עונה
כמה קשה לך המצב?
קשה לי בעיקר עם הפחדים והחרדות (בריאותיות לי ולבני המשפחה).
קשה עם העובדה שלא יודעים מתי ואיך זה יגמר.
קשה לי מאוד עם מה שקורה במערכות הבריאות כאן ובעולם, אנשים רבים שלא חולים בקורונה לא מקבלים עכשיו טיפול רפואי נחוץ בגלל המצב. זה ממש מפחיד ומטורף.
קשה לי עם הלחץ של העבודה, ועם פחד ממה שיהיה איתה בעתיד הקרוב.
אבל לא קשה לי במיוחד להיות רוב הזמן בבית, כי הייתי טיפוס של בית עוד לפני כן ולא טיפוס של חברה ואנשים. במובנים מסויימים גם קצת קל לי יותר. משתדלת גם לראות את הצדדים שבהם אני נחשבת "ברת מזל" כרגע, למשל העובדה שלא פטרו אותי בינתיים, וזה שכל ההורים מתלוננים על כמה שקשה להיות בסגר עם ילדים ורבים מקנאים במי שלבד בבית כרגע. אני מאוד אוהבת את השקט והפרטיות שלי. אבל גם קצת חסרה חברת אנשים.
 
עד מתי מאמין שנצא מהסגר הנוראי - באמת אין לי מושג, אבל כרגע מדברים על אולי התחלה של יציאה הדרגתית אחרי פסח (?) של מי שבריא ולא בסיכון.
 
איך חיינו ישתנו? זו גם שאלה לא פשוטה... כנראה שעד שיהיה לזה חיסון, אז ישתנו בהרבה דרכים.
כפפות ומסכות מחוץ לבית ואולי בעבודה ובמקומות ציבוריים. זה לא נוח בכלל.
בילויים כמו קניונים, מסעדות, הופעות, משחקים, מועדונים... לא ברור לי מתי באמת יוכלו לחזור.
טיסות לחו"ל - ?????? כנ"ל.
קצת לטובה - יותר שירותים דיגיטליים מרחוק, גם במערכת הבריאות וגם אחרים.
 
משהו טוב שמצליח לעשות בימים הקשים? ניקיתי קצת את הבית
 
חווים בעיות בירידת מצב הרוח?ובמחשבות של מה יהיה הלאה - כן, הרבה מחשבות כאלו.
שיר שאולי מצליח מצב רוח-
 
טיפים לחג שונה ואחר-או לא משנה כול כך כי אולי אין טעם לחגוג- לא יודעת.
 
וכמה לקחתם קשה- לקחתי קצת קשה. כמו שכתב אביחי, גם אני מרגישה כעס שהגענו למצב הזה. הזוי בעיני שבנאדם אחד עשה טעות ועכשיו בכל העולם החיים של אנשים נדפקו ככה והכל השתנה. קשה לתפוס את זה.
מתסכל אותי במיוחד הפגיעה בחייהם של כל האנשים המבוגרים (בגילאי פנסיה) שעדיין היו בבריאות טובה ופעילים, ואמורים היו להינות עכשיו מהשנים שנשארו להם לפני שהזיקנה "תשבית אותם", רבים מהם היו מטיילים, הולכים להרצאות וחוגים, נפגשים עם חברים, נהנים מהנכדים וכולי, כל אחד לפי יכולתו ומצב בריאותו - ועכשיו ברגע אחד לקחו מהם את כל זה, ושמו אותם במצב של "קשישים מוגבלים" שתקועים בבית! ומי יודע מתי יוכלו לצאת, חיסון יכול לקחת שנה-שנתיים, אולי יותר!!
זה ה-מ-ו-ן זמן לקחת להם מהחיים הפעילים, שמי יודע גם ככה כמה נשאר להם במצב של עצמאות.
אני יודעת שחלק מהם "נגמרים" עכשיו ומאוד מדוכאים מהסיפור. וכמובן מהריחוק מהמשפחות.
זה נורא לא הוגן ועצוב.