אוי, אוי, אוי, גרמת לי לבכות...
אוי, הפרוצדורה הפיזית הנוראית הזו...מה שכתבת החזיר אותי מספר שנים אחורה, לטראומה האישית שלי בהפסקת ההריון בשבוע 16. אצלי לא רק שהחדרת הלמינריות היתה לא פחות מאשר עינוי, גם מיד (ממש מיד) אחר כך- התחילו לי צירים. ממש צירים.
נשארתי באשפוז, ונתנו לי מספר שעות לוריד איזה בן דוד של מורפיום, אבל היו צריכים להפסיק את זה לאחר מספר שעות, כי למחרת בבוקר הייתי צריכה להיכנס לניתוח...
סבלתי סבל רב, צירים קשים וכואבים, ומתתי מפחד שהרחם שלי, שעבר כבר שני ניתוחים קיסריים ומספר גרידות, לא יעמוד בנטל ויקרע מהצירים.
בחדר הניתוח התחלתי לבכות והתחננתי בפני הרופאה המרדימה שתשמור עליי, כי יש לי שני ילדים לחזור אליהם. הייתי כל כך בהלם מהקושי הפיזי. הלם- זו המילה. וגם טראומה.
המגע של הרופאה המרדימה על לחיי וההבטחה שלה אליי- לא אשכח זאת לעולם- את האנושיות שהפגינה כלפיי.
אבל תראי אותי, מקשקשת לך על הטראומה שלי...
אני כותבת לך את זה רק בשביל שתביני שאת לא לבד, ושאני ממש מבינה אותך.
בהיבט הנפשי- כל כך נכון כל מה שכתבת. בעיקר תפסו אותי המילים: מוצאת עצמי מניחה ידיים על הבטן, אבל לא מרגישה...חסרה בטן קטנה...". אוי. זה ממש עצוב.
תחושת הריקנות הזו- הפיזית והנפשית.
לפנייך עוד דרך. לכי בה לאט לאט, עם המון תמיכה מהסביבה, ואולי גם עם תמיכה מקצועית.
אנחנו פה, לכל דבר ועניין.
שירה.
שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון, תפוז.
09-7749028