פינת המחשבה

[ממולדה]

../images/Emo45.gif ../images/Emo13.gif

 

[ליביתי]

ממולדה, בתיאוריה הדברים שאת כותבת

נראים כל כך מתאימים, אבל בחיי היום יום, לא תמיד ישימים. לא תמיד הסיטואציות הן כה דרמטיות במובן של "ריצת ספרינט" או "אטרף" מול "מדיטציה". המציאות, לפחות מניסיוני הדל, היא לעיתים הרבה פחות דרמטית והרבה יותר בנאלית, לדוגמא: שני הזאטוטים הפרטיים שלי, האחד בן כמעט 4 והשני בן 10 חודשים, על השטיח. התינוק מעסיק את עצמו בצעצועיו. הגדול גם משחק במשחקיו, אלא שהוא גם רוצה להתעסק עם הקטן (גם במובן הנעים של המילה וגם במובן הפחות נעים שלה). אני מבקשת פעם-פעמיים שלא ימרוט את ידיו של התינוק עד שזה האחרון בוכה. אח"כ אני כבר אומרת לגדול פשוט לשבת בצד ולהרגע, גם תחת מחאה מצידו. אגב, "בצד" זה במתחם הסלון/מטבח, היכן שממילא כולנו נמצאים, אלא שרעיונית הוא הופרש והופרד מהפעילות השוטפת, תוך שאני אומרת לו ש"ילד שמפריע לאחרים לא יכול להיות איתם'. זה גם מוגבל בזמן, כמובן. אז נכון, מן הסתם הוא השתעמם, או רצה למשוך את תשומת ליבי ולו גם באופן השלילי, אבל יש פה גם מסר (ולילד בן 4 זה מסר שבהחלט יכול להתאים) שיש כללי התנהגות חברתית מסויימים ואי עמידה בהם, גוררת אחריה הרחקה מהפעילות המשותפת. כך שאני מתנגדת קטיגורית לקונספט. הכל שאלה של איך מיישמים את ההנחלה של כללי התנהגות מקובלת.

 

[ממולדה]

זו דרך פעולה אחת

יכולת לנקוט גם דרך אחרת, למשל לתת לגדול פעילות שונה לגמרי. למשל להציע פעילות משותפת לשניהם, שתהיה גם כן פיזית ("תרגיע" את הגדול) אבל בצורה בונה - גלגולים, או כל משחק שטותי אחר. את ודאי יודעת כמוני שכמעט בכל גיל, לומר להם "אל תעשה כך וכך", זה כמו לבקש לא לחשוב על פילים לבנים

לכן - הבחירה שלך להעביר לו את המסר הזה, היא בחירה לכל דבר. לא אמצעי להרגיע ולא פתרון לבעיה, שהרי את עצמך אומרת שהילד רצה בעצם עניין ותשומת לב שלך.

 

[ליביתי]

ושוב אני אומרת - יפה בתיאוריה

ולעיתים גם במציאות, אך יש פעמים שבהם יש אילוצים מחד, או שיש צורך בהעברת מסר של כללי התנהגות מקובלים, שיאפשרו במכלול חיים משותפים, שאז אחת מדרכי הפעולה האפשריות, מבחינתי, היא גם הרחקה מההימצאות המשותפת. בגיל 4 יש, לפחות לפי מראית עיני הפרטית ביותר, יכולת להבין ולהפנים קשר בין סוג התנהגות מסויימת לבין המחיר שלה. דרכי הפעולה והתגובה משתנות עם הגיל. מה שהתאים והיה נכון בגיל שנתיים (שאז הכיוון היה הרבה יותר הסחת דעת לפעילות אחרת מה"אסורה"), משתנה בגיל 4 (שאז גם הילד וגם ההורה עסוקים הרבה יותר בשאלה של התנהגות מקובלת יותר או פחות). ושוב - אני לא חושבת שהרחקה מהימצאות משותפת (וזו יכולה להיות הרחקה בתחומי אותו חדר!) היא דרך המלך, ובודאי שלא הדרך הבלעדית. כל שאני אומרת הוא שמבחינתי זו דרך נוספת, לגיטמית גם כן. היא אינה פסולה בעיני קטיגורית.

 

[ממולדה]

עושה רושם שאת קוראת את לורליי

ולא אותי

היא פרשנה אותי וטענה שאני מתנגדת קטגורית, באופן גורף, באופן קיצוני וכולי וכולי. אם תקראי את הודעתי הראשונה בפתיל זה, תראי שטענתי שהדרך הזו קודם כל פחות יעילה ממה שנדמה. כן, יש לי גם השגות מוסריות - הן קשורות בעיקר בהפעלת פינת מחשבה במסגרות כמו גן ובי"ס. בדורנו עוד היו מושיבים ילד שהפריע עם הפנים לקיר, מורידים אותו לשבת בכיתה של "הקטנים" ועוד עונשים גועליים כאלה. אני נגד זה. ואני גם נגד חיקוי העונש הזה בבית, במטרה מוצהרת לסגל את הילד לקבלת העונש הזה בגן או בבי"ס. מצד שני, אם את באמצע "קלחת רותחת" עם שני הילדים, ואת חייבת לנקוט דרך פעולה חותכת כדי להפסיק את הסיטואציה, אפשר לשלוח את הילד לחדר/מקום אחר לעסוק במשהו אחר. כן, אפשר לשלוח אותו, אבל בצורה "בונה" (לפעילות אחרת) ולא בצורה משתקת (לשבת בפינה). הדרישה "שב ותחשוב על מה שעשית" היא זו שמפריעה לי, והיא מאוד מתחסדת בעיני. אני אזכיר בהקשר הזה את "בוסתן ספרדי", עם הסצינה הנחמדה על tenemaka. האמא כבר משתגעת מהילד, ושולחת אותו לשכנה כדי שיביא משם "טנם אקה". השכנה מבינה מייד שהיא צריכה "להחזיק את הילד" אצלה (בלדינו טנם אקה פירושו "תחזיקי אותו שם" או משהו דומה), ומחזיקה אותו בפעילויות שונות - לעזור לה בסריגה וכולי וכולי. זה עובד כך עד שכל הצדדים נרגעים.

 

[ליביתי]

../images/Emo13.gif השורה הראשונה של הודעתך, גרמה

לי להיזכר במשפט שאם שניים אומרים לך שאתה שיכור, אולי כדאי שתלך לישון...

וברצינות - אני מנסה לקחת את הדיון על "כסא המחשבה" למקום אחר - על הרחקה מפעילות כהתייחסות להתנהגות לא רצויה/לא ראויה של הילד. כשהבן הגדול שלי היה באזור גיל שנה וחצי-שנתיים, כשהיינו בגן שעשועים והוא הרביץ/דחף ילדים אחרים, אחרי שכמה פעמים הסברתי, הסבתי לפעילות אחרת וכו', קרו כמה מקרים (לשמחתי - בודדים) שבהם לאחר התראה שכך אעשה, פשוט לקחתי אותו משם, תוך אמירה ש"מי שדוחף ילדים אחרים בגן שעשועים, לא יכול להיות בגן", תוך הבטחה שעוד נחזור לגן השעשועים והוא בודאי יתנהג אחרת (לא זוכרת בדיוק את המשפט שהייתי משתמשת בו, אבל זה היה התוכן). בגיל ההוא, התנהגות שכזו היא נורמטיבית ביותר, במיוחד על רקע השפה שעדיין מאד לא מפותחת והכישורים החברתיים הגולמניים ביותר (אגב, פעמים רבות הדחיפות אצלו באותו גיל היו מתוך רצון להמריץ ילד אחר לשחק איתו. זאת ותו לא). עם כל ההבנה וההכלה של השלב ההתפתחותי, עדיין נראה היה לי (ועדיין) שצריך גם ללמוד כללי התנהגות חברתית מקובלת, ובלית ברירה - גם ע"י הרחקה מפעילות רצויה. לכן הגישה של הרחקה מפעילות, כשיש קשר סיבתי ישיר בין ההתנהגות לבין הצורך בהרחקה, נראית לי כאחת מהדרכים האפשריות כדי לא רק להתמודד עם בעיה מקומית ורגעית, אלא גם כדי להנחיל דרכי התנהגות שיאפשרו שהות משותפת.

 

[ממולדה]

הנחלת ערכים זה טוב

אבל העניין של הנחלת ערכים בהקשר הזה לא כ"כ מסתדר לי. האם באמת הרחקה של הילד בצורה זו מהווה "הכנה לחיים"? באילו מסגרות חברתיות ב"חיים האמיתיים" יש הרחקה מיידית ואוטומטית כזו של מי שלא פועל לפי הכללים? במשחקים (ספורט למשל), בגנים ובבי"ס, וכן בנושא של שמירת החוק (מי שפושע מורחק לבית סוהר), ואולי בעוד מסגרת ששכחתי (חסימת משתמשים בפורומים באינטרנט?

) . ואפילו שם, בסיטואציות האלה, יש מקום למשא ומתן, צורות שונות של הרחקה על פי חומרת ה"עבירה" (במרכאות ולא במרכאות) וכולי. בשאר המקומות והנסיבות לא *מרחיקים* אנשים מהקבוצה החברתית על סטיות שלהם מהנורמה, אלא מעירים להם בתוך הסיטואציה, ומפעילים עליהם לחץ חברתי וסנקציות שונות (למשל קנס כספי). לכן הרבה יותר קשה בעיני לחנך ילד שיהיה רגיש למתרחש מסביבו, יפעל על פי נורמות מקובלות, יתאים את עצמו ויסתגל לסיטואציות שונות ויידע לתמרן חברתית בצורה נאותה. כל זה, תוך הקשבה לעצמו ולצו מצפונו. זו באמת משימה גדולה, לא כולנו יודעים לעשות זאת, וקשה עוד יותר להעביר את זה לילדים בכל רגע ורגע. להרחיק זו הדרך הקלה - ולאו דווקא כפי שאת מתארת, משהו שיעזור לו בהמשך חייו. אגב, בהקשר לכלל שלך מתחילת ההודעה, פתגם ידוע אומר כי שני זרזירים טועים אינם צודקים יותר מזרזיר טועה אחד

 

[לורליי43]

את יוצאת מנקודת הנחה שגוייה

1. שהילד לא יודע או לא מקבל התראה על כך שהפעילות שלו תופסק. שזו הפעולה הראשונה שנעשית לאחר שהגננת חושבת שיש בעיה בהתנהגות שלו. 2. שזו דרך הפעולה היחידה הקיימת בגן. זה בהחלט לא סותר דרכי פעולה אחרות, זה בא במקביל אליהן ולא מחליף אותן. ולפי ההגיון של הפיסקה השניה- את כביכול מעדיפה שיחרימו לו צעצוע, או שלא יתנו לו משהו שכל הילדים מקבלים... לגבי "הנחלה" של משהו- יש כאן המחשה של מעשה ותוצאה וזה בהחלט רלוונטי. ואם את מחפשת הדמייה למה שקורה בחיים, אז זה המצב במספר תחומים- למשל, פיטורים מעבודה.

 

[ממולדה]

סעיפים 1 ו-2 לא רלוונטיים

לא קשור אם הילד השתובב בפעם הראשונה או בפעם המאה, וגם לא קשור אם יש עונשים אחרים בגן. דיברתי על העניין העקרוני - נקיטה בשיטת ההרחקה האוטומטית אינה מכינה את הילד לחיים האמיתיים, כיוון שבחיים האמיתיים היא קיימת רק במספר סיטואציות מובחנות. נכון שעובד שסרח מפטרים מעבודתו, אבל צריך חוסר התאמה קיצוני כדי שזה יקרה, ואז העובד פשוט הולך לחפש עבודה אחרת שתתאים לו יותר. הפיטורים לכשעצמם הם לא מה שמכריח אותו לשבת בבית. אגב, למה להחרים צעצוע? למה את חושבת רק בעונשים?

האם המטרה שלך היא להעניש את הילד השובב או להפסיק את ההשתובבות? המטרה שלי היא השנייה, ולכן הייתי מעבירה אותו כאמור לפעילות אחרת. אם הוא זורק כדור בתוך הבית ועלול לשבור חלון, אז כן, הייתי לוקחת לו את הכדור, אבל לא מפני שאני "מחרימה" אלא מפני שהסכנה במשחק הזה נראית לעין (זה בהחלט גבול שאני מציבה). במקום זה הייתי מציעה לו לצאת לשחק בכדור בחוץ, או לזרוק כריות בחדר השינה, או להעביר פאזה לגמרי ולעשות משהו אחר לגמרי, שייתן לו סוג אחר של ריגוש כמו לעזור לאמא להוריד דברים מהארון למעלה (כשהוא "זוכה" לעמוד על הסולם).

 

[לורליי43]

שוב, זה לא חייב להיות אוטומאטי

זה בדיוק ההבדל בצורת היישום- מה שמשנה את הנושא מקצה לקצה. ולגבי ההחרמה- אני רק המשכתי את קו המחשבה שלך בנוגע לחיים האמיתיים (קנס וכו').

 

[לורליי43]

רק בגלל האלקטרודות...

 

[טליאור]

ילד בכסא ממחשבה או בכל סוג של עונש

אחר, חושב לדעתי (ומזכרוני) על איך הוא יוצא משם מה הוא יעשה כשהוא יצא משם (תכנון נקמה) מלבה את עצמו בעוד כעסים ועצבים על ההורים לא רואה איך זה משיג את המטרה. חוצמזה שהכינוי כסא מחשבה הוא נורא בעיני - הוא הופך את החשיבה לעונש. הייתי רוצה שחשיבה תהיה פעולה כיפית ואתגרית בעיני הילד ולא מטלה.

 

[לורליי43]

אני חושבת שבגילאים האלה

(בלי להכנס לרעיון עצמו שתלוי בעיקר במי שעושה אותו) הם לא יושבים ומתכננים נקמות. ובטח לא בהורים- כי מדובר על פתרון במסגרת של גן. נראה לי שבגילאי גן צעירים, שבהם בדרך כלל קיימת האפשרות הזו (אם קיימת), הילד קולט בעיקר שהורחק מהפעילות וגם מבין למה. יש סיכוי טוב, שגם בגנים שאין "מקום מסויים"- אם ילד עושה משהו שמצדיק הרחקה, מרחיקים אותו מהפעילות. כך שהאמצעי הזה לרוב קיים, גם אם אין לו שם. לגבי השם, לדעתי במקור הרעיון היה חיובי- כדי שלא לקרוא לאותה הרחקה עונש, הגדירו את הענין- כחשיבה. מאחר וחשיבה מתבצעת באופן ספונטני, קשה לי לראות ילדים שמקשרים בין השם לבין הפעולה שהם עושים ביום יום

.

 

[מ נ ג ו 1]

נקמה??

אני חשבתי שפינת המחשבה זה לא עונש אלא הזדמנות לקחת צעד אחורה, להרגע ואז לפתוח דף חדש.

 

[טליאור]

בעינייך, בעיני כילדה זה היה עונש

ואני אמנם לא זוכרת את גיל שנתיים, אבל בגילאים יותר גדולים (4) לשבת בצד להרגע, רק היה גורם לי לחשוב שלילי ולא להרגע באמת. אבל אולי זו רק אני.

 

[מ נ ג ו 1]

כסא המחשבה זה רק הכינוי

הוא אמור לקבל הזדמנות להתרחק, להרגע ולפתוח דף חדש.

 

[ליאת +]

על פי פסיכולוגית שדיברתי איתה

ההמלצה היא: למקם את פינת המחשבות במקום מרכזי. כלומר: לא צריך להיות סגור בחדר לבד. זה יכול להיות כסא או שטיחון או פוף שנמצאים בסלון. זמן השהות בפינה צריך להיות כגיל הילד בדקות. כלומר: לילד בן חמש- 5 דקות. הילד לא ממש אמור לחשוב אלא להרגע וללמוד להרגיע את עצמו. בסיום צריך לגשת אליו להזכיר לו למה הוא נמצא שם לחבק ולסגור עניין. עצה נוספת שלה להרגיע ילדים משתוללים היא לשתוף להם את הידיים- לדבריה זה מריגע ברמה הפיזיולוגית. לא ניסית אפ אחת מהעצות, אבל בהתחשב באי אילו מצבים סוערים שהיו אצלנו בעבר- אז פינת מחשבות מהסוג הזה נשמעת לי סבירה לחלוטין, למרות שבמקור התנגדתי לרעיון ולשיטה.

 

[לורליי43]

../images/Emo45.gif

 

[ב נ ה]

../images/Emo31.gif לכסא מחשבה

אף ילד לא באמת חושב שם כשהוא מושב בכסא המחשבות,הוא פשוט נענש ומחכה לתום ריצוי העונש. אני חושבת שיש דרכים מגוונות אחרות להעביר לילד מסר שמה שעשה לא בסדר,ואפילו ללמד אותו שלמעשים מסויימים יש מחיר,אבל לא זו הדרך. ילדים צעירים נוטים לא פעם "לדבר עם הידיים"(להרביץ),מתקשים לדחות סיפוקים,דרכי התקשורת שלהם לא בשלות דיין,המקום שלנו(מבוגרים משמעותיים בחייו)לחזור ולהסביר ולתת דוגמא אישית בככך שנפתור בעיות לא בכח ובכפיה. אצלי בגן לילדים יש זכות בחירה חופשית מה לעשות,במה לשחק וכו עד שהם בוחרים לפגוע/לסכן את עצמם או את זולתם אז אנחנו בוחרות עבורם או מצמצמות להם את הבחירה(לשחק או לשבת בשולחן יצירה כל שהו)הם יודעים זאת מראש כי זה יהיה המחיר אם יבחרו להרביץ וכו... ואז נוצר איזה פסק זמן ומעבר מפעילות תוססת למשהו רגוע. אפשר אגב לתת לילד גם אפשרות רגיעה במרבץ כריות /ספריה אם הוא זקוק למנוחה או פסק זמן אבל ישיבה בכסא(באמצע או בצד החדר)נראית לי מיותרת אפילו מביישת ומשפילה-קצת כמו לעמוד בפינה עם הפנים לקיר.

 

[מ נ ג ו 1]

אותה הגברת בשינוי השם

זה לא משנה איך קוראים לזה, פינת מחשבה, מדרגה שובבה, שולחן יצירה, פסק זמן. הרעיון הכללי זה העיקר, שמנתקים את הילד מהמעשה שעשה.