הייתי לוקחת את המידע שלה בערבון מוגבל
כמו את יתר המידע שהיא מציגה פה.
 
למזלי מעולם לא נזקקתי לשום טיפול פסיכיאטרי, אבל הינה מה שזכור לי מלימודיי: עפ"י חוקי האתיקה חולי נפש כבר מזמן מקובלים בחברה כחולים מהמניין, בלי לאפלות את צורכיהם לזכות הצורך של חולה לב למשל. בישראל חולים כרוניים נהנים מסל תרופות מקיף, פרט לחולי סרטן וחולים עם זיהומים פנימיים שלצערנו יוציאו סכומי כסף גדולים על מנת לרכוש תרופה, בגלל חוסר תחרותיות ויוקר הטכנולוגיות המעורבות בהינדוס התרופה. חולי נפש נכללים בחולים כרוניים, והטיפול שהם מקבלים נמצא בסל התרופות. בנוסף, לכל תרופה פסיכיאטרית יש אחיות תאומות, יש תחרותיות. לכן, לא נראה לי היגיוני שתרופה פסיכיאטרית תעלה 300 ש"ח ואפילו לא 120 ש"ח, על אחת כמה וכמה תרופות נגד דיכאון שזו, אם אינני טועה המחלה הכי נפוצה מתחום הנפש, שחצי מן האוכלוסייה נוטלת אותן.
 
אם נלך צעד קדימה, נגלה שלמדינה לא כדאי לייקר תרופות נגד דיכאון שנמצאות בשימוש רבים, כי זה עלול לגרום למטופל לוותר על הטיפול ולהפוך לאדם מובטל, שהמדינה תצטרך להגדירו כחולה ולתת לו סיוע כלכלי על חשבון משלמי המיסים.