ערב יום השואה

[adif11]

ערב יום השואה

גורם לי להתגעגע נורא לאמא שלי שנפטרה בקיץ האחרון. היא לא היתה ניצולת שואה אבל כל שנה , עד יום מותה, למרות שהיתה כבר כמעט דמנטית לגמרי, בערב יום השואה הקפידה להתקשר אלי לבדוק מה איתי, גם שכבר הייתי אמא לילדים בעצמי, כי בתור ילדה פחדתי מאוד מהיום הזה ובכיתי בו מאוד.
איך הילדים שלכם מתמודדים עם היום הזה? עם התכניות בטלויזיה והטקסים וסיפורי הזוועה ?

 

[mykal]

הילדים שלי

כבר גדולים, אבל הם וגם הנכדים שלי--
שומעים הרבה סיפורי שואה,ומקשיבים לשירי שואה.
הם דור שלישי.

אני כדור שני--כועסת על עצמי מאוד, שלא נדנדתי
יותר לאמי, היא לא דברה--אמרה שלא נאמין.
ואין לי את סיפור חייה ומשפחתה. אלא פירורים ממה שאבי
הלך לברר עליה.
זה בהחלט יום קשה.

 

[איןאריותכאלה]

אני דור שלישי

אמא שלי ליקטה סיפורים, סרטים, וידויים. אבא שלי חקר את הנושא בפרספקטיבה הסטורית. גדלתי עם המון שואה בבית. בחרתי פעמיים (תנועה ותיכון ) לא לנסוע לפולין. אני לא מדליקה טלוויזיה ביום הזה. בערב הבת שלי (כתה א') התחננה לא ללכת לטקס מחר. אני לא יודעת מה לעשות לגבי זה. היא ילדה מאד רגישה ולטעמי מנדבים הרבה יותר מדי מידע בגיל הרך הזה.

 

[שלגיה73]

לא הייתי שולחת מחר ילד שמבקש לא ללכת

יש לה עוד מספיק שנים לשמוע את סיפורי הזוועות
&nbsp
לילדים רגישים זה באמת TMI, בטח שבגיל כל כך צעיר

 

[mykal]

את מכירה אותה,

ואם נראה לך שיהיה לה לא נעים/מפחיד/קשה,
שלא תלך, תוכלי בשיחה נעימה לספר לה,
עוד תלמד מספיק על הנושא.

 

[מ י כ ל10]

גם אני שקלתי לא לשלוח

ביררתי איתה מה נאמר להם בכיתה עד כה, והחלטתי שרמת הסינון והחשיפה תואמת את מה שנראה לי אפשרי לעיכול, ועל כן היא הלכה לביה"ס היום.
לא הלכתי איתה אתמול לטקס בערב.
אני משתדלת להימנע מהתמודדות בכל כוחי. אם זה במקרה יום שאני בעבודה, עושים אצלנו טקס מאוד מרגש (עובדת עם סטודנטים זרים, והסטודנטים קוראים קטעים בשפות שונות לפי ארצות המוצא שלהם והאירועים המקומיים). אם לא, מתחמקת...
כנערה, לא רציתי לצאת למסע לפולין, פחדתי שלא אצליח לשאת. אך בהזדמנות השנייה כבר נסעתי - ולהפתעתי הרבה, לא הרגשתי דבר! איש לא הכין אותי לאפשרות הזאת - שאעמוד במקומות האלה והם ייראו לי ריקים ושוממים ומנותקים מהסיפורים ומהתמונות. חזרתי משם מאוד מנותקת. לקח כמעט שנה, ורק ביום השואה שלאחר מכן הכול התחבר שוב.

 

[איןאריותכאלה]

לא שלחתי אותה בסוף. התקופה הזו קשה לי מאד.

העיניים שלה היו כל כך עצובות בבוקר, היא ביטאה חשש מפורש מהטקס העצוב, וגם הסיפור שנבחר על ידי המורה הרגיש לי כבד מדי לגיל שלה. קשה לי מאד לתמלל ולהנגיש לה את המציאות המורכבת בה אנחנו חיים. אמא, האנשים בשואה מתו לפני שהיתה ישראל? כן ובשבוע הבא זה טקס למי שמת בישראל? כן זה חיילים? כן גם זרובבל (אחיה הצעיר) יהיה חייל? כן אני גם חייבת להיות חיילת? כן ואני חייבת ללכת למלחמה? בנות בדרך כלל לא נלחמות מי הרג אותם? היי בארץ כמה מלחמות למה? כי חיים פה גם יהודים וגם ערבים על אותה אדמה אז הערבים רעים? לא, הם היו הצד שנגדו נלחמנו במלחמות האלה אבל כשמישהו מת רגיל זה בסדר, נכון? אנחנו עצובים כשמישהו מת גם את תמותי? כן, את כבר תהיי גדולה עד אז אני אהיה סבתא? את תהיי אמא כשאני אהיה סבתא את תהיי סבתא רבא?

 

[adif11]

לא קל

גם בגילאים מבוגרים יותר. הבכור היה אמור לנסוע לפולין בתחילת כיתה י'.היה כבן 15.5. השתתף בכל ההכנות לאורך כל השנה וזמן קצר לפני מועד הנסיעה קיבל רגליים קרות וביקש לא לנסוע. ביטלנו את השתתפותו בנסיעה. לא כל אחד בנוי לזה.