אני כזאת סתומה
באמת סתומה.
כל כך ניסיתי, באמת כל כך ניסיתי.
הייתי כל כך אופטימית וראיתי תקווה, ראיתי עתיד.
ראיתי דברים טובים, רגעים טובים.
הייתי אני, יותר אני מתמיד.
עודדתי את עצמי, ניסיתי לעודד אחרים כי היה לי איכפת.
באמת איכפת.
התנהגתי כמו שרציתי שיתנהגו אלי.
אבל זהו, התרסקתי.
אני לא מסוגלת לעודד את עצמי יותר, רע לי כל כך שאני לא יכולה לנשום,
אנשים כמובן שלא מתנהגים כמו שאני רוצה שיתנהגו אלי, כמו שאני התנהגתי אליהם, רק לי איכפת במידה כזאת, הם לא רואים אותי בכלל.
כן, יכול להיות שזה שכל כך רע לי מערפל לי את הראייה כרגע.
אבל ככל הנראה לא, זו המציאות.
בסופו של יום, במילא רק לי איכפת.
הרי אם זה היה אחרת, לא הייתי מוצאת את עצמי כותבת בפורום באינטרנט בתקווה אינסופית שמישהו יגיב ויגיד שאיכפת לו.
כן, רק לי איכפת, רק אני ארים את עצמי, רק אני רואה אותי.
רק שהפעם נראה לי שהכל אבוד כל כך.
אז כנראה שהכל באמת אבוד כל כך.