SupermanZW
Well-known member
סבל לא חייב להיות קיצוני
וחלק מהדברים שאת מגדירה כמאמץ הם סבל מבחינתי. לקום ב6 בבוקר זה לא סבל אם הלכתי לישון לפני חצות, למצוא חניה בגוש דן מבחינתי זה סבל, התסכול עד שמצליחים למצוא זה סבל ולפעמים קרה לי שלא הצלחתי וחזרתי הבייתה או שיניתי תוכניות ונסעתי למקום אחר במקום.אני אגב לא ביקרתי בתל אביב בכלל מ2005, החרמתי אותה גם בגלל הקושי למצוא חניה וגם בגלל שהכל בה יקר יותר מבכל מקום אחר בישראל.
להצטרך למכור את כל הרכוש שלי תוך זמן קצר מאוד לפני שטסתי לקנדה היה מלחיץ מאוד וקשה נפשית, אז כן זה סבל מבחינתי והייתי חייב לעבור אותו בדרך למטרה. למצוא דירה לגור בה שעונה על הסטנדרטים שלי תוך פחות משבוע מהרגע בו נחתתי בקנדה זה מלחיץ וגם לחץ זה סוג של סבל. לרהט את הדירה כאשר לא היה לי Credit Score לפני שהיה לי כרטיס אשראי קנדי ושמגבלת ההוצאה היומית שלי בDebit היא 400 דולר והכסף מהצ'ק הבנקאי שהפקדתי בבנק בקנדה עוד לא היה נגיש לי לא יכולתי, אז קניתי מזרון מתנפח וישנתי עליו כי לא הייתה לי מיטה והתחלתי לקנות רהיטים רק אחרי 3 שבועות במזומן (ואני מפחד להסתובב עם כמות גדולה של מזומן עלי, לכן כמעט את כל הכסף שלי העברתי לקנדה בצ'ק בנקאי, במזומן היה עלי רק 1000 דולר כשהגעתי), אזד כן, זה סבל מבחינתי אבל נדרש כדי שאפשר יהיה לנהל חיים נורמלים בהמשך. בהחלט יש סבל (הבנתי כבר שמבחינתך רק להיות על סף מוות ולסבול מכאבים עזים זה סבל, אז מבחינתך מה שחוויתי זה לא סבל ומבחינתי כן) בדרך להשגת מטרות.
וחלק מהדברים שאת מגדירה כמאמץ הם סבל מבחינתי. לקום ב6 בבוקר זה לא סבל אם הלכתי לישון לפני חצות, למצוא חניה בגוש דן מבחינתי זה סבל, התסכול עד שמצליחים למצוא זה סבל ולפעמים קרה לי שלא הצלחתי וחזרתי הבייתה או שיניתי תוכניות ונסעתי למקום אחר במקום.אני אגב לא ביקרתי בתל אביב בכלל מ2005, החרמתי אותה גם בגלל הקושי למצוא חניה וגם בגלל שהכל בה יקר יותר מבכל מקום אחר בישראל.
להצטרך למכור את כל הרכוש שלי תוך זמן קצר מאוד לפני שטסתי לקנדה היה מלחיץ מאוד וקשה נפשית, אז כן זה סבל מבחינתי והייתי חייב לעבור אותו בדרך למטרה. למצוא דירה לגור בה שעונה על הסטנדרטים שלי תוך פחות משבוע מהרגע בו נחתתי בקנדה זה מלחיץ וגם לחץ זה סוג של סבל. לרהט את הדירה כאשר לא היה לי Credit Score לפני שהיה לי כרטיס אשראי קנדי ושמגבלת ההוצאה היומית שלי בDebit היא 400 דולר והכסף מהצ'ק הבנקאי שהפקדתי בבנק בקנדה עוד לא היה נגיש לי לא יכולתי, אז קניתי מזרון מתנפח וישנתי עליו כי לא הייתה לי מיטה והתחלתי לקנות רהיטים רק אחרי 3 שבועות במזומן (ואני מפחד להסתובב עם כמות גדולה של מזומן עלי, לכן כמעט את כל הכסף שלי העברתי לקנדה בצ'ק בנקאי, במזומן היה עלי רק 1000 דולר כשהגעתי), אזד כן, זה סבל מבחינתי אבל נדרש כדי שאפשר יהיה לנהל חיים נורמלים בהמשך. בהחלט יש סבל (הבנתי כבר שמבחינתך רק להיות על סף מוות ולסבול מכאבים עזים זה סבל, אז מבחינתך מה שחוויתי זה לא סבל ומבחינתי כן) בדרך להשגת מטרות.