סקירה: הדרך אליך / קרנית גולדווסר
הדרך אליך / קרנית גולדווסר
בהוצאת ידיעות אחרונות, 2011
271 עמ'
הערה: הספר התקבל לסקירה מתפוז
הספר האוטוביוגרפי הקצר הזה מספר את סיפור החטיפה של אודי גולדווסר ואלדד רגב מנקודת מבטה של קרנית, אשתו של אודי, ולימים אלמנתו. הוא שופך אור על השנתיים שעברו עליה בחוסר ודאות, במתח נוראי ובמאבק בלתי פוסק מול מנהיגי הארץ והעולם, בתקשורת ובכל אמצעי שניתן לרשותה, להשבתו של בעלה ולקבלה ולו של בדל מידע על מצבו.
את הסיפור ואת סופו הטרגי כולנו מכירים, אך אישית הרגשתי שרבים מן הפרטים על הפרשה אינם ידועים לי או נשכחו מזיכרוני עם הזמן, ואירועים כאלה הם משהו שחובה לדעתי להכיר ולזכור. בפרט, רציתי גם לדעת יותר על טיפול וסיוע המדינה למשפחות שבויי וחללי צה"ל. הנושא מעניין אותי, בין היתר, כי לצערי נתקלתי מקרוב באובדן ושכול במסגרת אזרחית. ידוע לי שהיחס למשפחות של חללי צה"ל שונה מהותית מאשר למשפחות של קורבנות רצח אזרחיים. כמי שעדה למאבקם הקשה והעיקש של קרובי משפחתי לקדם את זכויותיהן במסגרת "ארגון משפחות נרצחים ונרצחות", הרגשתי שיש דמיון בין שני סוגי הקורבנות והמצבים (בסופו של דבר, אובדן של אדם יקר הוא אותו אובדן טרגי, בין אם היה חייל או אזרח), ושמעניין אותי להתעמק בטיפול במשפחות הנותרות מאחור במצבים קיצוניים שכאלה, ולעמוד על ההבדלים בין שתי המסגרות.
ראשית, הסתייגויות וביקורת. מי שמחפש בספר רק או בעיקר ערך ספרותי או מחקר מעמיק ומתוחכם, ו/או מי שסבור שפסול להפוך טרגדיה אישית להון פופוליסטי או פוליטי – הספר הזה, לעניות דעתי, "לא יבוא לו טוב". אפתח באופן הכתיבה, הקלוקל באופן מיוחד. ניכר שהספר, אולי במכוון, מתוך מחשבה (מוטעית, לטעמי) שעדיף לשוות לו אותנטיות, או אולי מתוך העדר מודעות לשונית וספרותית של המחברת, לא עבר עריכה מקצועית. הכתיבה אינה מאורגנת, אינה מסודרת ואינה עקבית, וקופצת קדימה ואחורה על ציר הזמן באופן שלפעמים חסר היגיון ומבלבל. בתחילה, בתיאור הרגעים, השעות והימים הראשונים לאחר החטיפה, קרנית נצמדת לסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות, אבל בהדרגה הסדר מתרופף ומפנה מקום לסוג של דילוג משתפך, כאוטי ומבולגן המקשה מעט לעקוב אחר השתלשלות העניינים. בנוסף, יש קפיצות בין משלבים ובין זמנים דקדוקיים ועוד בעיות סגנוניות ולשוניות לרוב. כאמור, הרושם הוא שאין מדובר באיזה אי סדר אמנותי או בשירות של מטרה מוגדרת כלשהי, אלא פשוט חוסר במחשבה מראש, תכנון ועריכה. יש תחושה שלפחות באמצע הספר קרנית זורקת את מחשבותיה על הכתב כפי שעלו בראשה באותו רגע, ואינה טורחת אפילו לבדוק עם עצמה אם התוצאה המתקבלת מתחשבת בעובדה שיש גם קורא בקצה השני. לקראת הסוף המחברת אמנם חוזרת לתיאור מסודר יותר של האירועים, אולם איכות הכתיבה שלה הופכת לקלוקלת יותר ויותר. למשל, כמעט כל משפט ופיסקה מתחילים (אולי כניסיון כושל להעביר את סערת הרגשות שבה הייתה שרויה ברגעים המכריעים הללו), ב"ואז" או ב"ו" החיבור, עד כדי כך שבשלב כלשהו חשתי שזה מוגזם עד כדי פגיעה ממשית בקריאות דווקא במקום שאמור להיות בין המרגשים, השואבים ומעוררי ההזדהות ביותר בספר.
מבחינת תוכן, אני מניחה שלמי שעקב בזמנו באופן צמוד אחר הפרשה, הספר כנראה לא יחדש הרבה. לי, לצערי, אין זיכרון טוב לפרטים, ואני מודה שלא בכל השלבים במהלך השנתיים עקבתי בצורה צמודה ומעמיקה דיה אחר כל פועלה של קרנית. לכן, כשראיתי את הספר ברשימה של ספרים המוצעים על ידי תפוז, החלטתי שזו הזדמנות ללמוד פרטים נוספים על מה שהיה ולרענן את הזיכרון בנוגע לפרטים שכבר שכחתי. ואכן מבחינה זו, היה חידוש עבורי במידע שהוצג בספר. הוא יצר אצלי הבנה טובה יותר של מערך הטיפול והתמיכה של הצבא והמדינה בבני המשפחה בשלבים השונים במהלך השנתיים שבהן לא היה ברור עד הסוף גורל החטופים, ושל חלק מהשיקולים והמידע שעליו התבססו במשא ומתן בניסיון להחזירם. למדתי דברים שלא ידעתי על התנהלות התקשורת, פרטים על פגישות עם פוליטיקאים ואישים חשובים אחרים ועל התנהלותם ועוד. באיזשהו מקום, אני חשה שסגרתי מעגל בכל הנוגע לסיפור הטרגי הזה.
כאמור, אני לא יכולה לסנגר על הדרך שבה קרנית בחרה להתמודד עם כתיבת הספר. ייתכן מאוד שבשלב הזה הרצון להתפרסם ולסחוט את כל המיץ מהפרשה עד הטיפה האחרונה כבר גבר על הנכונות להשקיע את הנדרש בעריכה וליטוש של הכתיבה. הזלזול והחובבנות, בין אם מכוונים או לא, בהחלט מעידים משהו על גישת המחברת ועל יחסה לקוראים, וללא ספק הפריעו לי במהלך הקריאה. יחד עם זאת, אני מעריכה את קרנית על הכוח והנחישות שהיא הפגינה לאורך זמן כה רב, על האומץ להתייצב מול גורמים רמי דרג, חלקם עוינים, וחלקם סתם אדישים או מונעים על ידי אינטרסים שונים בתכלית ואף סותרים, ובראשם מנהיגי הארץ והעולם, ולא לוותר ולא לסגת. תיעוד הפגישות עם נציגי האו"ם, עם אחמדינג'אד, עם ראש ממשלת ישראל ורבים נוספים בהחלט הרשימו אותי. אני בספק רב אם הייתי מוצאת בעצמי את כוחות הנפש והתעוזה לפעול באותה צורה במצב דומה. הסבל שהיא חוותה הוא לא משהו שמישהו מבחוץ מסוגל בכלל להפנים או לתאר. לכן אני מעדיפה לא לשפוט אותה יותר מדי לחומרה על הבחירות שעשתה בהמשך, בהקשר של מינוף האסון הפרטי שלה בדרכים שונות, ובכללן כתיבת הספר הזה, ואיני מתחרטת על הקריאה. יחד עם זאת, זה לא ספר שאני יכולה להמליץ עליו בלב שלם לאחרים, אלא אם כן גישתם להתנהלותה של קרנית המוזכרת כאן דומה לשלי ואף סלחנית יותר.
הדרך אליך / קרנית גולדווסר
בהוצאת ידיעות אחרונות, 2011
271 עמ'
הערה: הספר התקבל לסקירה מתפוז
הספר האוטוביוגרפי הקצר הזה מספר את סיפור החטיפה של אודי גולדווסר ואלדד רגב מנקודת מבטה של קרנית, אשתו של אודי, ולימים אלמנתו. הוא שופך אור על השנתיים שעברו עליה בחוסר ודאות, במתח נוראי ובמאבק בלתי פוסק מול מנהיגי הארץ והעולם, בתקשורת ובכל אמצעי שניתן לרשותה, להשבתו של בעלה ולקבלה ולו של בדל מידע על מצבו.
את הסיפור ואת סופו הטרגי כולנו מכירים, אך אישית הרגשתי שרבים מן הפרטים על הפרשה אינם ידועים לי או נשכחו מזיכרוני עם הזמן, ואירועים כאלה הם משהו שחובה לדעתי להכיר ולזכור. בפרט, רציתי גם לדעת יותר על טיפול וסיוע המדינה למשפחות שבויי וחללי צה"ל. הנושא מעניין אותי, בין היתר, כי לצערי נתקלתי מקרוב באובדן ושכול במסגרת אזרחית. ידוע לי שהיחס למשפחות של חללי צה"ל שונה מהותית מאשר למשפחות של קורבנות רצח אזרחיים. כמי שעדה למאבקם הקשה והעיקש של קרובי משפחתי לקדם את זכויותיהן במסגרת "ארגון משפחות נרצחים ונרצחות", הרגשתי שיש דמיון בין שני סוגי הקורבנות והמצבים (בסופו של דבר, אובדן של אדם יקר הוא אותו אובדן טרגי, בין אם היה חייל או אזרח), ושמעניין אותי להתעמק בטיפול במשפחות הנותרות מאחור במצבים קיצוניים שכאלה, ולעמוד על ההבדלים בין שתי המסגרות.
ראשית, הסתייגויות וביקורת. מי שמחפש בספר רק או בעיקר ערך ספרותי או מחקר מעמיק ומתוחכם, ו/או מי שסבור שפסול להפוך טרגדיה אישית להון פופוליסטי או פוליטי – הספר הזה, לעניות דעתי, "לא יבוא לו טוב". אפתח באופן הכתיבה, הקלוקל באופן מיוחד. ניכר שהספר, אולי במכוון, מתוך מחשבה (מוטעית, לטעמי) שעדיף לשוות לו אותנטיות, או אולי מתוך העדר מודעות לשונית וספרותית של המחברת, לא עבר עריכה מקצועית. הכתיבה אינה מאורגנת, אינה מסודרת ואינה עקבית, וקופצת קדימה ואחורה על ציר הזמן באופן שלפעמים חסר היגיון ומבלבל. בתחילה, בתיאור הרגעים, השעות והימים הראשונים לאחר החטיפה, קרנית נצמדת לסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות, אבל בהדרגה הסדר מתרופף ומפנה מקום לסוג של דילוג משתפך, כאוטי ומבולגן המקשה מעט לעקוב אחר השתלשלות העניינים. בנוסף, יש קפיצות בין משלבים ובין זמנים דקדוקיים ועוד בעיות סגנוניות ולשוניות לרוב. כאמור, הרושם הוא שאין מדובר באיזה אי סדר אמנותי או בשירות של מטרה מוגדרת כלשהי, אלא פשוט חוסר במחשבה מראש, תכנון ועריכה. יש תחושה שלפחות באמצע הספר קרנית זורקת את מחשבותיה על הכתב כפי שעלו בראשה באותו רגע, ואינה טורחת אפילו לבדוק עם עצמה אם התוצאה המתקבלת מתחשבת בעובדה שיש גם קורא בקצה השני. לקראת הסוף המחברת אמנם חוזרת לתיאור מסודר יותר של האירועים, אולם איכות הכתיבה שלה הופכת לקלוקלת יותר ויותר. למשל, כמעט כל משפט ופיסקה מתחילים (אולי כניסיון כושל להעביר את סערת הרגשות שבה הייתה שרויה ברגעים המכריעים הללו), ב"ואז" או ב"ו" החיבור, עד כדי כך שבשלב כלשהו חשתי שזה מוגזם עד כדי פגיעה ממשית בקריאות דווקא במקום שאמור להיות בין המרגשים, השואבים ומעוררי ההזדהות ביותר בספר.
מבחינת תוכן, אני מניחה שלמי שעקב בזמנו באופן צמוד אחר הפרשה, הספר כנראה לא יחדש הרבה. לי, לצערי, אין זיכרון טוב לפרטים, ואני מודה שלא בכל השלבים במהלך השנתיים עקבתי בצורה צמודה ומעמיקה דיה אחר כל פועלה של קרנית. לכן, כשראיתי את הספר ברשימה של ספרים המוצעים על ידי תפוז, החלטתי שזו הזדמנות ללמוד פרטים נוספים על מה שהיה ולרענן את הזיכרון בנוגע לפרטים שכבר שכחתי. ואכן מבחינה זו, היה חידוש עבורי במידע שהוצג בספר. הוא יצר אצלי הבנה טובה יותר של מערך הטיפול והתמיכה של הצבא והמדינה בבני המשפחה בשלבים השונים במהלך השנתיים שבהן לא היה ברור עד הסוף גורל החטופים, ושל חלק מהשיקולים והמידע שעליו התבססו במשא ומתן בניסיון להחזירם. למדתי דברים שלא ידעתי על התנהלות התקשורת, פרטים על פגישות עם פוליטיקאים ואישים חשובים אחרים ועל התנהלותם ועוד. באיזשהו מקום, אני חשה שסגרתי מעגל בכל הנוגע לסיפור הטרגי הזה.
כאמור, אני לא יכולה לסנגר על הדרך שבה קרנית בחרה להתמודד עם כתיבת הספר. ייתכן מאוד שבשלב הזה הרצון להתפרסם ולסחוט את כל המיץ מהפרשה עד הטיפה האחרונה כבר גבר על הנכונות להשקיע את הנדרש בעריכה וליטוש של הכתיבה. הזלזול והחובבנות, בין אם מכוונים או לא, בהחלט מעידים משהו על גישת המחברת ועל יחסה לקוראים, וללא ספק הפריעו לי במהלך הקריאה. יחד עם זאת, אני מעריכה את קרנית על הכוח והנחישות שהיא הפגינה לאורך זמן כה רב, על האומץ להתייצב מול גורמים רמי דרג, חלקם עוינים, וחלקם סתם אדישים או מונעים על ידי אינטרסים שונים בתכלית ואף סותרים, ובראשם מנהיגי הארץ והעולם, ולא לוותר ולא לסגת. תיעוד הפגישות עם נציגי האו"ם, עם אחמדינג'אד, עם ראש ממשלת ישראל ורבים נוספים בהחלט הרשימו אותי. אני בספק רב אם הייתי מוצאת בעצמי את כוחות הנפש והתעוזה לפעול באותה צורה במצב דומה. הסבל שהיא חוותה הוא לא משהו שמישהו מבחוץ מסוגל בכלל להפנים או לתאר. לכן אני מעדיפה לא לשפוט אותה יותר מדי לחומרה על הבחירות שעשתה בהמשך, בהקשר של מינוף האסון הפרטי שלה בדרכים שונות, ובכללן כתיבת הספר הזה, ואיני מתחרטת על הקריאה. יחד עם זאת, זה לא ספר שאני יכולה להמליץ עליו בלב שלם לאחרים, אלא אם כן גישתם להתנהלותה של קרנית המוזכרת כאן דומה לשלי ואף סלחנית יותר.
