נקודות מעניינות מתוך הריאיון
משקל, בריאות, מראה וסגנון (היו עוד הרבה שאלות ותשובות בנושא)
היום את אוכלת בלי חשבון?
"כן, אבל אתה רואה - אני יושבת איתך ואוכלת אוכל מזין. אני מרגישה טוב מאוד, ואני יודעת מה טוב לי בבטן. אני לא אוהבת לענות את עצמי. אני אוהבת לאכול, משתדלת לאכול בריא, אבל לא אמנע מעצמי כלום".
אז מה עושה כאן ההליכון? [המונח הנכון: מסילת כושר]
"קניתי אותו לפני האירוויזיון כדי לעבוד על סיבולת לב־ריאה, לא כדי לרזות. כשאני אומרת שעבדתי קשה לקראת האירוויזיון, אני מתכוונת לזה. חשוב לי להגיד שהבריאות חשובה לי, ואני שומרת ובודקת את זה כל הזמן".
המראה שלך הפך במובן מסוים לסמל המסחרי שלך.
"הסמל המסחרי שלי הוא המוזיקה שלי. גם החברות הכי גדולות משנות לוגואים. אני מוצר, ואם המוצר הזה יבוא באריזה קטנה יותר, הוא יישמע אותו הדבר. המוזיקה שלי תהיה אותו הדבר, ואני אהיה שמחה באותה המידה. מצווה גדולה להיות בשמחה, כפרה, וזה תמיד יהיה ככה. אני לא מתחייבת לשום דבר".
אהבת את השמלה שלבשת באירוויזיון?
"מאוד. לדעתי לא מדברים מספיק על השמלה, היא לא פחות מיצירת אמנות. המעצב מאור צבר והתופרת שלו טל ברקוביץ יצרו אותה מתוך מחשבה עלי ועל מה שאני צריכה לעשות על הבמה. זה היה מחוך נושם, שעטף את הגוף שלי כמו צמיד על יד. יצירה שעבדו עליה הרבה שעות".
איפה השמלה עכשיו?
"היינו איתה ב'ארץ נהדרת', ועכשיו היא עוברת למוזיאון האירוויזיון בשבדיה".
אני מבטיחה לך שהבחירות שלי בלבוש הולכות להיות נועזות יותר ויותר".
חשוף?
"לא יודעת אם חשוף, אבל הכל יהיה אמנות. יכול להיות שאחליט לצבוע חצי פרצוף בירוק. הכל תלוי במה שהשיר יבקש ובמה שהמציאות תבקש. באירוויזיון ידעתי שאני צריכה לעשות משהו רגוע יחסית. אבל עכשיו אני רוצה לחגוג את החיים ואת האמנות, יותר בכיוון של ליידי גאגא".
ניצחון, הימורים ופרופורציות
גם גאולה אבן הכעיסה אותה. "אף אחד לא אמר לי דברים כמו שהיא אמרה בראיון, שאני לא יכולה לחזור לארץ בלי ניצחון. מי אומר דבר כזה לבן אדם לפני תחרות? זה עצבן אותי מאוד. עניתי לה, 'בואי נגזים, גאולה'.
"היא היתה יכולה להיות גאה במה שעשינו גם בלי ניצחון, ולא להגיד לי שאני לא יכולה לחזור הביתה בלי ניצחון, ועוד בפריים טיים. למה מה קרה? בסופו של דבר, זו רק תחרות של שירי פופ. היו רגעים שהרגשתי שאנשים איבדו פרופורציות, כולל אלה שלקחו בעלות על הגוף שלי. אני לא גיבור לאומי. בסופו של דבר, אני זאת אני, ובאתי לעשות את הטוב ביותר שלי".
"אני יודעת שהרבה התייחסו להימורים, אבל אותי זה לא עניין", היא אומרת בנחרצות. "אני הסתכלתי על האירוויזיון לא כעל תחרות שאני צריכה לנצח, אלא כעל הבמה הכי גדולה בעולם כדי להגיע לכמה שיותר אנשים ולעשות שינוי קטן בתפיסה. רציתי להביא לשם משהו שהוא קצת מחוץ לקופסה, משהו שהוא טיפה יותר איכותי.
"ברגע שהצלחנו לעשות את זה ולעורר תגובות חיוביות מאנשים, זה הרגיש כמו ניצחון. כי ניצחון מבחינתי זה לא איפה מדרגים אותי, אלא אם כן אני מבסוטית ממה שעשיתי. זו קלישאה ענקית, אבל אני באמת המבקרת הכי קשוחה של עצמי, ואם אני לא מדייקת, אני הראשונה ששומעת".
פתחת את טבלת ההימורים להתעדכן איפה את ממוקמת?
"פתחתי, דווקא כי זה עבר לידי ולא השפיע עלי. הייתי גם חברה בקבוצה של חובבי אירוויזיון ישראלים, ובהתחלה הם אמרו עלי את הדברים הכי מחרידים שאפשר. זה מאוד מצחיק לראות את התהליך, איך אנשים היו מזועזעים, ולאט־לאט התחילו לעכל. כשהשיר יצא הוא לא התקבל בתרועות רמות, אבל מה שקרה איתו, וכל התהליך, היה מדהים".
אחרי חצי הגמר את רואה שירדת בטבלת ההימורים למקום הרביעי. מה זה עושה לך?
"זה משחרר אותי, לדעת שאני לא מגיעה לגמר כפייבוריטית לניצחון. אני יכולה להבין למה זו היתה כותרת בארץ - כי זאת תחרות, ולדירוג יש משמעות, ואיזה מעניין זה שהראשונה נפלה למקום הרביעי, ויאללה, בוא נתרגש מזה. "אבל זה היה שלכם, זה לא היה שלי. אני הייתי צריכה לנצח את עצמי ואת התחרות. הזחיחות הזאת, שכולם היו בטוחים שאנחנו מנצחים, היתה מעצבנת.
[על הלני]
מעבר לזה, אני חושבת שהיא מדהימה ויש לה עוצמה מטורפת, והיתה לה הופעה וואו". "הייתי מוכנה לזה שהלני תנצח. זה לא היה מרסק אותי, כי כל החיים זה היה ככה. אני לא מכירה משהו אחר. כל חיי נוצחתי בידי הדבר הסטנדרטי, תמיד. כשהגיע הרגע שחילקו סולואים בלהקה הצבאית, תמיד בחרו את הבחורות שהקול שלהן עדין ושהמראה שלהן נעים לעין".
איזה מקום היה מאכזב אותך?
"מחוץ לעשירייה הראשונה".
פרשת הלופר
מה הרגשת כשהודיעו שלא תוכלי להשתמש בלופר בתחרות?
"עם הלופר ההקלטות נעשות בלייב, ולכן הנהלת התחרות אישרה את זה בהתחלה, ושחררנו את השיר. יום אחד טמירה ירדני ויואב צפיר קראו לי לשיחה [...] הסתכלתי על יואב ואמרתי לו: 'אתה הולך להפוך לי את העולם עכשיו, נכון?' הוא סיפר לי שאי אפשר להופיע עם הלופר. "דפקתי את כל הכוס בשלוק אחד וביקשתי שימזגו לי עוד אחת (צוחקת). זה היה מאוד קשה, לא ידעתי איך לעכל את זה, ממש התמוטטתי. כי אני אמנית לופר, וככה בנינו את השיר. בלי הלופר אנחנו מוותרים על היושרה המקצועית שלנו. "ייאמר לזכותו של אבשלום (אריאל, המפיק המוזיקלי שלה; ע"ס) שהוא מייד אמר לי שיהיה בסדר, וזה נדיר מאוד אצלו. ואז גם כולם התחילו להתעסק בזה, ולך תסביר את זה לכולם".
הביקורת על החזרות
החזרה הראשונה לא בישרה טובות. "פתאום אנחנו מגלים שהמידות של הבמה, ששלחו לנו לארץ ולפיהן בנינו את הכוריאוגרפיה, לא היו נכונות. "היינו צריכים לעשות הרבה שינויים על הבמה, ומיכל שי, הכוריאוגרפית, לא היתה איתנו. גם לא היתה מספיק תאורה, האולם היה חשוך, והיינו חייבים לחשוב על הכל מחדש. את כל היופי הזה גילינו בפעם הראשונה על הבמה, כשכל העיניים עלינו.
"על המסך אנשים רואים שתי הופעות בסך הכל, אבל בפועל יש לפחות שש הופעות מאוד קריטיות. בשבועיים האלה אני עשיתי שש פעמים אירוויזיון. פעמיים של השידור, פעמיים לשופטים, ועוד פעמיים שהן חזרות קריטיות, שכל מה שקורה בהן יוצא לעיתונות. הכל בווליום מאוד גבוה, והכל צריך להיות הכי מדויק שיש, כי כולם מסתכלים, ובחלק מהמקרים מנקדים.
"בגלל שהכל ככה, הייתי חייבת להיכנס למוד של חמלה כלפי עצמי, כי אני ואבשלום מאוד קשוחים עם עצמנו. היינו שם כמו מאמן שעולה לקרב עם הג'ודוקא שלו, ואחרי כל ביצוע הוא לוקח אותי ואומר לי, 'כאן וכאן צריך לשפר', ויואב צפיר יושב על ההופעה והפרצופים והמצלמה ועוד מיליון דברים. אני רגילה לבוא ולהופיע וליהנות, ופתאום אתה עובר פאזה למשהו אחר לגמרי. זה מטורף כמה הכל צריך להיות סוּפר מדויק".
על פניו, נראית שם מאוד טבעית ומשוחררת.
"זה נראה כאילו הכי לא אכפת לי, אבל הכל אכפת לי. הכל היה מתוכנן על השנייה ועל המילימטר, וזו היתה חוויה קשוחה ומיוחדת. [...]
כשחזרת לארץ צפית בהקלטות של ההופעות שלך?
"כן, וחשבתי לעצמי שפה יכולתי לעשות ככה, ופה ככה, ופה סגרתי את העיניים ופה לא, והיה רגע שעשיתי תנועה אחת יותר מדי, ועוד כל מיני דקויות שרק אני רואה".