יונה חצי לבנה/אילנה זיידמן /הקיבוץ המאוחד
כך כתוב על הספר ב
http://www.dafdaf.co.il/details.asp?MenuID=82&SubMenuID=131&PageID=2617&Ot=%E9
 
לקראת יום העצמאות ויום ירושלים מצטרפים למדפים ספרים שמבקשים לספק לקהל הצעיר מידע הצבוע בצבעי תכלת לבן: פרשיות מספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל בעיבוד לילדים, אתרים בארץ או מסלולי טיולים בהלימה למועדים הלאומיים.
 
יונה חצי לבנה שייך גם הוא לקבוצה הזאת, אך ממלא את ייעודו בדרך מעודנת, מאופקת ובראש ובראשונה מתוך מודעות לתפקידו כמספר סיפור לילדים. הגיבורות שהילדים מזהים תחילה הן שתיים:
האחת היא היונה –
'היא לא לבנה ויפה כמו יונת שלום.
סתם יונה.
חצי אפורה וחצי לבנה' -
והשנייה היא האישה הזְקנה מירושלים. הן נפגשות ברחוב בן יהודה בעיר ונקשרת ביניהן ידידוּת: היונה היא בודדה, ואיננה מצטרפת ללהקת היונים. הזקנה גם היא בודדה, חיה בגפה. הזקנה מכניסה את היונה אל ביתה, מאכילה אותה ומספרת לה על געגועיה לבנה היחיד שחי בחוץ לארץ. מִשאלה אחת יש לה, לזקנה, לשוב ולראות את בנה לפני מותה. היונה מחליטה לעזור, לוקחת במקורה פתק שהכינה הזקנה ויוצאת לחפש את הכותל המערבי כדי לטמון את הפתק בין אבניו. מעופה של היונה בשמי העיר מגדיר את הגיבורה השלישית - אולי הראשית – של הספר: העיר ירושלים. היונה המחפשת את דרכה משקיפה על חלקי העיר (החומה והעיר העתיקה, ימין משה וטחנת הרוח של מונטיפיורי, מגדלי המשרדים והמלונות) ואף חונה באחדים מן האתרים הידועים (שוק מחנה יהודה, מסגד כיפת הסלע, כנסיית הקבר), חלקם מוזכרים בשמותיהם ויש עליהם מידע קצר וענייני, וחלקם נראים באיורים.
 
ההסתייגות המוצהרת מ'יונת השלום' הפנטסטית מאפשרת לסיפור להתנהל כאן ועכשיו, בירושלים המוּכּרת, המציאותית, שאנשים חיים בה ואפשר לבקר בה ובכל זאת היא עיר מיוחדת במינה. הנוף הירושלמי המעורבב-מגובב– האנושי (שפות, דתות וסממני לבוש), הארכיטקטוני (פנים ביתה של הזקנה וחוצות העיר - הבתים והרחובות, הגגות והקשתות) וההיסטורי שולט בכל עמודי הספר. הזקנה היהודייה מדברת גם ערבית וכותבת רק ערבית, שפת אמה; לחתיכת הלחם שנתנה הזקנה ליונה, כמו גם לחתיכת הפיתה שנתן לה הזקן הערבי, היה טעם גן עדן. גם גילויי עוינות יש בעיר הזו, והם באים דווקא מבנות מינה של היונה – הציפורים, ומבני מינה של הזקנה היהודייה – רוכלים בשוק.
 
הספר מספר סיפור אנושי נוגע ללב ועלילתו ממוקמת בירושלים המציאותית: עיר יפהפייה, מרתקת ומורכבת מכל בחינה, שקודם כל היא עירם של תושביה, יהיו שפתם ודתם אשר יהיו. הזקן הערבי והזקנה היהודייה מייצגים את הרגישות וההבנה שבמרקם האנושי הירושלמי; אפיוניה של היונה (חצי אפורה, מחפשת את דרכה), מחשבותיה המובלעות בסיפור ('כל מקום פה שייך למישהו') והתנהגותם של אחדים מאלה שהיא פוגשת בדרכה ('זה המקום שלי!', צעק העורב, 'עופי מפה!') מייצגים הן את המכשולים בדרכה של ירושלים אל השלווה, והן את העמדות הרווחות בציבור.
 
עבודתה של המאיירת מאיה שלייפר מעניקה רקע נפלא לסיפורן של הזקנה, של היונה ושל ירושלים. האיורים נשארים במישור הריאליסטי, ויחד עם זאת אופפת אותם אווירה קסומה השופעת מסצנות המעוף של היונה. קורנות מן האיורים חמלה ואהבת אדם המתחברות היטב לרוח הנדיבוּת השורה על הטקסט.
 
שפת הטקסט היא עברית מדוברת, יומיומית, סיפורית מאוד. השימוש במילה 'עם' צורם גם בשפה זו: 'היא לא ראתה טוב עם העיניים אבל ראתה טוב עם הלב', וגם 'ניקתה את הנוצות עם המקור'.
 
יונה חצי לבנה מתאים לבני חמש עד שמונה