ממולדה, בתיאוריה הדברים שאת כותבת
נראים כל כך מתאימים, אבל בחיי היום יום, לא תמיד ישימים. לא תמיד הסיטואציות הן כה דרמטיות במובן של "ריצת ספרינט" או "אטרף" מול "מדיטציה". המציאות, לפחות מניסיוני הדל, היא לעיתים הרבה פחות דרמטית והרבה יותר בנאלית, לדוגמא: שני הזאטוטים הפרטיים שלי, האחד בן כמעט 4 והשני בן 10 חודשים, על השטיח. התינוק מעסיק את עצמו בצעצועיו. הגדול גם משחק במשחקיו, אלא שהוא גם רוצה להתעסק עם הקטן (גם במובן הנעים של המילה וגם במובן הפחות נעים שלה). אני מבקשת פעם-פעמיים שלא ימרוט את ידיו של התינוק עד שזה האחרון בוכה. אח"כ אני כבר אומרת לגדול פשוט לשבת בצד ולהרגע, גם תחת מחאה מצידו. אגב, "בצד" זה במתחם הסלון/מטבח, היכן שממילא כולנו נמצאים, אלא שרעיונית הוא הופרש והופרד מהפעילות השוטפת, תוך שאני אומרת לו ש"ילד שמפריע לאחרים לא יכול להיות איתם'. זה גם מוגבל בזמן, כמובן. אז נכון, מן הסתם הוא השתעמם, או רצה למשוך את תשומת ליבי ולו גם באופן השלילי, אבל יש פה גם מסר (ולילד בן 4 זה מסר שבהחלט יכול להתאים) שיש כללי התנהגות חברתית מסויימים ואי עמידה בהם, גוררת אחריה הרחקה מהפעילות המשותפת. כך שאני מתנגדת קטיגורית לקונספט. הכל שאלה של איך מיישמים את ההנחלה של כללי התנהגות מקובלת.