכנה ל"סבול" את המצב. ..כמו המחלה של מאניה דפרסיה אני נוטה לכיוונים שונים בעיקר עכשו שאני בלי טיפול תרופתי ..הדבר היחיד שקצת מצליחה לשלוט זה ocd אבל שאני בלחץ ביום מסויים קשה לי להשתלט על זה..אז כמו שאמרתם אני במאבקים בין השפויה ל"לא שפויה".. יש לי פחד עצום שאני יאבד שליטה כי אני בדרך כלל כל הזמן בשליטה וכנראה באמת שהפחד הזה ישאר איתי תמיד...בזמן האחרון חולמת על האשפוזים כל הזמן ומה שעברתי שם...אני לקראת סיום הישג גדול וכנראה בגלל זה אולי באים אליי כל הפחדים בעיקר בחלומות.
סהר יש המון במה שכתבתה ..בעיקר שני אנשים קשה לי לאחד אותם לאחד בגלל שהמקצוע שבחרתי בו מזכיר לי כול הזמן את זה שאני "לא רגילה" שאני "יותר מורכבת מאחרים"..אני ינסה למשוך את המלחמות שבי עד שאולי אולי התייאש ואז יפנה לפסכיאטר שלי. כי הכי קל לקחת כדורים ולא להתמודד אלא אם זה באמת משהו חריף שדורש טיפול הכרחי..כרגע מנסה להתמודד.