סיכום אובזרבר- הספדים

YossihNew · 26/9/23

הספד ללו ת'אז, 6 במאי 2002:

מתוך עשרות אלפי שמות שהיו במקצוע במשך מאה שנה, היו כוכבים שהוזכרו הרבה. היו אגדות מקומיות ולאומיות, חברי היכל תהילה ואייקונים. אבל בכל דור יש בן אלמוות אחד. מישהו שלא רק שינה את ההיסטוריה- הוא ההיסטוריה. בין סוף שנות ה-30 לאמצע שנות ה-60, קראו לו לו ת'אז. היו כוכבים גדולים יותר לזמן קצר. מעטים משכו יותר. חלק היו יותר מפורסמים במדינות שלהם. אבל אף אחד לא היה המתאבק הכי גדול בעולם. הוא מת ב-7:35, ב-28 באפריל, 19 ימים לאחר ניתוח לב פתוח וארבעה ימים לאחר יום הולדתו ה-86. אשתו צ'ארלי עדכנה את כולם במונחי היאבקות- הוא יוצא מההצמדות בשתיים ותשע עשיריות. אבל בשלושת השבועות האחרונים הוא נשאר על המזרן. זה היריב היחיד שאי אפשר להפוך. איש בגילו, שעובר ניתוח מעקפים משולש ומחליף את אבי העורקים שלו, ולא יוצא מזה טוב, וחוטף דלקת ריאות, יהיה מדאיג. אבל מעריצי ההיאבקות הכירו את ת'אז, הוא ייצג את הפנטזיות שלהם על מציאות בעולם דמיוני. אנשים דאגו, הרופאים לא הכירו אותו. אבל כולם ידעו שיהיה בסדר. לו ת'אז היה שריד אחרון להיסטוריה נשכחת, הוא לא ימות. אבל הוא לא נשם, הפעמון צלצל, וזהו זה. הוא חי בעולם הדמיון, אבל היה אתלט עם חיים אדירים. גם בגיל 85, הוא היה בכושר. הוא התאמן עד לפני כמה שבועות. יומיים לפני הניתוח שלו הוא היה קליל. הוא היה מדוכא כי חברו הוותיק מת. הוא היה האחרון ובמקצוע הזה שוכחים רבים. אבל לא היה אכפת לו מהניתוח, רק מהאימונים שלו. הוא כעס כי בגיל 80 הכתף שלו הייתה פצועה והוא לא הצליח להתאמן כמו שצריך. משהו השתנה בו כבר בשנה האחרונה. הוא הצטרף להיכל התהילה של מיזורי והיה ביפן לחתונה של חבר מה-UWF. כמו הלן הארט בזמנו, חששו שהוא נפרד מהמדינה שלא שכחה אותו. הוא אמר שהניתוח יאפשר לו לחיות עוד עשור.
הוא שנא את הכוריאוגרפיה של הספורט, והתרחק מהסצנה. עד השנה שעברה הוא התעדכן על יפן. לאחר שעזב את ה-JWA, הוא אמר שדני הודג' יכסח את ג'ייאנט באבה- המתאבק הכי מוכר אז ביפן- בתחרות אמיתית, ואנשים כעסו שאמר דבר נכון כל כך. הוא אהב היאבקות חובבים ונכח ב-NCAA. והיה היסטוריון מכובד בפורום ההיאבקות הקלאסי. יש בעיות באוטוביוגרפיה שלו, אבל היא הדבר הכי קרוב להיסטוריה של הענף לפני שנות ה-70. ת'אז היה אלוף העולם הצעיר ביותר בהיאבקות בגיל 21, ב-1937. ג'סי אוונס היה הגיבור. היה שפל גדול ופרנקלין רוזוולט היה בכהונה השנייה שלו כנשיא. כשת'אז אתגר בפעם האחרונה על אליפות ה-NWA, שהייתה התואר הכי חשוב ב-35 השנים הקודמות, בעיקר כי היה אמין וסייע לסם מוצ'ניק הנשיא, הוא נלחם מול ג'ק בריסקו. הנשיא היה ג'רלד פורד. הוא היה המתאבק היחיד שקישר בין החונק לואיס וריק פלייר. הוא התאבק מול 50,000 איש בהודו, עזר להיאבקות ביפן שם הוא נודע כאל ההיאבקות ואיש הברזל. במקסיקו, כולם אמרו שהוא ברמה אחרת. במאי 1952, כשהתאבק בקרב איחוד מול האלוף של קליפורניה, הוא הכניס יותר מ-100,000 דולר מכרטיסים. היום זה רגיל. הוא זכה לפחות ב-20 תארי עולם, אז הוא האלוף הכי מעוטר, אבל גם זה יישבר.
עוד שיאים לא יישברו- הכהונות שלו כאלוף NWA הצטברו ל-4,924 יום. זה בטוח לנצח. הקרב שלו באוקטובר 1957 במשך שעה מול ריקידוזאן על תואר ה-NWA הביא 87% רייטינג. זה לא היה אז הרבה צופים, אבל כמעט כל בית ביפן ומסכים גדולים בפארק ראו אותו. מעולם לא הייתה תכנית שהגיעה לזה. אף אחד לא היה גדול מהם ולא יהיה. זה הפך את ת'אז לאיש החשוב בספורט היפני, ושם דיברו על מותו הרבה יותר. בנורפולק, שם גר, ובסנט לואיס, הטריטוריה שלו, כן דיברו עליו. לאיוס תיזה, הונגרי, היה בנו של סנדלר מהגר, שהיה מתאבק חובב. ב-1924 ראה קרב היאבקות ראשון בסנט לואיס והעריץ את אד לואיס, הכוכב הכי גדול אז, ואת יריבו ג'ו סטצ'ר. לואיס הפך לחברו והמאמן שלו. ת'אז תמיד דיבר על לואיס. לואיס היה הכוכב של שנות ה-20 ומהקשוחים ביותר, אבל ת'אז תמיד סיפר על כך. בגיל 16, ב-1932, התאבק לראשונה בכנסייה. המאמנים שלו ידעו שאסור שינצחו אותו. הוא עבד ב-5 דולר ללילה ושילם הוצאות. הוא קנה מכונית ב-45 דולר. הוא התאבק לאחרונה ב-1990, בגיל 74, מול מאסאהירו צ'ונו, תלמידו. הוא תמיד קצת התאבק באינדיז, אבל הוא התחרט על הקרב כי הבין שהוא כבר לא ברמה. המותן המלאכותית שלו קרסה וזה הביך אותו. הוא ידע שלא יוכל לתקן את זה. הוא היה כוכב רציני, וגם בסוף שנות ה-70 נלחם מול אלופים. גם בגיל 62, ארבעים שנה לאחר שהיה מיין איבנטר, הוא היה זה שעשה ג'וב לקאנק והפך אותו לכוכב במקסיקו. הוא כביכול אלוף העולם האמיתי ההאחרון, למרות שההיאבקות הייתה מבוימת עוד לפניו. הוא היה מכובד ביותר, והוא שלט כי היה צריך אלוף שיוכל להגן על עצמו. בשנות ה-20 וה-30, כוכבי פוטבול או גיבורים אתניים משכו קהל, אבל מתאבק אמיתי תמיד יכול היה לבגוד בהם.
הוא היה אתלט עם רפלקסים מצוינים. הוא היה בכושר מעולה. הוא ידע על הכנעות, ושמר על זה עוד בגיל 50. ה-NWA הוציאו אותו מפרישה ב-1962, בגיל 46, כשגידל סוסים, כדי להבטיח שבאדי רוג'רס יצטרך להפסיד את התואר. הקרב קרא בינואר 1963, והוא היה הכרעה אחת. ת'אז אמר לבאדי שהם יכולים לעשות את זה בדרך הקלה או הקשה, ורוג'רס הפסיד לו בקרב שיצר את ה-WWWF. בשנות ה-50, כשהשידור גרם לחשיפה להיאבקות, הוא היה אלוף העולם האמין, תפקיד שנשאר עד תחילת שנות ה-80- כשסם מוצ'ניק הפסיד לכהן ואחרים כבר לא הגנו על האלוף. מוצ'ניק, שניסה להפוך את התחום לאמין, מנע גימיקים. ת'אז היה הבחור היחיד שיכול היה לכהן ככה. הוא תמיד גרם לאנשים להאמין שבקרבות שלו הכול היה אמיתי. ת'אז היה שונה מכולם ולא רצו להחליף אותו כאלוף. גם באדי רוג'רס, שהיה מצוין, ויריב גדול שלו כי ת'אז סירב להפסיד לו, הכיר בכך שת'אז היה האלוף הנכון. ת'אז כיבד מעטים מאוד. הוא היה מכובד יותר מכל אחד. הוא נראה כוכב, אבל הוא קיבל תשלום גבוה שמעטים קיבלו. הוא לא רצה לעבוד בערים הקטנות בגלל יוקרת התואר. הוא לא רצה להוציא את הכוכב המקומי אובר על חשבונו. בניגוד לאחרים שהגנו על האמינות וגם על המאתגר, ת'אז הוציא אובר את מי שכיבד, אבל לא עשה טובות לרוב בלי היכולות. וויילד ביל קארי, ברולר טקסני שת'אז לא כיבד, משך המון קהל. ביוסטון, ת'אז התבקש לסחוב אותו שעה. הוא הצמיד אותו פעמיים תוך עשר דקות. ארגנטינה רוקה, שמשך המון קהל, נקבר מולו. הוא שנא היאבקות נשים, ובחוזה שלו היה סעיף שלא יהיה קרב נשים בקארד שהוא יופיע בו. זה פגע באמינות שלו. לפעמים קבעו קרבות כאלו והוא איים ללכת.
הוא לא היה אמור להיות האלוף, אבל הוא הפך לסמל. ת'אז קבע כמה שיאים בשנות ה-50, ולמרות המחיר הגבוה עבורו- 10% מההכנסות לו, 3% ללואיס ו-2% למוצ'ניק- כולם דרשו אותו וכיבדו אותו למרות עקשנותו. הוא נראה כמו מקצוען, והאלופים אחריו למדו ממנו. בסוף שנות ה-40, הוא היה האלוף של ה-NWA- אסוסיישן, לא אליינס- ושלט בסנט לואיס. מוצ'ניק ניהל ארגון מולו, ולא הצליח להשיג מתאבקים. הוא יצר ברית עם מתאבקים מהמערב התיכון, כולל אל האפט מאוהיו, והקים את ה-NWA המוכרת. אורוויל בראון, ששלט בקנזס סיטי, היה אלוף העולם. מוצ'ניק ות'אז שיתפו פעולה בשנה הבאה, למרות שהארגונים היו נפרדים כביכול. הם קבעו קרב איחוד לנובמבר 1949, והצד של מוצ'ניק, שניצח בזכות הכוח של רוג'רס, היה אמור לנצח כאן עם בראון. שלושה שבועות לפני הקרב, בראון נפצע בתאונת דרכים והקריירה שלו נגמרה. ה-NWA בחרו בת'אז כאלוף. כל שנה הם נפגשו, ועם מוצ'ניק הנחוש ות'אז האמין, התואר הפך לאליפות הבלתי מעורערת היחידה עד המונופול של ה-WWF, אבל בתקופה של 40 ארגונים שונים.
כתבי הספורט אהבו את לואיס שהיה חבר שלהם, ואמנם היאבקות מזויפת, אבל לא של לואיס. ת'אז זכה ליחס אוהד. פעם שאלו מי ינצח- ת'אז או רוקי מרציאנו, אלוף האגרוף. חצי מקוראי הספורטס אילוסטרייטד חשו שת'אז ינצח, וזה דבר שכנראה היה נכון. ת'אז שלט בשנות ה-50, והפסיד לשמונה חודשים לוויפר בילי ווטסון כדי שיצא לחופשה. הוא ניסה להפסיד את התואר לאדוארד קרפנטייה ב-1957, לא כי כיבד אותו, אלא אהב את אדי מקווין, הפרומוטר שלו. מקווין התקשה עם העניין שביקשו ממנו להפקיד 25,000 דולר כדי שהאלוף לא ינטוש את ה-NWA- ת'אז היה מכובד ולא התבקש לעשות את זה- ולכן חילוף התואר בוטל, אבל קרפנטייה הגיע כאלוף עולם לארגונים אחרים, מה שגרם לקיום של ה-AWA וה-WWA בעתיד. ת'אז ראה פוטנציאל ביפן לפני כולם. הפרומוטרים לא רצו שיעזוב את המדינה, הם לא רצו להפסיד את התואר למישהו יפני אפילו זמנית. ת'אז פרש כאלוף והביא את התואר הבין לאומי ליפן במקום. הם רצו שהוא יפסיד את התואר לרוג'רס, אבל ת'אז, למרות שאמר שרוג'רס הוא פרפורמר מעולה, שנא את רוג'רס. רוג'רס אמר שלואיס הוא זקן שמן, ות'אז שנא אותו ובחר בדיק הוטון, מתאבק לגיטימי מצוין אך לא מושך קהל. ה-NWA נפלה עד שפאט או'קונור זכה בתואר, ואז רוג'רס, כשווינס מקמהן האב וטוטס מונדט שלטו בו וסירבו לתת אותו לאחרים- והוא גם תמיד נפצע. ת'אז חזר מפרישה כדי להציל את ה-NWA ולזכות בתואר. מקמהן הקים את ה-WWWF עם ברונו סאמארטינו. ה-NWA איבדה את הבכורה, וסאמארטינו שלט בצפון מזרח המדינה. רצו לאחד בין התארים. בניגוד לשנות ה-50, מוצ'ניק לא שלט בזה. ברונו היה אמור לצאת אובר אבל זה לא קרה. ת'אז רצה 100,000 דולר על ההפסד, כי לא האמין שברונו יפסיד לו חזרה כעבור שנה. ברונו לא רצה את הלו"ז של האלוף.
ת'אז ומוצ'ניק נפרדו לאחר מכן, ות'אז הפסיד את התואר בפעם האחרונה לג'ין קיניסקי בינואר 1966. הוא התחיל לפרוש. לאחר גירושין ב-1975, הוא היה מרושש וחזר לעבוד בטנסי ובמקסיקו, וגם כשופט בסנט לואיס ויפן. בשנות ה-80, בגיל 70, הוא התפרסם כשאמר לג'ורג' מייקל ב-NBC שהוא רוצה להתאבק מול האלק הוגאן על אמת. הוא חשב על אנגל שבו נובוהיקו טאקאדה, אלוף UWFi, עם התואר שלו, יאתגר את כל האלופים ואת מאסאהירו צ'ונו, אלוף ה-NWA, לקרב שיקבע את אלוף האלופים, כמו שהוא איחד בזמנו. האנגל הזה עבד, וזה הוביל ל-46,168 איש שבאו לראות את טאקאדה מול אלוף WCW, ויידר. כעבור שנתיים הם הכניסו 6.1 מיליון דולר, מקום שני בהכנסות עד היום, לקרב של טאקאדה-קייג'י מוטו. זה היה אחרי שת'אז הסתכסך עם UWFi שנהרסו. ב-1991, הוא הפך לנשיא מועדון אוזני הכרובית, למתאבקים ותיקים. הוותיקים גססו והארגון גסס, אבל כשעזב ב-1998 הארגון גדל. הוא עבד לפלורידה לפני שנתיים, עם חברים שלו מהתחום. יום לאחר מותו, הארגון היחיד שנשאר בארה"ב, בחוסר קלאסה מדהים אפילו להם, לא דיבר על הכוכב הכי גדול בתעשייה. כשסטיב אוסטין ביצע לו ת'אז פרס בקרב שלו, ג'ים רוס עצר לרגע. הוא לא ידע מה לעשות. ברור שהארגון החליט משהו. ת'אז לא אהב אותם, הוא רק דיבר על ההפקה שלהם ועל קורט אנגל. היו בעיות משפטיות כי הוא קבע קרב לסמואים מעבר לים בזמן שהיה להם חוזה ב-WWF. הוא כן ניצח בבאטל רויאל של ותיקים בשנות ה-80 והופיע בבאד בלוד 1997. גם במותו, הפרומוטר החליט אחרון. המתאבקים ניתנים להחלפה וישכחו אותם. רוס הכיר במהלך ועבר הלאה. בשבוע הבא, נתעמק יותר באיך שלו ת'אז שינה את ההיסטוריה.

YossihNew · 28/9/23

הספד ללו ת'אז, 13 במאי, 2002:

לאנס ראסל אמר שהוא בלתי מנוצח. והוא היה הפרשן הכי וותיק בהיסטוריה. צ'ארלי אשתו אמרה שלא חשבה שהוא ימות, גם לאחר שלושה שבועות בבית החולים. אבל לאיוס תיזה החליף את לו ת'אז האגדי, האיש שההילה שלו הייתה ענקית בעסק ולעולם לא ישתוו אליו. במשך 15 שנה, הוא היה גמלאי. הוא היה סלבריטאי בכל מדינה בה התאבק, אבל לא ידעו עד כמה. השכנים שלו לא ידעו עליו. אשתו הראתה להם את הספרים עליו, אבל הם רק אהבו אותו.
ת'אז, בגיל 86, הקסים את כל האחיות הצעירות כמו תמיד. הוא לא דיבר על עצמו, והשם שלו די נעלם אלא אם היית מעריץ היאבקות או מדור אחר. חלק ידעו. רופא אחד אמר לאשתו שהוא לא רוצה להביך אותו אבל הוא מכיר אותו. שניים משלושת בניו ביקרו אותו. צ'ארלי חשה, יום לפני, שזה הסוף. הוא ליטף את שיערה ודמע לכרית. הוא היה שלו. אשתו השנייה פקפקה בהחלטה לניתוח, אבל לו רצה את זה ככה. בלי זה, הוא יוכל להשתמש בתרופות ולחיות בשקט עוד כמה שנים, אבל לא כמו שרצה. זה היה מסוכן, אבל הוא יכול היה להיות פרודוקטיבי מאוד.
לו ת'אז היה שונה. הוא היה אל ההיאבקות ביפן. המתאבק הכי מדהים במקסיקו. אפילו בקרב חבריו במועדון אוזני הכרובית. האגדה שלו הייתה בכל העולם, גם עכשיו. רצו לפזר את האפר בנהר בסנט לואיס, שם גדל, לאחר הלוויה. אבל כותב הביוגרפיה שלו ביקש לשלוח חלק ליפן, שם היה גדול מכולם. אחר ביקש לפזר אותו באוקיינוס השקט. עומדים לערוך מסיבה בביתו כדי לספר עליו. ותהיה הלוויה בהיכל התהילה להיאבקות. הוא תמיד יהיה ידוע כמתאבק הגדול בכל הזמנים. הוא הקים את היכל התהילה, כדי לכבד מתאבקים לגיטימיים. הוא נקרא על שמו. ת'אז בחר באנשים בעצמו. השנה הוא בחר בדיסטרוייר, ברון פון רשקה, בוב גייגל, אד דון ג'ורג' וריי סטיל. הוא גם בחר לתת פרס מיוחד על שם פרנק גוטץ' לדן סאברן. ת'אז לא היה המתאבק הכי משפיע- זה פרנק גוטץ', האלק הוגאן, אנטוניו אינוקי, ריקידוזאן. הוא לא היה הוורקר הכי טוב- זה ריק פלייר. הוא היה מתאבק לגיטימי טוב, אבל הוא הודה שלא הכי טוב. ג'ין לאבל הגיע מאחוריו פעם ואמר לכולם שהצליח. הוא לא משך הכי הרבה קהל, אבל בגלל ששרד כל כך הרבה, אף אחד לא ישרוד כמוהו, 7 שנים אלוף עולם בפסגת העולם. אם היה אובזרבר בזמנו, הוא היה זוכה בפרס מתאבק השנה כמו פלייר. הוא נחשב לאלוף הגדול מכולם.
לאנס ראסל אמר שמדובר בשילוב מושלם בין וורקר למתאבק. הוא היה מתאבק מדהים שלכד את הציבור. הוא היה הכי טוב לדעתו, מעל ג'ק בריסקו. פול בוטץ', הפרומוטר מיוסטון, היה אמור לשנוא אותו, אבל בספר שלו אמר שדורי פאנק שני רק ללו ת'אז. דורי אמר שלו הוא האלוף האמיתי, נראה כמו אחד, התלבש כמו אחד והתנהג כמו אחד. הוא זה שיצר את היסודות של כולם. מר רסלינג אמר שהוא היה מקסים והכי טוב שהיה. אבל הוא היה שונה מהאלופים אחריו. דורי פאנק וריק פלייר נחשבים לאלופי ה-NWA הכי גדולים, אבל הוא הסתכל על זה בצורה שונה. הרעיון היה להפוך את המאתגר, מהטריטוריה המקומית, למישהו מוצלח ולהגן על האלוף בו זמנית. ת'אז כן הוציא אנשים אובר בגדול. מי שניצח אותו הפך לכוכב. אבל הוא עשה את זה רק למי שהאמין שמגיע לו. הוא סירב להפסיד למתאבקים שחשב שהם בינוניים, גם אם הכניסו כסף.
פאנק אמר שת'אז האמין שמי שלא שרד איתו, לא צריך להיראות טוב. באותם הימים, היית צריך להיות תחרותי מול האלוף. ולא הרבה שרדו איתו. הסיפורים על ת'אז כאלוף אגדיים. למרות שהביא קהל רב מול אנטונינו רוקה, שמשך המון קהל, ת'אז פשוט חיסל אותו כשהתאבקו בשנות ה-50. האנס שמידט היה היל גרמני אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל לא ממש מתאבק. ת'אז פצע לו את הצוואר. הפרומוטר פרד קולר, ששלט ברשת טלוויזיה, החליט לשים את תואר ארה"ב על ורן גאנייה, כוכב צעיר דומה לת'אז. הוא החליט לבנות את הארגון סביבו במקום. אבל בינואר 1955, ת'אז נתן לווילבור סניידר לשרוד מולו חצי שעה. כעבור חודשיים הם נלחמו 90 דקות, ולאחר עוד כמה חודשים וקרב שלישי, חשבו שסניידר הוא היורש. אבל אף אחד לא רצה שת'אז יוחלף. המקרה המפורסם ביותר נחשב לקרב הגדול של ת'אז בקריירה. במאי 1952 הוא התאבק מול אלוף קליפורניה, ברון מייקל לאון. זה היה הארגון שיצר את גורג'ס ג'ורג', וזה היה קרב איחוד אדיר שהכניס יותר מ-100,000 דולר. השיא שרד 19 שנה, והם סילקו אלפי אנשים שנשארו ללא כרטיסים. בזמנו אף אחד לא הכניס ככה. השיא היה 96,000 לאד לואיס מול ג'ים לונדוס בסיום הפיוד שלהם. זה היה השיא הגדול. לאף אחד לא היה אכפת מאורך הכהונה או רייטינג. ת'אז קיבל 10,000 דולר על הקרב, אבל הפרומוטרים ניפחו את השכר שלו כדי להשאיר אצלם יותר כסף. ת'אז ניצח בקרב, שהיה אסון. הקרב החוזר לא הצליח ממש. הברון היה גימיק ות'אז לא כיבד אותו, ולכן חיסל אותו. לאון גם לא אהב את התשלום שקיבל. ת'אז כעס כי הוא חשב שהקרבות החוזרים יכניסו כסף, אבל הוא חיסל את לאון.
ת'אז היה כל כך מכובד עד שכל מי שעבד איתו קפא בזירה. מתאבקים שכחו מה שידעו. הוא אהב ללמוד בסנט לואיס היאבקות. לואיס הגיע ורצה לבחון אותו. הוא השפיל אותו ות'אז רצה לפרוש מהיאבקות עד שלואיס שכנע אותו אחרת. כעבור שנה, כשנבנה כאלוף עולם, טענו שהוא ניצח את לואיס תוך חצי דקה. הוא למד הכנעות, והיה טוב בזה מכולם, וכיוון שלא היה אפשר לבגוד בו בזירה, הוא היה הקשוח מבין הקשוחים. טום פאקס, הפרומוטר, בנה אותו כפייס מקומי. ת'אז אמר שהוא התלהב בגיל 21 להפוך לאלוף העולם. הוא זכה בו בדצמבר 1937. אבל התוצאה כמובן הייתה מבוימת, והם הביאו רק 7,534 איש. עדיין, בזמן שפל כלכלי, זה היה קהל חזק.
הקרב האהוב עליו היה באוקטובר 1955 מול דיק הוטון, אגדת היאבקות חובבים שת'אז כיבד. הפרומוטר דרש מהם לא לנסות אותו ולהראות זיוף. הם עבדו במשך 50 דקות וזה נראה ממש כמו שוט. ת'אז בחר בהוטון להיות היורש שלו. הפיוד הגדול הראשון שלו היה מול אוורט מארשל, ות'אז זכה בתואר בספירת חוץ. קרב חוזר באפריל 1938 הביא 11,344 איש, ובפברואר הם הביאו 12,100 איש. כשהפסיד את התואר ביוני לברונקו נגורסקי, הגיעו 9,000 מעריצים בטקסס והקריירה שלו כמעט הסתיימה. ת'אז חיבב את נגורסקי שהיה כוכב בשיקגו ברס והחליט להפוך למתאבק בגלל השכר. נגורסקי הביא קהל והיה צריך כוכב חדש, אבל הוא לא היה וורקר טוב חוץ מהתאקלים שלו. ת'אז מכר את זה ברצינות, ונפצע ברגלו. הוא צלע כל ההכרעה השלישית. לקח חמש שנים עד שהתאושש, והוא שינה את הסגנון שלו. בגלל זה הוא החליף את המותן הימנית שלו. למזלו המותן השנייה הייתה בסדר. ת'אז שבר גם צלעות ב-1964 מול קארל גוטץ'. הוא שבר את האף שלו המון פעמים ונשם דרך הפה, מה שתרם לדלקת הריאות שפיתח לאחר הניתוח. ת'אז חזר להתאבק במזרח קנדה ביוני 1940. היה לו פיוד מול איבון רוברט, ואז הוא גויס למלחמת העולם. לאחר מכן, הוא התחיל את הריצה כמיין איבנטר בסנט לואיס. הוא ורוברט משכו המון קהל במונטריאול. ת'אז הוצב בטקסס בזמן המלחמה והפסיד את התואר של טקסס לבאדי רוג'רס במאי 1946, הפעם האחרונה שהוציא אותו אובר. עד מותם ת'אז ורוג'רס טענו שהקרב נמשך שעה עם הכרעה אחת ובעצם היה תיקו. כשהשניים נסעו ללואיוויל, רוג'רס התלונן בפני ת'אז שהפרומוטר הביא את לואיס כשופט לקרב שלהם.
רוג'רס שאל למה הם צריכים את הזקן השמן כי הוא מרוויח כסף על חשבונם. ת'אז היה עוד בצבא ולכן רוג'רס היה צריך לנצח, אבל ת'אז סירב ליותר מאשר תיקו ולא הוציא אותו אובר. הם היו כוכבים אדירים שמשכו ביחד המון קהל, והם תמיד היו קשורים, ב-1963 זה היה רק חלק מהסיפור. רק קצת לפני מותו של רוג'רס ב-1992, הם התפייסו בכנס בניו יורק. ת'אז חזר לסנט לואיס לאחר המלחמה, והכוכב היה "וויילד" ביל לונגסון, היל ברולר שהיה אלוף ראשון מסוגו. ב-1944, בזמן כהונה כאלוף, לונגסון מילא 16 פעמים ברצף את סנט לואיס. למרות הכל, הפרומוטר היה עם חובות להימורים ולבורסה ורצה למכור. ת'אז חש שלרכוש את הטריטוריה ב-360,000 דולר זה מחיר מציאה. ת'אז שיתף פעולה עם אדי קווין ממונטריאול, לונגסון, ופרנק טאני מטורונטו. הכריזו שאביו של ת'אז, מרטין, רכש את הארגון. ת'אז הביא קהלים גדולים מול רוג'רס ואז אתגר את לונגסון בינואר 1947. לונגסון ניצח מול 15,180 מעריצים. הם ניסו למתוח את רדיפת התואר כמה שאפשר. לונגסון הפסיד לוויפר בילי ווטסון, וגם מולו ת'אז הביא קהל. ת'אז זכה בתואר באפריל. לונגסון זכה בתואר בנובמבר, אבל העסקים התחילו לרדת. ביולי 1948, לונגסון "נפצע" במהלך הקרב שלהם, כשמעד על דלי, ות'אז זכה בתואר. אבל מוצ'ניק היה מתחרה עיקש בעיר. ב-1949 הם התאחדו, אבל שמרו על כך בסוד, ומוצ'ניק טיפל באחורי הקלעים. הוא ייסד את ה-NWA שהפכה לאיגוד הכי חזק בהיסטוריה, והכיר באורוויל בראון כאלוף. לאחר שנה חלשה, ת'אז ומוצ'ניק התחילו להביא קהל גדול לקרבות של ת'אז. הקרב מול בראון לא קרה כי הוא עבר תאונה כמה שבועות קודם לכן. הפרומוטרים תמכו בת'אז והוא שמר על התואר במשך שנה כל עוד יכניס כסף. במשך שמונה שנים הם האריכו לו את הכהונה. מוצ'ניק דרש שיהיה אלוף אחד. ת'אז היה הדבר הכי טוב בעסק, אלוף עולם לגיטימי. ת'אז בדרך כלל אתגר את האלוף המקומי, והאלוף התעלם ממנו ולכן יצא מפסידן. ביוני 1950, רצו לאחד את תואר ה-AWA של אז עם תואר ה-NWA. דון איגל זכה בתואר ה-AWA אבל הקרב נפל.

YossihNew · 28/9/23

ג'ים בארנט, שעבד באזור, אמר שאיגל סירב להפסיד ואף להתאבק מול ת'אז. הפרומוטר פרד קולר החליט לדפוק את איגל בקרב מול גורג'ס ג'ורג' בספריה מהירה. השופט, כמה מפתיע, ברח במהירות מהאולם. ת'אז ניצח את ג'ורג' וכך ביסס את התואר שלו. רוג'רס היה מחליף. סופת גשמים גרמה ל-10,000 איש בלבד להגיע לקרב. ת'אז קיבל פרסום בגלל שהשיקגו טריביון מימנו את האולם. לראשונה מתאבק התפרסם כל כך בשיקגו. ב-1950, פגש ת'אז את חברו הקרוב, דון קרטיס.
ת'אז הגיע לבאפלו, ולואיס אימן במכללה מקומית. קורטיס הוריד את ת'אז ולואיס, שהיה כבר עיוור, הבין שמשהו לא בסדר וניסה למנוע מהצלמים לצלם. מתאבק מכללות הוריד את אלוף העולם. ת'אז הכניע את קרטיס. כשנטען שקרטיס השתמש במהלך לא חוקי, הוא אמר שזה אולי לא חוקי אצלם. הוא הפך לשם גדול. ההיאבקות הפכה ללהיט בטלוויזיה. ת'אז היה האתלט הכי אהוד בקליפורניה. בסנט לואיס לבד הוא הביא עשרות אלפי מעריצים לקרבות שלו. הוא שבר שיאים והיה האלוף הכי מוכר. חוץ מצפון מזרח המדינה. פרט לאלופי האגרוף, ת'אז שהשיג 10% מההכנסות לאחר מס, וג'ורג' שקיבל אחוז גבוה בגלל שהיה כוכב, היו האתלטים הכי מתוגמלים אז. ת'אז הגיע לגארדן בינואר 1952. הוא היה אלוף העולם הכי מפורסם. בנובמבר, הוא היה מתחת לרוקה, מושך הקהל הגדול. בינואר 1953 ת'אז ניצח אותו בפסילה. במרץ הם ערכו קרב, אבל הם הפסידו כסף עליו. ארגון חדש החליט שגאנייה ורוקה יהיו הכוכבים שלו, אבל איבדו את השידור מהר. ב-1955, ת'אז ופאט או'קונור נלחמו בארגון חדש, ושוב ת'אז לא הצליח בגארדן. הדברים האלה גרמו לארגונים להפסיק לערוך שם מופעים. רק בסוף 1956, פרומוטר מוושינגטון בשם וינס מקמהן החליט לערוך שם שוב מופעים. המשפחה שלו שלטה בבניין מאז. ב-1953, ת'אז היה בפיוד מול כוכב הפוטבול ליאו נומליני בסן פרנסיסקו. הם קבעו שיאי קהל שם והביאו קהל שעד היום נחשב לשני בגודלו שם- אחרי ריי סטיבנס-פפר גומז. ת'אז הביא קהל גדול מול שחקני פוטבול אבל לא אהב אותם, פרט לנומליני שהיה מתאבק מכללות גדול. הקרב הגדול של ת'אז הגיע בדצמבר. הוא נלחם מול מתאבק סומו שקיבל פוש גדול בהוואי, וניצח בטורניר קודם לכן. זה לא היה קרב גדול, אבל כשת'אז ניצח את ריקידוזאן, העולם השתנה.
ריקידוזאן הביא ב-1954 את ההיאבקות ליפן והצליח מיד. הוא לא הפסיד שם והביא קהל גדול כשהגן על כבודה של יפן מול האמריקנים. חשבו שהוא בלתי מנוצח, אבל לו ת'אז היה האלוף שניצח אותו בעבר. האגדה של ת'אז גדלה ככל שריקידוזאן המשיך לנצח. לת'אז היו בעיות עם ה-NWA. הלו"ז שלו היה קשה עם כל הטריטוריות. פרט לדורי פאנק, הארלי רייס וריק פלייר, האלופים ויתרו מהר על התענוג למרות הכסף. ת'אז לא רצה לעבוד בערים קטנות, אבל מוצ'ניק קיבל 3% מההכנסות של כל מופע שלו כנשיא ובוקר. ת'אז שנא את הפרומוטרים. כל פגישה הם שינו חוקי עזר כדי לחסוך כסף והטיסו אותו במחלקת תיירים. ת'אז לא רצה שבמופע שלו יהיו נשים, גמדים או דובים. אל האפט "בטעות" שם אישה בקארד שלו ות'אז השתולל. מוצ'ניק טען שזה כבר פורסם אז ת'אז צריך לעבוד, כי האפט עזר לו להשתמש ברוג'רס במלחמה בסנט לואיס. ת'אז זעם כי מוצ'ניק שבר לו את המילה. ההילה של ת'אז רק גדלה לאחר שהיה בלתי מנוצח שמונה שנים. הוא הפסיד בפסילה לנומליני במרץ 1955, וזה הביא לסכסוך על התואר. ה-NWA קבעו שת'אז האלוף אבל נומליני היה אלוף בטקסס וקליפורניה. ה-NWA החליטו שתארים לא עוברים בפסילה. החוק הזה כבר היה קיים פעם, אבל זה הפך אותו לחוק קבוע. לאחר שנפצע בקרסול בסקי, ת'אז החליט שהוא צריך לוותר על התואר ולנוח אחרי שמונה שנים כאלוף. הוא הפסיד במרץ 1956 לווטסון, חברו, כשנספר בחוץ. הוא רצה להפסיד לג'ורג' גורדינקו, מתאבק קשוח, אבל הוא לא הצליח להגיע לקנדה מחשש שהיה קומוניסט. לת'אז לקח כמה חודשים להחלים. הוא זכה בתואר שוב באוקטובר. ביוני 1957 אדוארד קרפנטייה זכה בתואר בקרב מוזר שגם יצר היסטוריה. ת'אז נפצע בגב ולא יצא להכרעה השלישית. קרפנטייה קיבל את התואר כפיוס לפרומוטר אדי קווין, שתמיד רצה שת'אז יפסיד לרוג'רס. קווין החליט לא לתת ערבות של 25,000 דולר לקרפנטייה, שה-NWA דרשו מכל אלוף כדי שלא יעבור או יפסיד בלי אישור. ת'אז זכה בתואר שוב במונטריאול, וה-NWA לא הכירה בחילופים. קרפנטייה המשיך להיות אלוף במקומות מסוימים, וורן גאנייה זכה בו באומהה, מה שנתן לו לגיטימיות כשה-AWA נוצרה. הוא הפסיד גם לפרד בלאסי ב-1961.
ת'אז היה אגדה כשהגיע באוקטובר 1957 ליפן אחרי סיבוב הופעות בסינגפור ואוסטרליה, לראשונה מחוץ לצפון אמריקה. הוא נלחם מול ריקידוזאן. הקרב שלהם התרחש מול 30,000 איש ונמשך שעה. כולם צפו בקרב הזה- 87.5% רייטינג. כעבור שישה ימים הקרב החוזר הביא 27,000 איש ו-46% רייטינג, ושניהם נספרו בחוץ לאחר חצי שעה. כולם צפו בזה, וכל יפן דיברה על מותו של ת'אז. אפילו המוות של ברוזר ברודי, הזר הכי אהוד שם, לא זכה לכל כך הרבה יח"צ. ת'אז תמיד קיבל תשלום טוב ביפן והמון כבוד. ת'אז חש שבמשבר בארה"ב, אפשר להרוויח כסף ביפן. הוא הודיע שהוא רוצה לפרוש מה-NWA, שרצו את רוג'רס כיורש. הוא סירב. את הוטון הוא הוציא אובר בנובמבר. לא הרבה הטריד את ת'אז, אבל משהו כן הטריד אותו לאחר ההפסד. הוא נסע לאירופה והכריזו עליו כאלוף עולם. האליפות הפכה לאליפות בין לאומית והוכרה ביפן. הוא נלחם מול דארה סינג ההודי. בבריטניה, לאחר קרב של שעה, ת'אז שמע על איש שהמשטרה סילקה מבניין. ברט אסיראטי- האיש הכי קשוח בבריטניה. כשהוא היה במצב רוח רע הוא פצע אנשים. הארגונים החרימו אותו. אנשים אמרו שאפילו ת'אז פחד ממנו. המתאבקים קינאו בת'אז ובעיקר בזה שלא הגן עליהם מול העיתונאים, אלא רק על עצמו. הוא אמר שהוא היה האמיתי. ת'אז אמר שהוא רצה סדרת קרבות מול אסיראטי שלא הגיב, ואמר שת'אז ברח ממנו. הפרומוטרים לא רצו בכלל את אסיראטי. כשאסיראטי מת, אמרו שהוא הכי קשוח בגלל שהבריח את ת'אז.
זה דבר שמאוד הטריד את ת'אז ויצר פיוד מאוד מכוער. בוריס מלנקו וברונו סאמארטינו תמכו בסיפור כי לא אהבו את ת'אז. ת'אז התאבק בכל אירופה כאלוף בין לאומי. הרעיון היה לפרסם את התואר ולהפסיד אותו לריקידוזאן, לקראת קרבות חוזרים ביפן. לאחר כמה הגנות על התואר, ריקידוזאן זכה בתואר באוגוסט 1958, מה שהוביל לסדרת קרבות רווחית במיוחד ביפן. ת'אז גר בפיניקס ולפעמים התאבק במיין איבנטים. הוא גידל סוסים והתאבק כשרצה. ב-1962, ביקשו ממנו לחזור להיות אלוף. היו בעיות עם באדי רוג'רס. פיתו אותו עם כסף. המקום שלו כמתאבק הזר המוביל ביפן נלקח בידי פרד בלאסי. הרעיון היה לבנות לת'אז-ריקידוזאן, וריקידוזאן ניצח. בלאסי הדהים את היפניים עם ריאיונות היליים וכשהשחיז את שיניו, וזכה לכינוי "הערפד". ריקידוזאן רצה אותם כצמד, כמעט אחים להיאבקות כי הם התחילו ביחד. ריקידוזאן זכה בתואר לראשונה מבלאסי בלוס אנג'לס. בלאסי נשך את ראשו של גרייט טוגו בשידור חי באפריל 1962 בקרב שלשות, ואנשים חטפו התקפי לב. בלאסי הפך לסיפור ענק וכולם דיווחו על זה. דרשו להרחיק את ההיאבקות האלימה מהטלוויזיה ובלאסי נהיה כוכב, אבל לא השפיע כמוהו. ת'אז היה אמור לזכות בתואר מרוג'רס בטורונטו, אבל רוג'רס הותקף בחדר ההלבשה בידי קארל גוטץ' וביל מילר ושבר את ידו. הקטטה הייתה אמיתית ודווחה במשטרה. בנובמבר 1962 ת'אז שוב היה אמור לזכות בתואר, אבל יום לפני כן רוג'רס שבר את ידו בקרב מול קילר קוואלסקי שנעצר, וקרבים פקפקו בכך. זה היה כמו שדורי פאנק ג'וניור הבריז מהפסד תואר לבריסקו. הוחלט שקוואלסקי לא זכה בתואר. רוג'רס חזר וניצח אותו בינואר 1963. כעבור שלושה ימים הוא ות'אז הגיעו לטורונטו. מוצ'ניק אמר לרוג'רס שאם לא יפסיד את התואר, הוא ייקח לו את הערבות. אנשי צפון מזרח המדינה, וינס האב בראשם, סירבו להכיר בחילוף התואר כי הייתה רק הכרעה אחת. בזמנו אלו היו החוקים בטורונטו. הם רצו תירוץ כדי לפרוש מהארגון. רוג'רס משך בניו יורק ות'אז לא. כשווינס האב הקים את ה-WWWF עם רוג'רס האלוף, כל הקרבות שלו היו עם הכרעה אחת.
מוצ'ניק קבע עוד קרב בין ת'אז לרוג'רס, הפעם עם שתי הכרעות, ות'אז ניצח. הוכרז שרוג'רס ניצח את רוקה בריו דה ז'נרו והפך לאלוף. הקרב האחר שהיה זכור מאותה תקופה, היה כעבור חודש מול ברונו סאמארטינו, שהוא חיסל בקלות. מוצ'ניק ידע שסאמארטינו יהיה האלוף הבא של וינס, ורצה להוכיח שת'אז טוב ממנו. ברונו אמר שהוא אפילו לא ממש התחיל אצל וינס אז ולא ידע שהוא יצטרף אליו. הוא גם טען שניצח את רוג'רס בשוט. ת'אז ניצח אלופי אגרוף. הוא גם הגן על התואר מול שחקן הפוטבול ארני לאד, אז מתאבק חדש, מה ששבר שיאים מקומיים ביוסטון. ברונו היה יותר מפורסם בגלל ניו יורק ומשך קהל, אבל ת'אז מילא את סנט לואיס כל הזמן. הוא מילא את האולמות מול כולם. הקרב שלו מול פאט או'קונור היה מדהים והוא משך קהל. בקרב, הם לא נתנו אפילו מכה אחת והקהל קם על הרגליים. ת'אז לא נראה זקן. ומוצ'ניק לא שיקר לקהל בנוגע לגיל שלו.
דורי פאנק התאבק רק שנה לפני שפגש את ת'אז באמרילו. אבא שלו טיפח אותו להיות אלוף עולם, והביא כוכבים לעשות ג'וב לדורי. דורי ניצח את סאני מאיירס, או'קונור, קיניסקי ופריץ, ושרד שעה מול ורן גאנייה. בסוף 1963, הוא שרד שעה עם לו ת'אז. אבא שלו אמר לו שהקרב חשוב. הוא דרש מכל החברים שלו לקנות כרטיסים, כדי שהם יוכלו למקסם את ההכנסות. הם התאבקו המון, ובמרץ 1968 ת'אז הצמיד את דורי. לאחר קרב האיחוד עם ברונו שלא קרה, ת'אז כבר גמר את הקריירה כאלוף, והציעו אלוף צעיר יותר. ב-1966 הוא הפסיד את התואר לקיניסקי. ה-NWA לא רצו את האלוף ביפן, אז ת'אז חזר לשם. הוא נלחם מול ג'ייאנט באבה על התואר הבין לאומי והפסיד לו. בגלל תכניות אחרות, הקרב לא שודר בפריים טיים. הוא היה אלוף WWA בקליפורניה ונלחם מול דארה סינג בהודו. ת'אז הפך לסוג של עבריין. הוא, פרנק טאני וגרייט טוגו הקימו ארגון נגד JWP של באבה. היה להם שידור, ובינואר 1968 JWA קידמו קרב של באבה-קראשר, ות'אז נלחם מול גרייט קוסאטסו. מספר הצופים היה עצום, אבל באבה ניצח והטריטוריה התקפלה. ת'אז המשיך לעבוד בסנט לואיס, וב-1967 נלחם שוב מול קיניסקי.
המיין איבנט האחרון שלו בסנט לואיס היה בפברואר 1969, הוא ניצח את טרי פאנק, שלושה ימים לאחר שדורי זכה בתואר מקיניסקי. סנט לואיס לא הייתה מסובכת- דורי היה כוכב גדול וגם אחיו. טרי נסע בכל המדנה והגן על אחיו כשכיסח את הטוענים המקומיים. כמובן שזה לא עבד מעולם. ת'אז ניצח אותו לקראת קרב מול דורי. הקרב לא קרה, ומוצ'ניק לא אהב שת'אז עובד בארגונים אחרים. ת'אז הפסיד לדורי באטלנטה. בתחילת 1970, הם שוב ניסו לבנות את הקאמבק שלו. ת'אז כבר די פרש ולא התאבק כל כך הרבה. הוא שפט אצל מוצ'ניק בקרבות אליפות העולם. ב-1973 הוא נאלץ לחזור לניק גולאס בטנסי, עבור 100 דולר ללילה. שם פגש את אשתו השלישית, צ'ארלי, צעירה ממנו ב-31 שנים. הוא נלחם מול ג'ק בריסקו, אלוף ה-NWA שהעריץ אותו. ת'אז מאוד אהב את בריסקו, יותר מדורי שלא היה מתאבק חובב, למרות שהוא כן חשב שדורי הוא אחד האלופים הטובים. באוקטובר 1973, בשנה השנייה של ניו ג'פאן, הם נכנסו לאסון. הם הביאו את ת'אז וקארל גוטץ' מול אנטוניו אינוקי וסייג'י סאקאגוצ'י, וזה היה ההצלחה הגדולה ביותר שלהם. כעבור שנתיים ת'אז אתגר את אינוקי על תואר NWF ורוקה שפט. היפנים לא אהבו את זה שת'אז בן ה-59 מתאבק. אבל קידמו את זה כקרב החשוב בין המתאבקים הגדולים, ואינוקי ניצח.

YossihNew · 28/9/23

צ'ארלי עבדה כחדרנית במלון כשנפגשו. היא לא ידעה מי זה. הוא היה שקט. אחיה התלהב מהתגלית הזאת, ולו היה שונה מכל מתאבק. הוא היה ג'נטלמן. ת'אז התאבק בפעם האחרונה בסנט לואיס בנובמבר 1974. הוא היה אמור לשפוט קרב בין בריסקו ודורי. אבל אדוארד קרפנטייה שבר את ידו ולא יכול היה להגיע להתאבק מול ג'ורג' סטיל. ת'אז התנדב להחליף אותו. סטיל רק התחיל והבין שמול ת'אז הוא צריך להתאבק. הוא לא יצא אובר בעיר. מוצ'ניק ות'אז היו חברים קרובים, אבל גם הסתכסכו. מוצ'ניק חשב שת'אז היה צריך להיות השגריר, אבל ת'אז תמיד עבד נגד ה-NWA. היה את יפן בסוף שנות ה-60, אבל שם לא היו הרבה עניינים. ב-1975, ה-IWA היו ארגון מורד ות'אז הצטרף אליהם. מוצ'ניק זעם. הוא החליט לפרוש מתפקיד נשיא הארגון, וחשב שת'אז יחליף אותו. זה הרס הכל. מוצ'ניק לא השתמש בו כשופט עד 1980. ת'אז חזר לקרב של רייס-קן פטארה ב-1980. ת'אז לחש לכרוז שזה נהדר שהקהל אוכל מכף ידו.
ההישגים שלו נשכחו, אולי זוכרים את הלו ת'אז פרס בזכות סטיב אוסטין. הוא נשאר מכובד אצל ותיקי סנט לואיס וצורף להיכל התהילה שלהם. המהלך היה ידוע כמספרים מעופפים. אצל טומי ריץ' קראו לזה ורטיקל באדיבלוק. ריץ' למד את זה מת'אז בטנסי, וקרא לזה ה"ת'אז פרס", איתו זכה בתואר ה-NWA מרייס. ת'אז התאבק במקסיקו בסוף שנות ה-70, והקריירה שלו ביפן נגמרה, והוא עוד עבד בטנסי. בסוף שנות ה-70 הוא עבד מול לוק גרהאם. הוא גם אתגר את בילי רובינסון בספטמבר 1980, בפיוד המיין איבנט האחרון שלו. ת'אז התאבק קצת במקסיקו בשנות ה-50 וה-60. הוא חשב שסלבדור לות'רות' לא ידע מה זה היאבקות, הוא השאיר שם רושם כשניצח את גורי גאררו בנובמבר 1954 בקרב אגדי. ת'אז היה ברמה משלו. ביולי 1975, ת'אז אתגר את מיל מאסקאראס על תואר IWA. כולם חשבו שיגיעו 50,000 איש, אבל אז כולם קנו כרטיסים ברגע האחרון. הייתה סופת גשמים והכל נהרס. אנשים החליקו בזירה ות'אז לא האמין שהקהל לא עזב. הוא אפילו החליק בסיום באופן מתוכנן. הוא גם המשיך למלא אולמות.
בקיצים של 1977-79, עבד ת'אז ב-UWA שהייתה הארגון הראשי במקסיקו והלוהט בעולם. ת'אז, כאלוף העולם, הפסיד לאל קאנק את התואר באוגוסט 1978 מול 27,000 מעריצים, בגיל 62. הוא היה מכובד ביותר, והניצחון של קאנק הפך אותו ללגיטימי. קאנק התחיל להביא קהל ענק במשך 15 השנים הבאות. במקסיקו שמעו במהלך מופע על מותו של ת'אז. המופע נעצר והקהל הריע לת'אז דקה לפני שהמופע המשיך. ת'אז התאבק גם ביפן, בעיקר כשופט ב-IWE. המיין איבנט הרציני האחרון שלו היה בצמד עם ניק בוקווינקל בסוף 1979. לאחר סגירת IWE, באבה נתן לו לעבוד כשופט ומאמן. באפריל 1982 הוא התאבק אצלו שבוע, והתאבק מול הטירון המבטיח מיטסוהארו מיסאווה. הוא עבד כשופט ומאמן, אבל לאחר הסכסוך עם הנשיא של אול ג'פאן- בזמנו באבה לא שלט בארגון כי עוד לא החזיר את כל ההלוואות שלו- הוא עזב. הוא עבר לניו ג'פאן, ובספטמבר 1985 שפט קרב בין אינוקי לטאטסומי פוג'ינאמי. אינוקי ניסה להעביר את הלפיד אבל השיג את אהדת הקהל. ת'אז מאוד אהב את הקרב. הוא חזר לניו ג'פאן בשש השנים לאחר מכן, ושפט במופעים הראשונים שלהם בטוקיו דום, כשהיה כבר בן 73.
ב-1985, אדי מנספילד וג'ים וילסון חשפו את ההיאבקות כמבוימת ב-ABC. זה הוביל לעימות ביניהם ובין ת'אז. ת'אז היה בן 69 ומכיוון שנאלץ להגן על הענף, הוא עשה מה שלואיס היה עושה. הוא אתגר אותם לקרב אמיתי כדי להראות להם. מנספילד נבהל ולא רצה שום חלק מזה. וילסון, כוכב NFL שהיה צעיר ממנו ב-30 שנה, גם לא רצה. ת'אז היה מבוגר, אבל בזמנו הייתה תקרית שהוכיחה שזה לא מוגזם לפחד ממנו. ברוזר ברודי היה בפיוד עם אינוקי, והיפנים החליטו על סטוריליין בו ברודי ילמד אצל אינוקי. ת'אז טס לאמן את ברודי והם היו שם עם צלמים. ת'אז הראה לברודי קטעים בסיסיים ואז התחיל להיות תחרותי ולהוריד את ברודי למזרן. לאחר מכן, ברודי אמר שגם בגילו המופלג, ת'אז יכול לנצח אותו וכל אחד. וברודי לא היה פחדן.
בדצמבר 1990, ניו ג'פאן החליטו על ספיישל בו מתאבקים ותיקים ילחמו מול הצעירים. ת'אז, בן 74, התבקש להתאבק בקרב אחרון. ת'אז התאבק שנתיים קודם לכן והסכים, למרות שהרופא שלו אמר שהוא מטורף. ת'אז, שלימד את מאסאהירו צ'ונו שנה קודם לכן ולימד אותו את ה-STF, צריך היה להוציא אותו אובר ולהעביר את הלפיד בקרב של מורה מול תלמיד. הקרב היה אסון, והמותן המלאכותית של ת'אז התפרקה. הם נלחמו חמש דקות והקרב נגמר. צ'ארלי אמרה שת'אז לא חשב שהוא זקן. זה הרס אותו. הקרב הזה גרם לו לקבל את זה. אבל הוא שמח שהם בכל זאת הגיעו לעמוד הראשון של טוקיו ספורטס. התמונות שם היו משלוש השניות היחידות בקרב בהן נראה כמו מתאבק. הוא לא התגאה בקרב הזה, הקרב שהפך אותו לגבר היחיד שהתאבק בשבעה עשורים שונים- רק מיי יאנג עשתה את זה. הוא אימן המון יפנים, כמו מיסאווה, ג'מבו צורוטה, קוג'י קיטאו, צ'ונו, נובוהיקו טאקאדה והאהוב עליו מכולם- קיושי טאמורה.
ב-1982, באבה חיפש משהו שימנף את צורוטה, והרעיון היה שת'אז ילמד אותו ת'אז פרס ובאקדרופ. צורוטה לא הצליח עם הפרס אבל כן עם הבאקדרופ. קארל גוטץ' היה קל יותר באימונים ובהעברת החומר, אבל ת'אז היה גאון והיה קשה לחכות אותו. ת'אז דרש מהירות ורפלקסים מוגזמים, ולכן לא ממש הצליח ללמד. הקרוב ביותר אליו היה טאמורה, אבל היה לו חיסרון אחד. טאמורה אמנם היה התלמיד הכי טוב שלו, אבל קטן מאוד, וזה פגע בו בקרבות אמיתיים, למרות הרפלקסים שלו. הוא גם אימן את דן סאברן, אותו כיבד מאוד.
ת'אז היה חלק חשוב בתחילת שנות ה-90 כקומישינר של UWFi. את זה הוא לקח ברצינות. הוא, רובינסון ודני הודג' היו המאמנים כדי ליצור אמינות לקבוצה. פרט לתקופה בה התחיל ללמוד היאבקות, הוא אמר שזאת הייתה התקופה הכי כיפית שלו בתחום. ב-1992 הוא חזר לאתגרים הגדולים. ב-1981, ה-IWE העניקו את התואר שלו בטורניר להכתרת אלוף עולם, אבל הארגון איבד את השידור שלו ופשט רגל. בזמנו, ת'אז היה גם קומישינר בסאות'ווסט צ'מפיונשיפ רסלינג של ג'ו בלאנשארד, ששודרה ב-USA נטוורק. הוא הכריז על טורניר של אלופים מכל העולם להכתרת האלוף הבלתי מעורער, שיקבל את התואר שלו. לארגון הייתה חשיפה טלוויזיונית שנייה רק לג'ורג'יה, וזה היה ענק. ערכו טורניר שניצח בו אדריאן אדוניס. עם שמות כמו טרי פאנק, וואהו מקדניאל, עבדאללה הקצב, ג'ינו הרננדז וטולי בלאנשארד- הגיעו רק 1,700 איש. הקהל ביוסטון היה נאמן לפול בוטץ'. בלאנשארד לא הצליח לשלם ל-USA והם איבדו את השידור בסוף 1983 לווינס מקמהן ג'וניור, שהשתמש בחשיפה הזאת כדי להרחיב את ה-WWF. בוטץ' לא חיבב את ת'אז. ב-1983 ת'אז היה יריב שלו. בנוסף, קרב ביניהם בטקסס ב-1946 השתבש. החברים של ת'אז מהצבא היו שם ות'אז חיסל את בוטץ'. ב-1954, ת'אז חש שפרומוטר מיוסטון שלח את בוטץ' לקחת ממנו את התואר, והוא לא כיבד את בוטץ' כמתאבק אמיתי. מכה תועה מבוטץ' כמעט עילפה את ת'אז החולה באותו היום, אבל הוא מיהר לנעול STF ולנצח. בוטץ' אמר שת'אז נתן לו להגיע לחבלים ואז לחש לו שהחבלים האלה רחוקים בשבילו. ביפן, ת'אז החליט לעשות טורניר אלופים, הפעם יותר מפורסם וחשוב יותר. גארי אולברייט היה אלוף UWFi, ות'אז אתגר את צ'ונו אלוף ה-NWA. ת'אז גם אתגר אלופים מה-WWF, מ-WCW, אול ג'פאן וניו ג'פאן ואמר שיעניק את התואר למנצח. טאקאדה ניצח את אולברייט וקיבל את התואר, וזה הפך אותו למושך קהל גדול עד היום. ת'אז האמין שטאקאדה יוכל לנצח את צ'ונו, ואמר שניו ג'פאן יוכלו לקבוע את הקרב ושטאקאדה יתאבק בחינם.
צ'ונו, אחרי שניצח בטורניר על תואר ה-NWA, אמר כמו כולם שהוא רוצה להילחם מול כל האלופים. ת'אז ניצל את זה ולקח כתבים למשרד של ניו ג'פאן בדרישה לקרב. בדרך כלל היו צוחקים על זה, וכעסו שת'אז משתתף במשחק כזה, אבל בגלל מעמדו זה הפך לסיפור. ב-1973, כשניו ג'פאן התחילו, אינוקי אתגר את באבה. סייג'י סאקאגוצ'י, נשיא ניו ג'פאן, אמר שהוא רוצה שטאקאדה יגיע למשרד בלי ת'אז. אנשי ניו ג'פאן ו-UWFi ערכו פגישה. ריקי צ'ושו, הבוקר, אמר שאין לו בעיה עם הקרב, אבל צ'ונו יצטרך לנצח ולשמור על הפגישה בסוד. זה סיים את כל העניין. אבל המעמד של UWFi ושל טאקאדה כאלוף העולם האמיתי רק הרוויח מזה. כעבור שנה ת'אז קיבל חשיפה אחרונה בארה"ב- הארגון הצליח ביפן ושיווקו אותם כלוחמת שוט בארה"ב. הם תקפו את ההיאבקות כמזויפת. האירוע הראשון שלהם באוקטובר 1993 הביא 0.48% ביירייט, מעולה למוצר חדש בלי חשיפה. ת'אז היה הפרשן והדובר בארה"ב. הוא ירד על ההיאבקות ואמר שהם האמיתיים. זה הכעיס את כולם, כי היה מדובר במוצר קצת יותר ריאליסטי וסטיפי. אבל ת'אז היה מכובד אז ויתרו לו. לא היה חשוב אם הציבור האמין או לא. זה לא היה כמו UFC שהגיעו חודש אחר כך, אבל UFC השיגו יותר יח"צ. UWFi לא ניסו לשווק את טאקאדה ככוכב, בניגוד לרויס גרייסי שהצליח ב-UFC, שהפכו ללהיט. אבל UWFi הצליחו ביפן והציעו לוויידר, אז אלוף WCW, שמונה קרבות עבור 200,000 דולר ו-50,000 מענק חתימה. ויידר היה אלוף ההיאבקות שהסכים לאתגר. בדצמבר 1993, מול 46,148 איש, טאקאדה ניצח את ויידר ושמר על התואר של ת'אז. לאחר שהפיוד ביניהם נגמר, הארגון התחיל להתקשות. טאקאדה, שהיה הבחור הכי קשוח ביפן, חטף כשריקסון גרייסי חיסל את יוג'י אנג'ו מ-UWFi בדוג'ו שלו, וכולם דיברו על זה. ציפו שטאקאדה ינקום ויכסח את גרייסי, אבל הוא שתק. ב-1995 הם היו בצרות. ת'אז עזב כי לא שילמו לו, ולקח את התואר איתו. אבל טאקאדה נלחם מול קייג'י מוטו ושיניה האשימוטו ב-1995 ו-1996 על תואר IWGP, מה שמילא את הטוקיו דום שלוש פעמים ברצף. זה היה יכול יותר להצליח, אבל ניו ג'פאן שלטו בפיוד והתעקשו שטאקאדה, שנחשב לאלוף האמיתי, יעשה את הג'וב הראשון. הקרב הראשון הביא 67,000 איש והכניס 6.1 מיליון דולר מכרטיסים. שיא עולמי.

YossihNew · 28/9/23

לא הייתה אהבה בין ת'אז ווינס מקמהן. הוא אהב את ההפקה, אבל לא את התוכן. הם היו עם עמדות הפוכות ביותר לגבי העסק. אבל הם עשו עסקים יחד- כשסנט לואיס לא הצליחה, ת'אז שפט בקרב בין רודי פייפר וג'ימי סנוקה. בניסיון להביא קהל מבוגר, ב-1987 וינס קבע באטל רויאל של אגדות, ות'אז ניצח את פאט או'קונור בסוף כשהם הפגינו סגנון ישן באחד מהקרבות האחרונים של ת'אז בארה"ב. זה נכשל בקופות. במופע בסנט לואיס ב-1991, וינס רצה להביא את מוצ'ניק ואלופי ה-NWA לשעבר. ת'אז סירב להגיע כי עבד בניו ג'פאן ואמר שה-WWF מתחרים בניו ג'פאן, שמשתפים פעולה עם WCW. ת'אז אמר שהוא מעריך את ההצעה ומכבד את פאט פטרסון. מוצ'ניק גם סירב. ת'אז אתגר את הוגאן כשהוגאן התחיל לככב, ומוצ'ניק תמך בו. הם רצו לערוך את הקרב הזה, למרות שהם התעלמו מזה שת'אז היה בן 70 והוגאן היה בתחילת שנות ה-30 ודי גדול. ת'אז ערך סיבוב הופעות בכוויית עם אפה וסיקה. הם היו עם חוזה ב-WWF למרות שלא השתמשו בהם, וה-WWF מנעו את זה מהם. ת'אז תבע אותם ובית המשפט פסק שכיוון שלא משלמים לסמואים, החוזה בטל. אבל זה עלה לו די הרבה כסף ול-WWF זה היה זניח. וינס לא חיבב את האתגרים של ת'אז שירד עליו. הוא עדיין הביא אותו, את קיניסקי, מוצ'ניק, ג'ק בריסקו, הארלי רייס והאחים פאנק לבאד בלוד 1997. מוצ'ניק התעקש שת'אז יבוא כדי שהוא יבוא. הם שברו את שיא הנוכחות עם 21,151 איש, אבל WCW התעלו על כך. וינס אמר שהוא מתכנן לשנות את המוצר חזרה. זה כמובן לא קרה. ג'ים קורנט כתב את הקטע שהיה טוב, אבל כולם היו עצובים ממותו של בריאן פילמן באותו היום. ת'אז היה ממורמר משתי תקריות שקרו. כשעבד אצל מייק צ'פמן במוזיאון ההיאבקות, והוא תמך ברעיון, הוא ביקש תמיכה מווינס. וינס היה נגד, ואמר שת'אז וורן גאנייה צריכים לתרום כסף משל עצמם. ת'אז לא ציפה שווינס יעזור, אבל המכתב עצבן אותו והוכיח מבחינתו שווינס שנא את התחום.
ת'אז התלהב מאוד מקורט אנגל. הוא היה הנציג של כל מה שת'אז רצה בזירה ומחוצה לה, והוא חשב שהוא יחזיר את ההיאבקות למה שהייתה. הוא אפילו צפה ב-WWF, אבל נבהל מהשימוש באנגל. בתקופתו אנגל היה נבנה כמשהו מיוחד, ולא כבדיחה. זה שבר לו את הלב. ת'אז חשב שווינס יתן לו בוקינג נכון. כל ארגון הזכיר את מותו, אבל ה-WWF לא דיברו עליו. הם גם לא דיברו עליו באתר שלהם, וזה הוביל למחלוקת. ה-WWF כן הספידו אותו ואת וואהו מקדניאל בסמאקדאון. ת'אז היה מתקופה אחרת. הוא היה הקשר בין החונק לואיס לקורט אנגל. הוא התאמן עם ג'ו סטצ'ר וקיושי טאמורה. הוא היה אלוף העולם של שנות ה-50. האלופים הושוו אליו. זה היה עולם אחר, ובלתי אפשרי להבין אותו אם לא היית שם. גם ב-1973, הרעיון שמישהו יבגוד באלוף, דבר שלא קרה 20 שנה, דון אואן תמך בזה שבריסקו היה אלוף. לראשונה מאז ת'אז היה אלוף שאי אפשר היה לבגוד בו. המון שואלים אם ת'אז היה אמיתי. אנשים יכולים לחשוב מה שהם רוצים. ואין שום הוכחה נגד זה. ת'אז אמר שאולי בגלל המאמנים שלו, אף אחד לא ניסה. אבל כולם אמרו שהוא אמיתי לאחר שעבדו איתו. זה איש שלא עשה כלום כמתאבק חובב, אבל נחשב למתאבק המציאותי ביותר. היה לו ביטחון ענק. הוא היה מעל גאנייה, הודג' ובריסקו, שהיו אמינים יותר. לא היה משהו יותר מרשים מהביטחון שלו. והוא כיבד את כולם והיה זריז. כל מי שהקשיב לו האמין שלו ת'אז הוא אתלט ענק ואין ספק לגבי זה.

YossihNew · 3/10/23

הספד לדייבי בוי סמית', 27 במאי 2002:

מותו של דייבי בוי סמית' ב-17 במאי בזמן שהיה בחופשה עם חברתו אנדריאה הארט, הופך את מצבן של משפחת הארט וההיאבקות ב-2002 לטרגי. עדיין אין תוצאות נתיחה, אבל כנראה זה מהתקף לב ממנת יתר. סמית' כבר לא היה בן משפחה כי התגרש מדיאנה לאחר שהפך לבן זוגה של אנדריאה, החברה של ברוס. דייבי ודיאנה היו נשואים 17 שנה, ואחד משני ילדיהם, הארי בן ה-16, מתאבק ואפילו היה בצמד עם אביו במאי. ולמרות כל האיומים והמעצרים, הוא עוד נחשב לבן משפחה. בשש השנים האחרונות משפחת הארט הפכה לדומה יותר למשפחת ואן אריק. חוץ מהמוות של הגיסים דין ואואן ממש לפני שלוש שנים, האחיין מאט אניס והחמות הלן, סמית' איבד גם את אמו ואחותו בארבע השנים האחרונות.
המוות של סמית' בא לאחר שבוע עצוב, בו מתו שבעה אנשים מהתחום ו-30 מתאבקים השנה. לו ת'אז למשל חי המון זמן, אבל שמונה מהמקרים היו של מתאבקים בקושי בני 40. היו עוד שנתיים עם יותר מקרי מוות של צעירים. וזה מזכיר את הסיפור של הבריטיש בולדוגס, עם בן דודו של סמית' דיינמייט קיד, שיצרו את הסגנון המהיר שהתפשט כשלמדו קרבות שלהם מיפן ומקנדה. קיד שונא את סמית' ומשותק מרוב הפציעות שחטף. סמית' לא הגיע לגיל 40. הוא גם האיש השלישי בהארט פאונדיישן שמת, מהקבוצה ששיפרה את ה-WWF בזכות הפיוד מול סטיב אוסטין. סמית' כנראה חטף התקף לב ונחנק למוות בקיא שלו כמו לואי ספיקולי, שותפו לנסיעות. ההיסטוריה שלו עם סמים כללה יותר מסטרואידים, הוא גם היה בגמילה המון זמן וזה מה שגמר את הקריירה שלו, שהחלה בגיל 15 באנגליה וכעבור שנתיים בסטמפיד. סמית' היה מתאבק גדול במערב קנדה והפך לכוכב ענק תוך שניות ביפן בגיל 20 בטורניר להכתרת אלוף ג'וניורים של ה-NWA. לאחר שטייגר מאסק פרש, סמית' חבש מסכה והיה היריב של הקוברה. הוא היה אקרובט וחזק והשתמש בסגנון בריטי על המזרן, והפך ללהיט כמו בן דודו, דיינמייט קיד.
קיד ודייבי הפכו לצמד הכי טוב בעולם בניו ג'פאן. כשסטו הארט מכר לווינס מקמהן, הוא דרש שווינס ייקח את ברט, קיד ואת סמית'. הם היו קטנים מדי, אבל לבסוף סמית' הפך לגדול. הם עזבו ליפן ועברו לאול ג'פאן לטורניר הצמדים, מול ג'מבו צורוטה וג'נצ'ירו טנריו, הפאנקים, הארלי רייס וניק בוקווינקל וברוזר ברודי וסטן האנסן. לאחר שהפכו לתופעה, ממש לפני שעמדו לעבוד במיד סאות' עם רוק'נרול אקספרס, הם קיבלו הצעה לעבור ל-WWF עם פוש. הבריטיש בולדוגס, עם המידנייט אקספרס, הפכו לאחד מהצמדים הכי גדולים בהיסטוריה. הם היו ידועים במתיחות שלהם שהיו מאוד אכזריות. בזמנו כולם השתמשו בסטרואידים. הוא שקל 81 ק"ג עד שדיינמייט הציג לו סטרואידים. הם לקחו המון עוד לפני ה-WWF אבל עוד היו קטנים. פעם גרג גאנייה אמר שהם לא הגיעו ל-AWA כי הם קטנים מדי. הלו"ז אז היה אכזרי ולא היו חופשים והנסיעות היו ארוכות. לא שרדו את זה בלי סמים. מתאבקים הרוויחו מלא כסף ולקחו קוקאין. קיד סיפר על כמה כסף הם השקיעו בזה. לאחר שדיינמייט רב עם ז'אק רוז'ו, דייבי פרש איתו וחזר לסטמפיד ואול ג'פאן. דיינמייט נגמר לאט וסטמפיד גם. הבולדוגס התפרקו ודיינמייט שונא אותו כמו דיאנה. דייבי הביא את כריס בנואה כשותף מול קיד וג'וני סמית'.
קשה לגבוה, אבל הסטרואידים הוסיפו משקל ודייבי גדל ל-122 ק"ג. לאחר שהתחיל לפרוץ, הוא היה צריך את הגודל כדי לעמוד לצד המתאבקים הגדולים של ה-WWF. הוא לא היה מתאבק כמו פעם אבל קיבל פוש גדול. ועם כמה שהיה בצמד טוב, הוא פרץ כמתאבק יחידים. הקרב הכי גדול שלו היה באוגוסט 1992, מול גיסו ברט באצטדיון וומבלי המלא ב-79,127 איש, בו זכה בתואר הבין יבשתי בקרב מצוין. זה הקהל הכי גדול שאי פעם הגיע. דיאנה הייתה קרועה בין אחיה ובעלה ואמרו שהמשפחה נקרעה סביב העניין. לנוקס לואיס ליווה את סמית'. האנגל הפך למציאות. הבריטיש בולדוג הפך לאלוף כשאירופה הפכה לשוק חשוב ככל שהעסקים נחלשו. הוא משך מלא קהל באירופה, כמו סטיב אוסטין ורוק בשיאם. ה-WWE מעולם לא הצליחו למכור מרצ'נדייז כמו באותו הלילה. האירוע דווקא לא הצליח בארה"ב עם ווריור וסאבאג'.
האלוף הבין יבשתי היה מספר 2 או 3 בארגון. אבל המשפט של ג'ורג' זהוריאן גרם לבדיקות סטרואידים, והפייסים הגדולים היו בולדוג והווריור. חודשיים לאחר השיא שלו, שניהם פוטרו כי וינס האמין שהשתמשו בהורמון גדילה. וינס לקח את זה ברצינות. סמית' נשאר כוכב עוד כמה שנים. הוא חזר לאול ג'פאן אבל לא עמד בסגנון יותר. הוא התרגל ל-WWF. הוא הגיע ל-WCW כפייס מאחורי סטינג ונלחם מול ויידר, ועזב בגלל סכסוכי חוזים. בבריטניה ניסו לבנות אירועים סביבו. ב-1994 חזר ל-WWF עם משפחת הארט בקרב של ברט ואואן. הוא לא קיבל פוש מפלצתי אבל היה כוכב גדול. הוא נלחם על התואר מול ברט, שון בקרב אחד גרוע וקרב אחד מצוין, וקווין נאש בקרב איום. הוא לא היה עקבי. הפציעות והסמים השפיעו עליו. הוא ידע לקחת קיצורי דרך, אבל אם נלחם מול מתאבק טוב הוא הראה מה הוא יודע לעשות. בגלל האהדה שלו באירופה, הוא זכה בתואר האירופאי בקרב אדיר מול אואן הארט ב-RAW בברלין. אבל התואר הפך לבדיחה ככל שהעסקים בארה"ב התרוממו. הוא היה בפוש עם ההארט פאונדיישן כשותף של אואן.
ואז הזמן נגמר עם הדפיקה במונטריאול. אבל זה התחיל חודשיים קודם לכן. בספטמבר 1997, ה-WWF ערכו אירוע בלעדי לבריטניה עם ברט-טייקר ובולדוג-שון. לשון היו בעיות עם משפחת הארט לאחר קטטה עם ברט וסירב לעבוד איתם בגלל סביבת עבודה לא בטוחה ולא רצה לעשות ג'ובים. האחות של דייבי, טרייסי, סבלה מסרטן. שון היה אמור להפסיד וסמית' הקדיש לה את הקרב. הוא היה גיבור והיא האמינה שההיאבקות אמיתית. שון סירב לעשות ג'וב והוחלט שדייבי יפסיד לקראת קרב חוזר במנצ'סטר. הוא כנראה באמת נפצע בברך בקרב. זה היה הקרב הטוב האחרון שלו. ואחותו נהרסה.
כעבור חודשיים דייבי זעם על הדפיקה, ושילם 100,000 דולר כדי לעבור ל-WCW. הוא אמר שזאת הייתה טעות. בעיות הסמים, הפציעות והמוות המשפחתי גרמו לו להידרדר. הוא לא הצליח ב-WCW, פרט לסטיב מקמייקל הוא היה הכי גרוע שם, בארגון כושל. קרב שלו מול דיסקו אינפרנו התפרסם כי לא הצליח להרים אותו כמו שהרים פעם את ויידר. הוא היה אחד מהאנשים עם הכי הרבה בעיות סמים שם. מעטים האנשים המוכשרים שנפלו ככה. הוא נפצע בגב כי נפל על הדלת של אולטימייט ווריור, וההתמכרות למורפיום יצאה משליטה. המשפחה שלו שלחה אותו לגמילה. ואז הוא חטף זיהום בגב וחששו שיגמור בכיסא גלגלים. ואז בתזמון נוראי, אריק בישוף פיטר אותו. דייבי כבר היה עם אנדריאה הארט, אשתו של ברוס, והמצב המשפחתי החמיר. כעבור כמה חודשים, בהלוויה של אואן הארט, הוא היה עצום. והוא חתם עם ה-WWF. זה גם היה אסון- הבעיות שלו רק החמירו. הוא חזר עם מעט אש אבל נראה קצת טוב יותר מ-WCW. הוא היה בתכנית להגנת עדים כי היה אז המשפט לגבי מותו של אואן הארט, וחשבו שיהפוך לאלוף WWF. אבל הוא היה המתאבק הכי מוגבל אז. הוא היה בקרב משושה על התואר וקרב מול רוק. ואז הוא נשלח לגמילה, ועזב מהר בגלל בעיות הנישואין שלו. ה-WWF החזירו אותו לדרכים וזה לא שרד הרבה זמן. הוא נשלח הביתה עם שכר גבוה, כמו ג'ים ניידהארט, עד שהם הגיעו להסכם עם המשפחה בנוגע לתביעה. מצבו לא השתפר- הוא נעצר כי איים על גיסו ברוס ועל גיסתו אלי. הוא הסכים לגמילה מסמים ולהתרחק מדיאנה, והוא עדיין אמר שאין לו בעיות סמים. הוא התגרש ודיאנה הציגה אותו נורא בספר שלה. בשבועות האחרונים הוא אמר לסטו שהוא רוצה ללמוד על פעם. הוא התחיל להתחבר שוב לבני משפחה ורצה לעשות קאמבק, אבל האמת שככה הוא תמיד היה לפני קאמבק.
הוא חזר קצת להתאבק לאחר תאונת אופנוע בתחילת 2001. למרות כל החוזים הענקיים שלו, הוא היה מרושש. הוא התאמן לעוד קאמבק. הוא היה בצמד עם בנו בקרבות בוויניפג ושמח להתאבק שוב. נדמה היה שהוא בסדר, ואמרו שהוא רוצה לעבוד באנגליה. בני משפחה שראו אותו לפני מותו כשיצא לחופשה, אמרו שהוא חטף שפעת. מותו זכה לפרסום עצום בקנדה ובאנגליה. זה היה בעמוד הראשי בעיתונים בקלגרי ובוויניפג והגיע לחדשות. זה לא התפרסם בארה"ב, אבל ה-WWF כן עשו לו סרטון ב-RAW וטקס בסמאקדאון. אמרו שהוא עמד להיפגש עם וינס ולחזור ל-WWE. זה סיפור נחמד וכנראה לא יכחישו, אבל ממש לא עמדו להביא אותו שוב. דייבי רצה להיות בצמד עם בנו, אבל זה היה במרחק שנים. מתאבקי WWE יגיעו להלוויה שלו, אבל המשפחה לא יודעת אם להפוך את זה לקרקס תקשורתי שוב. בשבוע הבא יהיה הספד מלא.

YossihNew · 5/10/23

הספד לדייבי בוי סמית'- 3 ביוני, 2002:

דייבי בוי סמית', וזה היה השם שלו כי אמא שלו בטעות רשמה את המין בתעודת הלידה במקום השם השני, נולד בנובמבר 1962 באנגליה. בגיל צעיר משפחתו עברה לאוסטרליה עד שהיה בן 10, אז חזרו למנצ'סטר. בגיל 11, בן דודו הופיע בטלוויזיה כדיינמייט קיד, סנסציית היאבקות. סמית' גם רצה להתאבק. ב-1975 הוא החל להתאמן אצל המאמן של בן דודו, לצד הדוד של אלכס רייט. לאחר שלוש שנים, בגיל 15, סמית' ערך בכורה ב-1978. בן דודו היה כבר כוכב, וברוס הארט הביא אותו לסטמפיד. הוא הפך לכוכב ויצר תקופה נהדרת לארגון הגוסס. "דיוויד הצעיר" מילא את הריק של בן דודו באנגליה, והפך לסנסציה מתבגרת בקרבות זוגות עם ביג דדי, הכוכב הגדול אך הנורא בזירה. המשפחות של דייבי ודיינמייט לא היו קרובות אבל קיד שמע על ההצלחה של בן דודו ושכנע את סטו הארט להביא אותו, רק בגיל 18, באפריל 1981.
דיינמייט קיד הפך לאגדה בקנדה, והתאבק מול טייגר מאסק ביפן, מה ששבר את התחום ושיפר את מעמד מתאבקי הג'וניורים. הוא היה היל ודייבי הגיע כפייס. רק שלוש שנים לאחר מכן שמעו שהם בני דודים. אבל הם נלחמו אחד בשני וגרו ביחד. הם לא הסתדרו ודייבי עבר לגור עם גיסו לעתיד, ברט. סמית' החל לצאת עם אחותו דיאנה, אז מלכת יופי, ובגיל 21 התחתן איתה בחתונה גדולה. לציבור זה היה סיפור אגדה של כוכב היאבקות יפה ומלכת יופי מקומית ומפורסמת. זה לא היה זה. דייבי הכניס להריון מעריצה לפני החתונה והכל כמעט התבטל. ברט אמר שהוא היה צריך לחלץ אותו מדיינמייט שהיה בריון, כי דייבי היה תמים. אבל היה לו חוש הומור. דייבי היה תמים והוא האמין שיש משמר חתולים שיאסוף חתולים משוטטים, ותמיד טיפס על העצים כדי להחזיר את החתול שלו לבית.
סמית' הפך לאחד מהמתאבקים הטובים בעולם. הוא שקל רק 79 ק"ג כשהגיע, אבל היה חזק וזריז. בן דודו סחב אותו, אבל דייבי הצליח להחזיק מעמד. דיינמייט שקל כמוהו בלי סטרואידים אבל התחיל לקחת. סמית' הושפע בלחץ קבוצתי ורצה לגדול כמו כולם. כולם ידעו שדייבי גם התאמן קשה והתאבק טוב מכולם. רוס הארט אומר שהם ישר שמו אותו מול דיינמייט והקהל אהב אותו. דייבי גם ידע לתת את הקרבות. העבודה של דייבי הייתה שנייה רק לדיינמייט. ברט אמר שב-1981, הוא, דייבי ולו ת'אז שבא לשפוט קרב של ניק בוקווינקל מול ברט, נסעו, ושישה אנשים איימו עליהם. הוא ודייבי יצאו מהמכונית והחלו לריב, ודייבי הטיח בחור על הכביש. ת'אז לא הספיק לצאת מהמכונית.
הוא זכה בתואר בסוג של בגידה בארגון. נלסון רויאל סירב להפסיד את תואר הג'וניורים של ה-NWA לקלגרי, אז הבוקר ברוס הארט החליט ליצור את אליפות העולם למשקל אמצעי עבור דיינמייט. האלוף היה דיק סטיינבורן, ודיינמייט כיהן שלוש שנים. הוא נסע המון לחו"ל כדי לקדם את התואר, ואמרו שהגן עליו ברחבי העולם. ביולי 1982, דיינמייט עמד לעזוב לניו ג'פאן. ברוס אמר שדיינמייט ינצח את דייבי, ודיינמייט לא חשב שזה הגיוני אם הוא עוזב. ברוס אמר שדייבי בן ה-19 לא מוכן לתואר עולמי. דיינמייט לא סיפר לאף אחד, אבל במהלך ג'רמן סופלקס הוא נשאר שוכב ודייבי ניצח. הוא גם היה אלוף זוגות עם ברוס והפך לכוכב ענק. מכיוון שחיקה את בן דודו בסגנון ובמהלכים, הוא הלך אחריו ליפן. דיינמייט הרגיש שסמית' הרוויח את זה בקרב ביניהם. סמית' ביקש שדיינמייט יחתוך אותו, והטענה הייתה שדיינמייט חתך אותו חזק מדי. סמית' דימם ממש, אבל ככה דיינמייט פעל. רוס אמר שדיינמייט רצה שכולם ידעו שדייבי לומד קשה. זה כמו שהוא למד מסטיב רייט. דייבי עבר את הטקס. בגלל הסטרואידים, דייבי כבר לא היה במשקל הנכון, אבל הוא היה בסגנון המתאים ונלחם מול דיינמייט והקוברה. הקריירה שלו כמעט נגמרה כשתקף שוטר. סטו השתמש בקשרים כדי למחוק את האישומים ולמנוע גירוש לאנגליה.
בקיץ 1983, טייגר מאסק פרש כשהיה אלוף הג'וניורים של ה-WWF. מעולם מחלקת ג'וניורים לא הייתה ברמה גבוהה כל כך, איתו, עם דיינמייט ובלק טייגר המקורי. גם ברט, גראן האמאדה וסטיבן רייט היו שם. טייגר מאסק פרש לאחר שלא הצליח להשתלט על הארגון מאנטוניו אינוקי, אז ניו ג'פאן רצו לחקות אותו. הם יצרו את הקוברה כיורש שלו. סטמפיד החליטה שדיינמייט יהפוך לשותף הפייס של דייבי. גם ברט וברוס היו איתם בצמד. ואז דייבי היה אמור ללכת ליפן כיחיד. דיינמייט אמר שהוא לא מוכן אבל דייבי לא רצה לוותר על הכסף. הקוברה היה אמור לזכות בתואר הג'וניורים של ה-NWA לפני פיוד מול דיינמייט. סמית' יצא עם מסכה והקהל חשב שזה דיינמייט. לאחר מכן הוא קרע את המסכה והיה להיט. אבל הקוברה לא יצא אובר כמוהו. סמית' נכנס לפיוד מול קוברה ודיינמייט. תואר הג'וניורים של ה-WWF, שהיה חשוב ביפן, היה בטורניר. זאת הייתה הצלחה, ההקדמה לטורנירי הג'וניורים. גם בקרט, בלק טייגר ונובוהיקו טאקאדה- שרק התחיל אז- הגיעו. סמית' ניצח בטורניר. הוא ודיינמייט היו צמד והסגנון שלהם היה מדהים. הם הופיעו בטלוויזיה ובמגזינים כשניו ג'פאן הביאה מלא רייטינג.
בפברואר 1984, קיד ניצח את סמית' בספירת חוץ ואת קוברה בהצמדה. אבל סמית' הפך לאחד מעשרת המתאבקים הטובים בביזנס. הוא שילם מחיר- הסטרואידים ניפחו אותו והוא התחיל לסבול מבעיות גב, שה-WWF אחר כך רק החמירו עם הלו"ז שלהם. סמית' עבד גם בסטמפיד, שם היה כוכב וניצח את באד ניוז אלן ביוני 1984 מול 7,000 איש. הוא וקיד היו אלופי הזוגות הבינלאומיים. הם היו כוכבים ולא הפסידו את התואר לפני הנסיעות שלהם. ניו ג'פאן קבעו להם ביולי 1984 קרב אליפות ג'וניורים. בגיל 21, הקריירה של דייבי הייתה ברורה. הוא פייס בסטמפיד ומרוויח בניו ג'פאן. ואז הכל השתנה. לאחר שהם חזרו מיפן, סטו מכר את סטמפיד לווינס מקמהן. ליתר דיוק הוא ויתר על זכויות השידור שלו, אבל ביקש מווינס לטפל בדייבי, קיד, ברט וג'ים ניידהארט.
בהתחלה זה לא קרה. קיד ודייבי היו קטנים מדי, והסגנון שלהם היה שונה. ברט היה רק ג'ובר. הם פרשו תוך כמה שבועות כי הייתה להם הבטחה מיפן. ניו ג'פאן ואול ג'פאן רבו, ולמרות שלאול ג'פאן היו אטרקציות ומתאבקי NWA ו-AWA, לניו ג'פאן היה רוסטר מגוון יותר. הצעירים רצו לעבור לפסגה ואנטוניו אינוקי סירב. ג'ייאנט באבה גנב מניו ג'פאן צעירים, כולל את ריקי צ'ושו וחבריו, האישינגאן. באבה הציע לדייבי וקיד 20,000 דולר מענק חתימה ו-6,200 דולר לשבוע. המון כסף. בנובמבר 1984 הם הגיעו לטורניר הזוגות של ניו ג'פאן, אבל יומיים לפני כן באבה הכריז על ההחתמה שלהם. הם הגיעו לקרב מול הפאנקים, שהיו אגדיים. טרי חזר לאחר הפרישה הראשונה שלו לפני 17 חודשים. זה שהם נספרו איתם בחוץ הפך אותם לצמד אדיר. הם הפסידו לכמה צמדים, אבל הם נלחמו מול טייגר מאסק החדש- מיטסוהארו מיסאווה- וטירון בשם טושיאקי קאוואדה שמאז התחיל לזרוח.
ב-1985 הם היו אמורים לעבוד ביפן. אבל זה לא קרה. האמריקנים שמעו עליהם. ה-AWA חשבו שהם קטנים וקרוקט לא רצה. ה-WWF דווקא רצו, וגם ג'ואל וואטס, הבן של ביל. הוא אהב אותם ורצה אותם לפיוד מול הרוק'נרול אקספרס, שהפיוד שלהם מול מידנייט אקספרס התחיל להתעייף. ביל דאנדי לא חשב ככה והביא את הדירטי ווייט בויז במקום. זה לא עבד אז וואטס הסכים להביא אותם. אבל אז הסתבר שהם חתמו ב-WWF כבריטיש בולדוגס. הם היו אמורים לנבוח כמו כלבים, אבל דיינמייט סירב לגימיק קרקסי כזה. אז הם קיבלו כלבים- ווינסטון שנעלם, ומטילדה שהאיילנדרס פעם חטפו. ה-WWF המריאו ואול ג'פאן היו בוערים, והבולדוגס הרוויחו יותר מתמיד והדהימו את כולם. הם סירבו לוותר על המחויבות ביפן ולכן לא ממש קיבלו פוש. בקיץ 1985, הם נלחמו מול סטן האנסן וטרי גורדי. סמית' הרים את גורדי ששקל 136 ק"ג. הטורניר של הזוגות ב-1985 היה מדהים- האנסן וטד דיביאסי, באבה ודורי פאנק, ג'מבו צורוטה וג'נצ'ירו טנריו, הארלי רייס וג'סי בר, בוקווינקל וקורט הניג. השאלה הייתה מי הצמד הכי טוב- הרוד ווריורס שלא הפסידו והיו בפסגה, או הבולדוגס, שהיו מעל כולם בכישרון.
וינס שילם לבאבה על בלעדיות והתחיל לבנות את הבולדוגס לזכייה בתארי הזוגות ברסלמניה 2. בגלל שלא ידעו להתראיין, לו אלבנו ליווה אותם. קרב הכלוב בין האלק הוגאן וקינג קונג באנדי, באטל רויאל של שחקני NFL וקרב אגרוף בין רודי פייפר למיסטר טי נבנו יותר מכל, אבל ידעו שהקרב הכי טוב היה הבולדוגס מול גרג ולנטיין וברוטוס ביפקייק. דיינמייט נפל מהחבל האמצעי לרצפה וסמית' ניצח. הם הרוויחו 20,000 דולר וחגגו לאחר הקרב. אבל סמית' שכב פצוע בזירה, דיינמייט שכב על הרצפה, ואלבנו ואוזי אוסבורן היו אלו שחגגו. הפציעות שלהם, הסמים והכסף השפיעו. דיינמייט נכשל ראשון. הוא התמוטט בקרב מול דון מוראקו ובוב אורטון בסוף 1986, וחשבו שהכל נגמר כשפרץ שני דיסקים והיה משותק. הזהירו אותו. אבל תארי הזוגות היו חשובים, אז לא דיברו על פציעות. פשוט הכריזו על הגנות תואר שלא יקרו. לאחר חודש וחצי שבו דיינמייט לא הופיע, ושידרו קרבות ישנים כדי לחשוב שהבולדוגס עוד עובדים, זה נגמר. וינס ביקש מדיינמייט לבוא להפסיד את התואר. הוא לא יכול היה ללכת. קיד לא חיבב את איירון שיק ולא חשב שניקולאי וולקוף טוב מספיק בזירה, אז סירב לעשות להם ג'וב. ברט וניידהארט נתנו להם קרבות טובים, ודיינמייט הסכים להפסיד רק להם. קיד קם מכיסא גלגלים לאחר שישה שבועות בלי סטרואידים וסמית' סחב אותו לזירה. הוא הותקף לפני הקרב, ודייבי הפסיד את התואר מהר. דייבי התחיל אז לקחת משככי כאבים. רוס טען שלדייבי היו כאבים בגב ותמיד קיבל תרופות. הוא לא יכול היה להיגמל ממשככים. ה-WWF היו קשים אז. היום יש סגנון תובעני יותר, אבל אז כל השאר היה קשה יותר. בעיקר הלו"ז. היום עובדים 180 ימים בשנה, והמופעים קרובים. המתאבקים היו אז בדרכים 300 ימים בשנה, ועבדו כמה פעמים בהקלטות ובמופעים, ונסעו בכל המדינה כשהם לא ישנים, ועדיין חייבים להתאמן. הקרבות לא היו קשים ואנשים לא נפצעו, אבל המתח פגע, ומתאבקים צעירים די נהרסו.
הבולדוגס היו מלכי המתיחות. כולם עשו את זה בנסיעות הארוכות ומזג האוויר הגרוע בקלגרי. סמית' הלך אחרי קיד שהיה סדיסט. המתיחות שלו עם אואן היו סבירות. אבל הם גם שמו חזיזים בנעליים וסמים במשקאות. קיד חזר לפני רסלמניה 3 ולא היה באותו מצב. סמית' סחב את הצמד, וקיד כבר לא יכול היה לבצע באמפים, ועדיין היה טוב מרוב הרוסטר. אבל הצמד התחיל להיגמר. הסוף היה כעבור שנה. האחים ז'אק וריימונד רוז'ו ביקשו מקורט הניג לשמור להם על התלבושות כשהתאבקו, כדי שהבולדוגס לא יהרסו להם. הניג גזר להם את הבגדים. האחים חזרו וזעמו והניג אמר שהיה בשירותים. זה היה כל כך מזוהה עם הבולדוגס, אז ז'אק התלונן בפני וינס. קיד תקף את ז'אק מאחור. ז'אק לא היה קשוח וניסה לתקוף אותו ורק חטף. ריימונד חטף גם הוא. ז'אק חזר ללא כבוד הביתה. הוא חשב שבועיים, ודיבר עם דודו הקשוח ג'וני. ואז הוא החליט. הוא בא עם חופן מטבעות בידו והרביץ לדיינמייט, מה שהעיף לו ארבע שיניים. לקח המון זמן להפריד ביניהם. וינס לא פיטר את ז'אק, אבל דיינמייט החליט לפרוש.

YossihNew · 5/10/23

קיד התקשר למוטוקו באבה והציע לה לחזור. סטמפיד גססה והם היו אמורים להציל אותה. הוא גם היה הבוקר של סטמפיד. הם עזבו לאחר סרבייבור סירייס 1988, והיו שמועות שבקרב האחרון שלהם ינסו לנקום בז'אק. ה-WWF שינו את התכניות- ז'אק וריימונד הודחו תוך חמש דקות ועזבו את הבניין. הבולדוגס, שהיו אמורים להיות מודחים ראשונים, שרדו חצי שעה כדי שז'אק יעוף בחזרה למונטריאול. בהתחלה הם הצליחו בקלגרי, אבל זה הפך לאסון. דיינמייט הפך להיל. אד וויילן שנא את האנגל וסירב לשדר אותה. הם נסעו ליפן, והפיוד של דייבי וכריס בנואה מול דיינמייט וג'וני סמית' נעצר. ג'ייאנט באבה הכחיש את האנגל אבל הקהל היפני ידע וכעס שהם צמד ביפן. העסקים בקלגרי התפרקו. וב-4 ביולי, 1989, מכונית של רוס עם סמית', בנואה, קוקי קיטאהארה וקארל מופט עברה תאונת דרכים.
רוס אמר שהיה קרח על הכביש והמכונית החליקה עד שפגעו במשאית. רוס לבש חגורת בטיחות ולא נפצע, אבל דייבי לא לבש ופגע בשמשה. הוא הזדקק לתפרים. מופט נפצע בקרסול והגיש תביעה נגד סטמפיד כי הפך לנכה. ואז חברת ביטוח הקליטה אותו לא נכה אז התביעה נכשלה. החסכונות של סטו נגמרו והלן חלתה, הצ'קים חזרו, וסטו החליט לסגור את הארגון בדצמבר. ביפן הבולדוגס נלחמו מול דן קרופאט ודאג פורנאס, טייגר מאסק וקאוואדה, ג'ו ודין מלנקו, הפנטסטיקס ועוד. הם הצליחו בטורניר הזוגות והגיעו למקום רביעי, חסר תקדים לצמד "קטן". כשאול ג'פאן וה-WWF עבדו באפריל 1990 על מופע משותף, וינס שאל את קיד אם הם רוצים לחזור. קיד אמר שיסכים כשהגיהינום יקפא. מצד שני, דייבי הסכים. קיד זעם והם לא נדיברו יותר. הוא נשאר בצמד עם ג'וני סמית' עד שפרש בסוף 1991. הוא התאבק קצת באנגליה וביפן בשנים הבאות. דייבי התראיין קצת לפני מותו ואמר שהוא עזב איתו את ה-WWF אבל היה חייב לשלם על הבית שלו, אז הוא היה חייב להגיע ל-WWF שמימנו אותו. קיד התעצבן אבל לא אמר לדייבי כלום. הוא רק אמר שדייבי לא יצליח בארה"ב. זאת הפעם האחרונה שהתראו. קיד היה גמלאי באנגליה ואיים כל פעם כשדייבי חזר לאנגליה שיחסל אותו. הוא רק הרס לו את שולחן המרצ'נדייז וסולק מהבניין.
כשסמית' חזר ל-WWF כמתאבק יחידים, הארגון היה להיט בסקיי הבריטית, והוא הפך לגיבור לאומי. העסקים היו חזקים והם החליטו להעביר את סאמרסלאם 1992 מוושינגטון לאצטדיון וומבלי. תכננו חילופי תואר במשך חודשים, והתכנית הייתה שברט יפסיד את התואר הבין יבשתי לשון מייקלס. הוחלט לתת לדייבי כהונה. שון היה אמור לזכות בתואר אבל דייבי לא ידע. השיא שלו היה באותו סאמרסלאם, מול 78,927 איש. שני המופעים היחידים שהביאו יותר קהל היו המופעים של ניו ג'פאן בצפון קוריאה. הם מכרו מרצ'נדייז בשווי 1,456,203 דולר. שיא של כל הזמנים. דיאנה והמשפחה נקרעו מהפיוד, אבל היום זה הפך לאמיתי. דייבי ניצח את ברט בקרב הכי טוב בקריירה שלו. אבל דייבי אושפז קצת לפני הקרב בגלל זיהום בברך. תוך כמה חודשים הוא עבר מהפסגה לאבטלה. הוא הפסיד לשון מייקלס ופוטר בידי וינס, שחשש אז משערוריית הסטרואידים לאחר שג'ורג' זהוריאן נשלח לכלא והממשלה חקרה אותו. ה-WWF אמרו שהם בודקים גם הורמון גדילה, אבל זה היה משהו שבלתי היה אפשרי לאתר. רופא באנגליה שלח את ההורמון לאולטימייט ווריור דרך סמית'. הם היו שני הכוכבים הכי גדולים אז, אבל פוטרו. העסקים היו בירידה והכוכבים עזבו, במקרה של האלק הוגאן כדי שהציבור לא יכעס עליו. נוצר פייס חדש- בלי אזהרה, ברט הארט קיבל את תואר ה-WWF מריק פלייר בקרב חושך.
דייבי חזר לאול ג'פאן, אבל גם הוא וגם הארגון השתנה. מיסאווה, קאוואדה וקובאשי הפכו את הסגנון למהיר וקשה יותר מכל סגנון בהיסטוריה. דייבי היה טוב בזה בגילו, אבל הוא התרגל כבר ל-WWF והגוף שלו התפרק. הוא הגיע למקום שמיני בטורניר האלופים, למרות כל ההצלחה שלו. הוא גם הגיע ל-WCW כפייס שני לסטינג, בתקופה מאוד חשוכה לארגון. הוא היה מעורב בפרומו נוראי כשגמד פוצץ את הסירה שלו ושל סטינג לפני ביץ' בלאסט. לראשונה הוא הוביל אירועים בארה"ב. גם בסאמרסלאם, המיין איבנט בארה"ב היה ווריור-סאבאג'. בסלאמבורי 1993 הוא ניצח את ויידר בפסילה בקרב מצוין לאחר שהארלי רייס התערב. ביולי הוא היה בביץ' בלאסט עם סטינג וניצח את ויידר וסיד וישס בקרב טוב מאוד, לאחר שהצמיד את ויידר שהחמיץ מונסולט. ובספטמבר 1993 הוא היה בקרב וורגיימס נוראי עם סטינג, דאסטין רודס והשוקמאסטר- אחד הכישלונות הגדולים בהיסטוריה- מול סיד, ויידר והארלם היט. הקהל, כרגיל, היה נמוך. בסוף השנה הוא התחיל פיוד עם סטיבן ריגל וריק רוד. הוא פוטר כי הבריז ממופעים ו-WCW פיטרו אותו כדוגמה. דוגמה שהם מעולם לא חזרו עליה. בזמנו ביל וואטס הציע לסמית' 1,000 דולר ללילה, אבל הוא הבטיח לו יותר על מופעים באירופה, שם היה חזק. הוא סירב להגיע עד שישלמו לו. לאחר שפוטר, ניגנו את המוזיקה שלו לפני קרב מול ריק רוד, אבל אמרו שהוא מפחד לצאת כדי לקבור אותו. הוא חזר לאנגליה לכמה חודשים, ואז הופיע בקהל בסאמרסלאם 1994. ברט ואואן נלחמו בקרב כלוב ובפיוד משפחתי. המשפחה כולה הייתה שם, כולל סמית' המנופח. ה-WWF עוד בדקו סטרואידים. וינס דווקא החתים אותו ונתן לו פוש עצום.
בינואר 1995, ברויאל ראמבל, שון ודייבי התחילו יחד. בסוף הם גם נשארו. שון נפל מעל החבל אבל רק רגל אחת נגעה ברצפה, והוא נכנס וזרק את דייבי. לאחר מכן הוא היה בצמד עם לקס לוגר, בעלי הברית, והיו אמורים לזכות בתארים ולוגר עזב בלי אזהרה לנייטרו הראשון. סמית' הפך להיל והצטרף לג'ים קורנט. הוא קיבל מיין איבנט ראשון ב-WWF, קרב נוראי בוויניפג מול קווין נאש. ברט הארט תקף את דייבי ודיזל תקף אותו, מה שבנה לקרב בו ברט זכה בתואר. תשעה ימים לפני כן, דייבי, אקס פאק ושון מייקלס חגגו בבר. שון כנראה חטף מכמה נחתים, בין ארבעה לעשרה. שון לבסוף לא הגיש תלונה בגלל היח"צ השלילי. דייבי לקח את הזמן לפני שיצא וכיסח אותם, אבל שון חטף. דייבי עבד עם פנס. ברט הגן על התואר מול דייבי בדצמבר באירוע הכי פחות נרכש של הארגון. דיאנה הייתה בצד של דייבי, אנגל שהפך לאמיתי. זה היה קרב נהדר. דייבי דווקא עבד כפייס וחיבק את אשתו לאחר מכן. דייבי עשה כותרות בפברואר 1996, כשמישהו תבע אותו על תקרית מיולי 1993. הוא הציע לדיאנה לרקוד איתו ואמר לה משהו מיני. דייבי לחץ את ידו והאיש ניסה לתקוף אותו. היו שטענו שדייבי ביצע עליו פאוורבומב ופצע אותו. האחרים טענו שהוא רק חנק אותו ושהוא רק התגונן. גם נטען שהבחור החליק ופגע עם ראשו ברצפה. או שהוא ניסה לתקוף את דייבי והחליק. שומר סף טען שהאיש היה בעייתי. דייבי העיד שהיאבקות היא מזויפת. כן, זה היה חדשות. דייבי אמר שבלתי אפשרי שיתן לו פאוורבומב בלי שיתוף פעולה. האמת היא שזה לא נכון. קארל מופט העיד נגדו כי כעס על תאונת הדרכים ההיא. גם שוטר מהתקרית ב-1983 אמר שדייבי חזק מספיק בשביל זה, וטען שדייבי זרק שוטר רחוק פעם. השופט קבע שדייבי לא אחראי לפציעות ופעל בהגנה עצמית. רופא העיד שהאיש נפצע כי נפל. במקום להפוך את דייבי לפייס, יוקוזונה הפך לפייס לפיוד מול ויידר החדש. דייבי החליף אותו כשותף של אואן, כקרובי משפחה שניסו להתעלות אחד על השני.
ואז הייתה עוד מחלוקת. שון ניצח את ברט על התואר וברט עזב כדי להיות שחקן. באנגל, דיאנה האשימה את שון שהתחיל איתה ודייבי התחיל מולו פיוד וניסה להטביע אותו. דיאנה הייתה אמורה להיחשף כזאת שהתחילה עם שון, אבל סטו, דייבי וברט שנאו את האנגל. באסון גדול, השניים נלחמו בביוור אוף א דוג. מזג האוויר הנוראי הוביל להכנסות קטנות, וסופה גרמה להפסקת חשמל. וינס וג'רי לולר אמרו שהם יחזרו למיין איבנט. החשמל חזר כשנשארו 25 דקות. שון התעצבן מאוד ולא רצה בכלל להתאבק, הוא רצה לערוך את הקרב באירוע החוזר. שון התעצבן על מעריצה וצעק עליה, והקהל פנה נגדו. הקרב לא היה נוראי אבל לא היה ברמה של שון והיה ממוצע. הוא הסתיים בתיקו לקראת הקרב החוזר. בניגוד לכך, הקרב החוזר במלך הזירה היה מול קהל בריא וקורט הניג שפט אותו. הקרב היה טוב מאוד אבל עם הסופרקיק הנוראית בהיסטוריה. בולדוג ואואן זכו בתארי הזוגות מהסמוקינג גאנס. הם הגנו עליהם מול רייזור ודיזל המזויפים בקרב נשכח. הם היו בפיוד עם מנקיינד וויידר, הרוד ווריורס ודאג פורנאס ופיל לאפון, מה שהיה מאכזב בגלל הפציעות של לאפון. הקרב הכי חשוב שלהם לא היה זוגות. הם הגיעו בפברואר לברלין. דייבי המשיך להיות הכי אהוד באירופה, וכדי שיוביל את המופעים יצרו לו תואר אירופאי. טריפל אייץ' רצה לנצח את ברט הארט בטורניר ולהפסיד לאואן. ברט ניצח את טריפל אייץ' ואז הוציא את אואן אובר. דייבי ניצח את אואן בקרב קלאסי של RAW. הם היו בסגנון פייסי. אבל הרייטינג היה גרוע וההפקה גרועה. הקהל לא רצה את זה. נייטרו השיגה 3.41% לעומת 1.91% ל-RAW. לוגר והענק מול הסטיינרים הביא 3.7% לעומת 1.9% לאואן ודייבי. וינס מקמהן החליט שהכיוון הנוכחי הוא כישלון וצריך לעבור לאטיטיוד. דייבי ואואן התאחדו עם ברט כשזה הפך להיל לאחר הקרב שלו מול סטיב אוסטין. הפיוד של אוסטין מול ההארט פאונדיישן התחיל את השינוי.

YossihNew · 5/10/23

אמנם הם הפסידו ברייטינג, אבל 1997 הייתה נהדרת עם הפיוד הזה. במופעים הקנדיים, שני אמריקנים, בריטי ושני קנדים הפכו לגיבורים. בארה"ב הקהל שנא אותם מול אוסטין. השיא היה בקנדיין סטמפיד, ששבר את כל השיאים בקלגרי. ההארט פאונדיישן ניצחו את הצוות של אוסטין. משפחת הארט זכתה לתגובה גדולה והם חגגו באמצע הזירה. זה היה לפני חמש שנים, השיא השני של דייבי. אבל כמו הראשון, הוא עזב לאחר מכן. שון זכה בתואר האירופאי, מה שהמשיך את ההיט בין שון והמשפחה. וינס אהב את זה כי זה היה מרתק בטלוויזיה. הקהל והרייטינג התחילו לגדול. אבל דייבי תמיד היה במצב בעייתי. ברט סירב לוותר על חלק מהכספים שלו לעת עתה, ודייבי בדיוק חתם לארבע שנים, אבל התחרטו על כך. לדייבי היו חברים ב-WCW כמו הוגאן, שחשבו שיעזור לארגון להתרחב לאירופה. ברט שכנע את דייבי לחתום עבור פחות כסף ב-WWF. דייבי היה גמור ממשככי הכאבים שלו והברכיים שלו נפצעו.
בעיות הברכיים שלו הובילו להפסד האליפות בוואן נייט אונלי, דבר שלא ידע עליו עד לקרב מול שון מייקלס. לאחר מכן הוא לקח קצת חופש בגלל פציעות, ורבים חשבו שהוא כועס. הוא אמר שנפצע בברך גם בקטטה של ברט ווינס לאחר מונטריאול. אבל לא ידוע אם משך את ברט מווינס או את שיין מברט. עדים אמרו ששום דבר מזה לא קרה, אבל דייבי הלך הביתה עם פציעה מנאמנות לברט. כשחזר, בעיות הברכיים שלו חיסלו אותו והוא התחרט מאוד על מה שעשה. ברט גרם ל-WCW להציע לו חוזה, אבל וינס דרש 100,000 דולר כדי שיצא מהחוזה שלו. הוא שילם, והיה אמור להרוויח את זה ב-WCW, אבל הוא פוטר שנה לאחר מכן. כשהגיע לשם ב-1998 הוא היה ממש זומבי במצב גרוע. השנים האחרונות היו סיוט. אמו ואחותו מתו והקריירה שלו נהרסה. הוא השתמש בסמים והנישואין שלו התפרקו. הוא עבר מנות יתר. הוא נפצע בתאונת אופנוע ונכנס לגמילה. הגב שלו גם חוסל. ה-WWF הרחיקו אותו מרופא שסיפק המון סמים למתאבקים שלהם וסיפק סמים גם לבריאן פילמן. דיינמייט ודיאנה שנאו את דייבי והציגו אותו באור רע באוטוביוגרפיות שלהם. דייבי חזר ל-WWF וגם שם לא הצליח. וינס מקמהן לקח אותו לכעס המשפחה, וכל זה בגלל התביעה של מרת'ה הארט לגבי מותו של אואן. אואן למען האמת רצה להביא את דייבי בחזרה. הוא חווה זיהום כמה חודשים קודם לכן ופוטר מ-WCW באותו הזמן, והאשים את ברט כי אמר שנשאר איתו ב-WWF ועזב איתו. אבל ל-WCW לא הייתה ברירה. אבל הוא הפך לדמות טרגית ואואן שכנע את ההנהלה לתת לו עוד הזדמנות אם יוכל להתאושש.
עוד לפני שהגיע לשם, אואן מת. אנשים כבר ידעו על זה, אבל רבים חשבו שזה עיתוי גרוע בגלל המצב המשפחתי. ברט לא היה נגד החזרה שלו כי הוא הבין שפוטר מ-WCW, אבל זעם שדייבי, דיאנה ואלי- אשתו של ניידהארט שפתאום הפך למאמן- הודיעו שהם בצד של וינס מקמהן בחקירה לגבי אואן. דייבי ודיאנה צילמו ריאיון ל-RAW נגד ברט שווינס שנא. כנראה שזה היה רע ואחרי שקידמו את הריאיון, הוא לא שודר. דייבי היה מכור למשככי כאבים אבל הכחיש את זה והתאמן. דיאנה החליטה לקחת המון כדורים ולקחה מנת יתר. דייבי נדהם מזה ונכנס לגמילה, אבל נפצע בגב וחזר למשככי הכאבים. לאחר הבאמפ על הדלת של אולטימייט ווריור ב-WCW, המצב של דייבי כבר היה גרוע. דייבי שמע שאשתו יוצאת עם מתאבק סטמפיד. אנדריאה, אשתו של ברוס ששנאה את דיאנה, עברה לדייבי. דייבי ודיאנה התגרשו והיא הוציאה נגדו צו הרחקה כי איים על בני משפחה. המצב הזה הפך להזוי. המוות שלו לא הפתיע, כמו בריאן פילמן. רוס אמר שהוא מעדיף להתמקד ברגעים הטובים. כאב לדייבי ולכן הוא השתמש בסמים. והוא היה באמצע של הכל. הם רצו שיעשה קאמבק.
ברט אמר שדייבי היה מתאבק טוב ואמר שהקריסה של דייבי הייתה כמו ריק מקגרו בזמנו. דייבי היה מוכשר ואתלט טוב, והוא למד יפה. ותמיד היה חזק. דייבי עדיין קיבל צ'קים, יותר מהצפוי, לאחר שווינס שכר אותו. לאחר שיצא מגמילה כדי להציל את הנישואין, הם החזירו אותו, וזה הפך לאסון. ה-WWF שלחו אותו הביתה ואז פיטרו אותו. יש לו ולדיאנה שני ילדים- הארי בן ה-16 שמתאבק מאז גיל 9, וג'ורג'יה בת ה-14. דייבי רצה שהוא והארי יהיו צמד. הם כבר היו צמד בסטמפיד, ממש לפני מותו. להארי היה מזל גרוע ביותר. ב-1996 בן דודו ושותפו, מאט אניס, מת מחיידק נדיר. דייבי העביר אותם לקלגרי בשביל האימונים. אמא שלו לקחה מנת יתר, אביו כמעט מת, ועכשיו הוא מת. גם דודתו והסבים שלו מתו, וגם דוד בגיל 34. ברט אמר שהוא גאה בהארי, ויום אחד הוא יגיע לזירה. אבל הוא דואג לגבי העסק הזה. המשפחה שלו אובססיבית לגבי זה ולא מבינה.

YossihNew · 17/10/23

סוף הקריירה של דיימונד דאלאס פייג'- 8 ביולי, 2002:

הקריירה של דיימונד דאלאס פייג', שנגמרה כעת רשמית בגלל חברת הביטוח שלו והנהלת ה-WWE, היא קריירה מרתקת ביותר. ההצלחה שלו והכישלונות שלו היו בעיקר בגלל חברים נכונים ולא, צרות אופקים לגבי סגנונות ותזמון. אבל היא מוצלחת. לא כי היה אלוף עולם שלוש פעמים, שדי מראה עד כמה הארגון פישל עם התואר, אלא כי הפך לוורקר טוב, למרות שרבים לא יסכימו אפילו עם הרמה שלו, גם כשהתחיל בגיל מאוחר. בהתחלה, רבים חשבו עליו כעל אדם לא טוב בזירה, מבוגר מדי, ששמר על מעמדו רק בגלל חברותו עם אריק בישוף. ובאופן אירוני בשנה שעברה, זה היה הפוך. הוא נחשב לוורקר רע אבל לא היה, כי התאבק אחרת, ונקבר ב-WWE, מה שמאפיין את כל הבעיות בקליטה של WCW והחמצת ההצלחה העסקית. הקש ששבר את גב הגמל היה כשלוידס של לונדון אמרו לו שאם יתאבק שוב, הם יבטלו את הביטוח שלו. וינס מקמהן וג'ים רוס גם חשו שעליו לפרוש. הוא נפגש עם מומחה לעמוד השדרה באלבמה והוא המליץ לו להפסיק להתאבק, ולכן הוחלט לא להחזיר אותו. הוא יישאר בארגון בתפקיד לא ידוע, לפחות עד סוף החוזה שלו עוד שנתיים. חשבו להפוך אותו לפרשן, כמו בתפקיד הראשון שלו ב-WCW. הוא גם רוצה לעבוד ביחסי הציבור. כל מומחה פרט לאחד המליץ שיפרוש, אבל DDP, בן 46, רצה לנסות. דוקטור לויד יאנגבלוד, הגורו של בעיות הצוואר מאז שטיפל בסטיב אוסטין, אמר לו שיתאבק עד שלא יסבול את הכאב, ואז יזדקק לניתוח שיגמור לו את הקריירה. הוא נולד באפריל 1956, וגדל בניו ג'רזי. הוא היה אתלט טוב בתיכון והצליח בכדורסל ב-1974. הוא קיבל הצעות במכללה אבל לא שרד עד לתחילת עונת הכדורסל ועזב.
פייג' התחיל להתאבק קצת אחר כך כ"האנדסום דאלאס פייג'" בקנדה. הוא העריץ את הדאלאס קאובויז. אחרי מעט קרבות הברך שלו נפגעה והקריירה כמעט נגמרה. במשך עשור הוא עבד כמנג'ר במועדוני לילה. הוא למד את כל התחבולות והצליח מספיק כך שכשה-AWA גססה והייתה צריכה מחליף לפול אי. דנג'רוסלי שהסתכסך עם ורן גאנייה, הוא קיבל את התפקיד. גאנייה חיבב אותו, לא כי היה מנג'ר טוב- בגודל 1.95 הוא היה גדול מדי לתפקיד. אבל הוא הטיס את עצמו להקלטות עם בחורות בשם "דיימונד דולס" ועבד בזול. הוא ליווה את פול דיימונד ופאט טאנאקה, וטאנאקה, גם עם פלטפורמות, היה 1.70. הם היו חייבים מנג'ר גבוה כי הזמנים היו קשים. הוא התפרסם ב-ESPN. כשדאסטי רודס פתח טריטוריה בפלורידה, הבית של פייג', הוא הפך למנג'ר המוביל והפרשן. הוא עבד מול רודס, כשליווה את פרד אוטמן- טייפון- ופרשן עם גורדון סולי. היאבקות הייתה רק עבודה צדדית בשבילו. ה-AWA ופלורידה נסגרו והוא עמד לפרוש. הוא דיבר עם חברים על הפוטנציאל שלו בתחום. העניין הוא שהוא היה מצחיק וגם יכול היה לשחק היל. רבים אמרו לו לא לוותר, הוא יכול היה להיות מנג'ר. אבל לא הסכימו איתו כששאל האם בגילו הוא יוכל ללמוד היאבקות. כשרודס חזר להיות הבוקר של WCW, זה קרה. הוא היה בארגון מרכזי והרוויח יותר כסף מאי פעם. הפביולוס פריבירדס, מייקל הייז וג'ימי גארווין, הביאו את סר אוליבר האמפרדינק ואת פייג'. הם לא היו מהפכניים כמו שצריך, הם היו רק שיר כניסה ופחות בזירה, למרות שהיו כריזמטיים. פייג' פרשן בכמה תכניות והתחיל ללמוד להתאבק. הוא היה בגודל הנכון ורצה את זה. כשליווה את דיימונד סטאד- סקוט הול- הוא התחיל ללמוד כתלמיד מבוגר, היחיד שהיה בטלוויזיה, בגיל 35. הוא היה מהטובים שיצאו מהפאוור פלאנט. זה גם אומר עליו המון וגם על בית הספר. הוא התחתן עם אשתו, לימים מייסדת הנייטרו גירלז, קימברלי. פרט לבאד ניוז אלן, שזכה במדלייה בג'ודו, אף אחד לא הצליח בגיל מאוחר כל כך. ניו ג'פאן רצו שאלן יצליח והוא היה קשוח ואתלט. פייג' היה שחקן כדורסל נחמד ובחור גדול, אבל זהו. הוא היה מידקארדר ושותף של הול, ואז של קווין נאש- ויני וגאס- כווגאס קונקשן. העבודה שלו השתפרה אבל הוא לא הופיע באירועים.
מעטים כיבדו אותו בהתחלה, פרט לאלו שהתאמנו איתו. הוא היה מבוגר אבל ירוק. הוא נראה מבוגר בגלל חייו בבר. איש בגיל 50 הצליח לרמות אנשים ואמר שהוא DDP בחדרי הלבשה. DDP תמיד השתמש בחבילות קרח ובתחבושות וכינו אותו "מומיה". הוא נפצע בכתף בגיל 36 ואמרו שזה סימן שהוא מבוגר. אבל אחרי ניתוח והיעדרות של חצי שנה, הוא רק השתפר. העבודה הקשה שלו הביאה לו כבוד. הוא היה מהמעטים שאחרי שהפכו לכוכבים המשיכו להתאמן כי רצה להשתפר. הוא נתן קרבות טובים, אבל שנאו את זה שהוא מתסרט את הקרבות ואפילו שלח בפקס פירוט של מהלכים לפני, או עבד עליהם בפאוור פלאנט. וורקר טוב בדרך כלל ידע את סוף הקרב ומשך הקרב, ואלתר בהתבסס על הקהל. DDP יצא אובר בתקופה הטובה של WCW, אבל תמיד נאמר שקיבל פוש גדול מדי בגלל שגר בשכנות לאריק בישוף. אבל הוא השקיע 24 שעות בעבודה, ניסה להמציא אנגלים והתחבר עם אנשים, כולל קארל מלון, שהגיע למיין איבנט השני הכי מכניס בתולדות הארגון, בין הגדולים שאינם רסלמניה. ותיקים אחרים עשו מעט והרוויחו כסף. DDP עצבן כי כשהכל הידרדר, הוא היה חיובי. הוא למד קרבות של טרי פאנק וג'ייק רוברטס. הקרבות שלו כללו בהתחלה ספוטים של פאנק ורוברטס. הדיימונד קאטר שלו היה אייס קראשר מאול ג'פאן. הוא בנה הכל בקרב ובריאיונות לגבי ההפתעה במהלך, כמו ה-DDT של רוברטס שהשיג תגובה. הסטאנר גם היה אהוד אז. לפייג' לא היה פיוד רציני עד לגיל 39. וזאת הייתה מתיחה גדולה- הוא נכנס לזירה עם אחד מהמתאבקים הכי שלומיאלים אי פעם, דייב סאליבן. הרעיון היה שהוא האח הטיפש של קווין סאליבן הערמומי. בניסיון לחקות את האנגל של רנדי סאבאג' וג'ורג' סטיל, קימברלי הפכה למושא האהבה של סאליבן והם עשו פיוד עליה, עם הארנב של סאליבן על הכף. פייג' השתפר אמנם, אבל לא מספיק כדי לסחוב את סאליבן.
בתואר הראשון שלו, אליפות הטלוויזיה, זכה מרנגייד בספטמבר 1995. זה היה דומה. רנגייד הגיע ל-WCW כי האלק הוגאן לא השיג את אולטימייט ווריור כשותף. הביאו כפיל שעמד להפוך לרנגייד ווריור ושיחשבו שהוא אותו אחד. ה-WWF איימו על תביעות אז קצת שינו אותו, ופרט לסקוואשים לאיש לא הייתה יכולת. בקרב אליפות מול פול אורנדורף הוא חטף קריאות בוז. פייג' קיבל את התואר רק כדי להוריד אותו מרנגייד, ולהעביר אותו לג'וני בי. באד, כוכב כריזמטי וחקיין של ליטל ריצ'ארדס שלימים התחתן עם סייבל. פייג' תכנן פיוד של כמה חודשים והקריירות שלהם השתפרו. באד לא היה טוב באלתורים וגם לא היה אהוד על הוותיקים, אבל היה כריזמטי וקיבל תגובה טובה. הוא גם היה אתלט טוב ואלוף אגרוף שעשה אחלה מהלכים. הם תכננו קרבות טובים כמו ריק פלייר ביפן. לעגו לפייג' על זה שהוא תסרט קרבות- בניגוד לרנדי סאבאג' וריקי סטימבוט ברסלמניה 3- ושלח אותם בפקס, אבל הפיוד הוביל לפריצה שלהם. מרו זכה בפרס המתאבק המשתפר ל-1995, ופייג' היה במקום הרביעי. פייג' גם קיבל פרס דומה מחבריו ב-PWI, והוא אפילו הגיע שלוש פעמים לעשיריית המתאבקים הגדולים, הגיע למקום השלישי כמתאבק השנה ב-1998 וזכה בפרס הרע ל-1999. מרו הפך למכובד ככוכב צעיר ומיין איבנטר עתידי, עד שה-WWF החליטו לתת לו את החוזה המובטח הראשון מזה שנים כדי לגנוב אותו. ואז וינס פגש את אשתו. מרו קיבל פוש ואת התואר הבין יבשתי, אבל נכשל כי לא הצליח לבנות קרב. הוא נחשב למי שלא יודע לעבוד והקריירה שלו נגמרה. קצת כמו פייג' חמש שנים אחריו. לעגו להם, אבל הקרבות שלהם עוררו עניין. פייג' גם יצר אנגלים קצת מטופשים שהיו קצת רעים. באחד הוא זכה ב-13 מיליון דולר בווגאס, ואז באד זכה בקימברלי כמלווה, והיא עזרה לו לנצח את פייג' על תואר הטלוויזיה. זה נבנה לקרב של קימברלי מול הקריירה של פייג' באנסנסורד 1996, אבל זה לא קרה. אשתו של מרו התלוננה על הרומן הטלוויזיוני, כי הם היו דתיים והרגישו שזה רע לילדה שלהם. זה אירוני כי כשאותה אישה הפכה לסייבל, היא בגדה במרו והתפשטה בטלוויזיה, לאחר שלא הרשתה לבעלה אנגל עם קימברלי. לקס לוגר זכה בתואר הטלוויזיה ובמקום, החבר של האלק הוגאן, ברוטוס ביפקייק, הפך לבוטי מן. קימברלי הפכה למלווה שלו, ושוב DDP נדפק עם וורקר גרוע. בוטי מן היה חייב לנצח עם הגימיק החדש, ו-DDP נאלץ לפרוש. גם אז לא האמינו לזה.

YossihNew · 17/10/23

האנגל החדש היה שפייג' עני, ומסתבר שקימברלי הייתה זאת עם הכסף. תורם מסתורי החזיר אותו לתחום, אבל ויתרו לבסוף על האנגל הזה. הוא חזר במאי לסלאמבורי וזכה בבאטל רויאל על קרב אליפות בגרייט אמריקן באש. עד אז, לקס לוגר נכנס לקרב ופייג' ניצח את מרקוס באגוול בקרב השני. הוא שוב היה ללא פיוד עד שנלחם מול אדי גאררו על תואר ארה"ב הפנוי לאחר פציעה של ריק פלייר. הקרבות של פייג' עם אדי היו נהדרים ופייג' זכה בגיל 40 בפרס המתאבק המשתפר. זה היה חסר תקדים- ויידר זכה בזה אבל אצלו מדובר בקאמבק. הוא היה מהמעטים שהתקדמו ב-WCW, בעיקר בגלל חבריו.
בגיל 41, הוא הצמיד את רנדי סאבאג' בספרינג סטמפיד 1997. זה היה פיוד בו רנדי סאבאג' דיבר על קימברלי בפלייבוי. DDP עבד בפסגה כש-WCW עקפו את ה-WWF. ואז נאש והול, שלא מכרו לאף אחד, עזרו לחבר שלהם להחטיף להם דיימונד קאטר כי סירב להצטרף ל-nWo. הוא נשאר כוכב למשך ארבע שנים. הקרב הכי גדול שלו היה מהגרועים. הוא נפגש עם קארל מלון במשחק כדורסל. מלון נתן לו את הסימן שלו. דניס רודמן היה חבר של ה-nWo. הוחלט על קרב זוגות של פייג' ומלון מול הוגאן ורודמן. זה התייחס גם למשחק הכדורסל על אליפות ה-NBA, שם היה מאבק בין השניים ובוב קוסטס אפילו דיבר על זה.
זה היה מהקרבות הכי מפורסמים פרט לרסלמניה. הוגאן ורודמן ניצחו את פייג' ומלון בקרב מאוד גרוע כשאד לזלי ביצע על פייג' סטאנר. 600,000 איש רכשו את זה- סכום עצום, השני בגודלו ב-WCW. הקרב השיג רייטינג של 7.1% מול RAW. וכמו תמיד, הקונספט הטוב נשחק- חודש אחר כך, ג'יי לנו ופייג' ניצחו את הוגאן ובישוף. הקהל רצה את רודמן ומלון שהיו אתלטים. לנו בא מהר מדי אחר כך ולא היה איום, אז למרות הפרסום הביירייט היה נמוך. לפייג' היה מוניטין מעורב- לכולם הייתה דעה. הוא היה חבר של המתאמנים בפאוור פלאנט והיה כוכב גדול בניגוד אליהם. אחרים קראו לו DD-ME, ואפילו אשתו קראה לו ככה באנגל. הוא אמר שהוא עובד הכי קשה בעסק. בגילו, עם גוף חבול, הוא לקח באמפים מטורפים. הוא הצליח, אבל אחרים אמרו שעבדו קשה כמוהו ובישוף לא התייחס אליהם טוב. במקום לדבר על ריי מיסטריו ג'וניור ואדי גאררו והקרב שלהם, דיברו רק על הקרב בין פייג' וסאבאג'. פייג' גם מכר את הקרב בו סחב את ביל גולדברג כאחד מהגדולים בהיסטוריה.
כשזכה בתואר העולם באפריל 1999, בקרב מול פלייר, סטינג והוגאן, טענו שזה סוף התואר. פרט לענק, שהיה פריק, כל אלוף היה כוכב גדול. פייג' היה כוכב עם קרבות טובים, אבל לא משך קהל ולא ראו אותו כמתאים. ואז הוא הפסיד וזכה בתואר מסטינג בנייטרו. WCW חשבו שזה מבריק לעשות שני חילופי תואר, אבל הייתה סיבה לכך. ריקי סטימבוט, שהיה מתאבק מוביל ומוצלח, החזיק בתואר רק פעם אחת. הוא בקושי צפה, ואז ראה את DDP אלוף, עשור אחריו. הוא אמר שהארגון בירידה. זאת הייתה דוגמה להרס הארגון- בשנת 2000 הוא זכה בתואר מג'ף ג'ארט ליום אחד. הרעיון היה שזה יביא רייטינג אבל זה רק הרס הכל. למחרת היום הוא הפסיד את התואר לדייוויד ארקט שהצמיד את אריק בישוף. הם השיגו פרסום, אבל נייטרו ירדה לשפל. גם תארי הזוגות היו דומים- הוא ובאם באם ביגלו זכו בתארי הזוגות מסאטורן וקניון שבכלל החליף את רייבן. הוא הפסיד את התארים בקרב בו לא היה. לאחר מכן הוא ונאש היו אלופים אבל מייק סנדרס לקח את זה ממנו. הוא כתב אוטוביוגרפיה, וכריס קניון לעג לו על כך, והפיוד לא הרים את הספר. קניון חיקה את פייג' הפצוע והם לא עשו פיוד אחר כך. בנוסף הוא ובאף באגוול היו בפיוד על קימברלי וניסו לשכנע את כולם שזה אמיתי. הקרב שלהם השיג רייטינג של 3.9%, טוב יותר מהמון דברים. ואז הפיוד נעצר.
המשמעת ב-WCW לא הייתה טובה לקראת הסוף. סקוט סטיינר נאם ריאיונות בלי קשר לסטוריליינים, וקימברלי התלוננה על היחס שלו. היא פרשה והוא לא נענש. סטיינר נאם עליו ו-DDP החליט להתעמת מולו והם רבו. הקרב היה חד צדדי ולא לטובת פייג'. ואז WCW חוסלה. בזמנו פייג' חתם על מיליון דולר בערך לעוד שנה אחת. הוא היה כוכב, אבל מיליון דולר זה לאנשים חשובים. ריק פלייר שהביא הכי הרבה רייטינג השיג 800,000 דולר. ה-WWF לא רצו את החוזה הזה.
אבל פייג' רצה להגיע ל-WWF, הוא העריץ אותם כילד בניו ג'רזי. הוא היה בכל מקום אבל ב-WWF הוא רק נסע בקאדילק של הונקי טונק מן ברסלמניה 6. נדמה היה שזאת ההזדמנות. סטיב אוסטין היה אמור לעקוב אחרי אשתו של אנדרטייקר לקראת קרב במלך הזירה. אבל פול היימן שכנע אותו ללכת לכיוון אחר. כריס בנואה וכריס ג'ריקו זכו בתארי הזוגות מטריפל אייץ' וסטיב אוסטין. אוסטין היה אמור לעבוד מול ג'ריקו והרעיון היה שפייג' יהפוך לסטוקר של שרה. הוא ויתר על 1.3 מיליון דולר, והשיג חצי מזה, וחתם על סכום זעום ב-WWF מול אנדרטייקר. הוא היה הפולש המשמעותי הראשון מ-WCW וחשף את עצמו ב-RAW. זה הידרדר מהר- היה ברור מה עומד לקרות. פייג' היה צריך לחסל את טייקר עם עזרת WCW ולגרום לפציעה שלו. אבל פייג' היה חייב לשלם את חובו- טייקר לא מכר לו ופייג' חטף ממנו וברח. כך החל הקיץ הטיפשי.
פייג' אמנם היה חלק מ-WCW ו-ECW שניצחו את ה-WWF באינבייז'ן, וזה השיג 726,400 רכישות- האירוע הכי מוצלח שאינו רסלמניה. אבל הקריירה שלו חוסלה. אמרו שהוא לא יכול לעבוד, כי קרב מתוסרט טוב היה פחות טוב מקרב רע מאולתר. הוא היה בסגנון שונה. אנדרטייקר חיסל אותו ושרה הצמידה אותו. אמרו שיפוטר. וינס אמר לאייג'נטס לא לדאוג לגביו. בישוף תמיד הקשיב לו ועכשיו הוא סתם עצבן אנשים. הקריירה שלו נגמרה עד שראה פרסומת לקואצ'ר. פייג' רצה להיות כזה וללמד על עצמו, הוא גם היה דיסלקט והתגבר על זה. אהבו את הרעיון הזה והוא המציא לדמות הזאת קאצ'פרייז קליט: "זה לא דבר רע, זה דבר טוב". היו סגמנטים נוראיים, חוץ מאחד עם המזכירה של סטפני מקמהן. הוא התחיל פיוד עם כריסטיאן. התכנית עליה הגימיק בוסס נכשלה והגימיק נגמר. באפריל ביקשו ממנו להוציא את בוב הולי אובר. הוא לא שמח על זה. הצוואר שלו נפגע בידי קלוזליין והוא חטף סופרפלקס בצורה רעה. כבר בהתחלה הוא היה בבאטל רויאל כמנג'ר, ואת הקריירה הוא גמר בקרב שלא היה חשוב בכלל. בין לבין, הוא היה אחד מהכוכבים המרתקים ביותר.

YossihNew · 28/10/23

הספד לדון אואן, 12 באוגוסט, 2002:

בכל חלק במדינה, היה אדם אחד שיותר מכל סימן את ההיאבקות האזורית. פעמים רבות זה היה הכוכב המקומי- דאסטי רודס בפלורידה, ריק פלייר בקרוליינה, ברונו סאמארטינו בצפון מזרח, ג'קי פרגו וג'רי לולר בטנסי, פרד בלאסי בלוס אנג'לס וריי סטיבנס בסן פרנסיסקו. גם היו פרומוטרים - פול בוטץ' בטקסס כי היה גם פרשן, או כאלו שהתאבקו כמו ביל וואטס, פריץ ואן אריק או ורן גאנייה. אבל באורגון, המתאבקים באו והלכו, ורבים התפרסמו שם בגלל הייחודיות בטריטוריה, אבל העוגן היה דון אואן.
אואן, שמת בשבוע שעבר בגיל 90, היה פרומוטר יותר מכל אדם שחי, וניהל את הטריטוריה במשך 54 שנים. הוא ערך בכורה ככרוז בארגון של אביו ב-1931. את המופע האחרון שלו הוא ערך באולם באולינג שרכש בפורטלנד, ב-1992. הוא היה הפרומוטר הכמעט אחרון ששרד מימי הטריטוריות האזוריות, רק ג'רי ג'ארט שרד יותר ממנו. לאואן היה קסם. הוא היה כרוז נוראי, לא הכיר שמות ולא ממש התלהב בניגוד לרבים. אבל זה היה ככה בפורטלנד. היו כמה מתאבקים שהופיעו כל ליל שבת ונתנו פרומואים בשישה מופעים כל שבוע בערים קטנות באורגון ובוושינגטון. אף אחד לא התעשר ולא גווע. אחרי שאואן עזב את התחום, הוא היה מהפרומוטרים היחידים שכולם זכרו טוב, כי שילם באופן הוגן, וריק פלייר ודורי פאנק ג'וניור, אלופי העולם שהרוויחו הכי הרבה בזמנם, הזכירו אותו עם סם מוצ'ניק ופול בוטץ'. המתאבקים מהדרג הנמוך שהרוויחו 40 ו-50 דולר הגיעו והרוויחו 600 עד 900 דולר לשבוע, ויותר בפסגה. אורגון הייתה מקום בו כולם קיבלו הזדמנויות וכולם קיבלו ריאיונות להוציא את עצמם אובר. זאת הייתה טריטוריית ג'וניורים לפני הטלוויזיה, ואואן אהב קרבות ולא מתאבקים איטיים. אז פרט לתקופה של אפצ'י בול רמוס בשנות ה-70 בפסגה, הטריטוריה התבססה על היאבקות מהירה יותר משאר המדינה.
אם היה צריך לבחור מודל לטריטוריה התפתחותית, אואן יתאים. כשאנשים עברו ל-WCW וה-WWF, והטריטוריות האזוריות מתו והיה קשה מאוד למצוא מתאבקים חדשים, אנשים הצביעו על פורטלנד או על סטמפיד רסלינג כטריטוריה התפתחותית נהדרת. אואן לקח ג'וברים מכל מיני מקומות ונתן להם לפרוץ לראשונה, כולל גורג'ס ג'ורג'. ריימונד וגנר, לימים הכוכב הכי גדול בהיאבקות בטלוויזיה לפני האלק הוגאן, התחיל את הגימיק שלו בסוף שנות ה-40- להוריד חלוקים שאשתו תפרה, מה שעשה היט בקרב הקהל ממעמד הפועלים. לאחר מכן הוא שינה את שמו וחימצן את שיערו, ובקליפורניה, שם הארגון שודר בכל המדינה, הוא זה ששם את ההיאבקות על המפה הטלוויזיונית.
קורט הניג, סרג'נט סלוטר, ג'ימי סנוקה, רודי פייפר שהצליח לראשונה בקליפורניה, אדריאן אדוניס וג'סי ונטורה שקיבל שם את הפוש הראשון שלו, הצליחו בתעשייה. באדי רוז, דאטץ' סאבאג', סן סטזיאק, מונדוג מיין וטוני בורן הפכו לאגדות. אואן נתן למוריס ואשון את הכינוי "מאד דוג". כוכבים רבים בין שנות ה-50 וה-70 עברו שם. הנסיעות לא היו מתישות. פרט למעטים כולם עבדו המון, והשופטים היו לפעמים מתאבקים מהדרג הנמוך. מכיוון שאותם מעריצים באו כל שבוע היה צריך לשנות הכל. היו ותיקים שידעו איך לעבוד ואתלטים צעירים שלמדו לעבוד ולהתראיין כדי שאנשים ימשיכו לבוא. בסוף הדרך, אואן מאוד דאג כי לא ידע כמה יוכל לשרוד. אבל הוא שרד יותר מכל הפרומוטרים הגדולים ממנו.
אואן מת מזקנה, והתחיל בעסק ככרוז. הוא סיים ככרוז הכי ותיק בהיסטוריה. אביו הרב אואן החל לערוך מופעים באורגון ב-1925, והם שרדו שם 67 שנים רצוף באותם ערים כל שבוע. פרט למשפחת לותרות' וה-CMLL במקסיקו- 69 שנים- מדובר במשפחה ששלטה הכי הרבה זמן בתחום. דון התאבק קצת לפני שירש את הארגון מאביו. הוא תכנן להוריש אותו לבנו ברי שהיה העוזר שלו, אבל העסקים השתנו. הוא גם גידל בקר. אואן נולד במרץ 1912, והתחיל בגיל 13 כעובד בדוכנים ומסדר כיסאות. לפני שסיים קולג' הוא כבר עבד אצל אביו. הוא ניהל את הטריטוריה וגם חוות בקר ותרנגולי הודו. עד 1982 שותפו היה אחיו אלטון. אלטון ערך מופעים גם בתחילת שנות ה-80 והציע לקשוחים עוד קצת כסף אם יתאבקו על אמת בהתחלה. רבים אהבו לעבוד על אלטון ואמרו שהם התאבקו על אמת, אבל הם שיתפו פעולה. היו רגעים שהקשוחים כמו איירון שיק או הברברי חוסלו בידי מתאבקים שלא היו בליגה שלהם.
אואן הפסיק את הארגון במאי 1992, אבל הסוף בא בדצמבר 1991, כשערוץ 12 בפורטלנד החליט לבטל את התכנית לאחר 38 שנים. החל ב-1954 התכנית שודרה בשידור חי ביום שישי, והיה צריך לשכנע אותו כי הוא חשב שזה יחסל את העסקים באולמות. לאחר מכן הם עברו לפריים טיים בליל שבת שם ראו הכל פרט למיין איבנט. זה הפך למוסד. הם קיבלו שעה וחצי ב-23:30. הם שידרו את רוב המופע של אותו הלילה. היו קרבות ארוכים לפני קהל נלהב, ומיין איבנט של שתי הכרעות משלוש. הריאיונות בנו את השבוע הבא, ואמרו שאחד משני הקרבות המרכזיים לא ישודר, אז צריך לבוא כדי לראות. לא רק שאואן היה באותו אולם כל ליל שבת, אלא שפעם בחודש, היה אירוע מיוחד ביום שלישי ממנו לא שידרו כלום. הקהל היה נאמן מאוד, ובשנות ה-70 לא יכולת לקנות כרטיסים בשבע השורות הראשונות בגלל הלקוחות הקבועים. כולם הכירו את המעריצים האלה, וההילים ידעו להעליב אישה זקנה כדי שהקהל יעלב. הדרך היחידה להשיג מושב טוב הייתה אם מישהו מת, ולא היה לו בן משפחה שייקח את הכרטיס.
המופע הכי גדול של הארגון היה ב-1985, כשאואן ציין 60 שנה לארגון של אביו ועבר מאולם של 3,000 איש למופע של 12,000 לקרב של ריק פלייר מול בילי ג'ק היינס. עם כמה שאואן שרד, זאת הייתה הפעם היחידה שהביא 10,000 איש ומעלה למופע. מה שהיה חשוב היה שרודי פייפר, אז אחד משני הכוכבים הכי גדולים ב-WWF, שנלחמה מול כולם, עבד ב-NWA עבור אואן. פייפר היה אפילו בוקר עבורו ועזר לטריטוריה להגיע לתקופה לוהטת אחרונה. בזמנו נוצר הכוכב הגדול האחרון, הבן של השופט הוותיק של אואן, סנדי באר. ארט "לאב מאשין" באר היה פייס שפנה לילדים ונקרא ביטלג'וס, לפי מה שפייפר רצה בגלל סרט אהוד. התקופה הזאת הסתיימה כשבאר הואשם באונס, ולבסוף הורשע בעוון. זה התפרסם והוועדה האתלטית אסרה עליו להתאבק באורגון והוא פוטר מ-WCW. חשבו שהקריירה שלו נגמרה, והוא התחנן בפני קונאן, שהיה לרגע ב-WCW, להביא אותו למקסיקו. כעבור כמה שנים הוא הפך להיל הגדול בעולם במקסיקו, אבל מת ממנת יתר ב-1994 בגיל 28. ביטלו את השידור לאחר 34 שנים, פרט לתכנית ביוסטון זאת הייתה תכנית ההיאבקות הכי ותיקה בצפון אמריקה. התחנה שילמה על ההפקה, היחידה פרט לממפיס. הרייטינג ירד לטובת הארגונים הגדולים והנוצצים והם שילמו לקהל זקן ומידלדל כשהצעירים הלכו לכוכבים הגדולים. הארגון החליט לשדר את ה-WWF, מה שלא עלה להם כסף. התחנה לא רצתה להעסיק את ההפקה שלה כל יום שבת. בנוסף לכך, ספונסר חשוב בתכנית מאז שנות ה-50, פשט רגל. אואן אמר בנאום הפרידה שלו שזה היה הדבר שבאמת חיסל את הטריטוריה.
בשיא בסוף שנות ה-70, בפיוד של באדי רוז-רודי פייפר, הטריטוריה האזורית הייתה חזקה וכל ג'ובר רצה להגיע לשם כדי להתפרסם. אובדן השידור חיסל את המופעים, אבל גם עם שידור זה עמד לקרות, כמו בכל מקום אחר. בסוף תקופת השידורים הם הביאו פחות ממאה איש למופעים, ובלילות רעים בימי שבת פחות מ-200, והם כבר לא עשו ספיישלים. אואן המשיך עוד חמישה חודשים, ובלי שידור ירד ל-75 עד 100 מעריצים למופע. הוא הכריז על פרישתו ב-30 במאי, 1992 בבכי, ללא פרסום, ואמר שהוא אחרון המוהיקנים, מול 8- איש. זה סיים קריירה של 68 שנים בתחום, סוג של שיא. הארגון ניתן לסנדי באר, שניסה להשיג שליטה ומאוד שמח מכך. אואן אמר שהוא לא יכול להתחרות מול הגדולים ושהייתה תקופה טובה. הוא אמר שזה הזמן לעזוב וקיווה שסנדי יצליח כי הוא לא רוצה לראות את הסגנון הזה מת. הקהל, המעטים שנשארו, בכה.
בניגוד לרוב הפרומוטרים, אואן לא אהב את הפרסום. הוא רצה את הפרסום המקומי, כשפסקה קטנה רשמה את הקארד למופע, כמו שעשו אז. קורא האובזרבר דווייט ג'יינס, מעריץ ותיק, אמר שכשכתב כתבות על אנשים שפשטו רגל, אואן התקשר אליו כדי לתרום, אבל התעקש שלא יזכירו את שמו. לאחר הפרידה, הוא נעלם מהציבור. השמיעה שלו הידרדרה ואשתו עברה לבית אבות. ההופעה האחרונה שלו בהיאבקות הייתה ב-1995, במופע בפורטלנד. לקראת הסוף, במקום להיות המקום בו כל המתאבקים הגדולים היו, הארגון הכיל מתאבקים מקומיים שגרו באזור ועבדו גם בעבודות אחרות.

YossihNew · 12/11/23

הספד לטד פאטי- 30 בספטמבר, 2002:

למרות שמוות של מתאבקים פעילים נפוץ מדי, ויש צעירים מטד פאטי, פלייבוי רוקו רוק הימם את קהילת החוף המזרחי במותו. הוא מת בגיל 49 מהתקף לב כשנסע ממופע בניו ג'רזי לפילדלפיה, שם היה אמור גם להתאבק. לרוב מקרי המוות יש סיבה, כמו בעיות בריאות, בעיות סמים, התאבדויות או תאונות. פאטי היה בכושר טוב ומעטים ידעו על ההיסטוריה המשפחתית של בעיות לב. למרות שהוא היה בימים הפרועים של ECW, הוא לא היה איש שהיה ידוע כחוגג. הסיכון הכי גדול בנושא בעיות לב הוא לא תזונה, כושר או עישון- זאת ההיסטוריה המשפחתית.
פאטי התאבק בכמה גימיקים ב-25 השנים שלו באינדיז, והתפרסם ב-ECW. הוא היה ידוע בעיקר כחצי מהפאבליק אנמי, ששלטו ב-ECW ב-1994-95 כארבע פעמים אלופי הזוגות. הוא וג'וני גראנג' היו פני הארגון שהתחיל לפרוץ ולמלא את האולם שלהם, ופרסמו את ה-3 וויי דאנס. הם היו אהודים כל כך עד שכשעזבו ל-WCW, חששו שזה יחסל את הארגון. פאטי ודוון סטורם התאבקו בג'רזי צ'מפיונשיפ רסלינג ואז הוא נסע ל-3PW להתאבק מול גארי וולף באולם של ECW. בכביש, עם חברתו שמתאבקת כסוויט דסטיני, היו לו בעיות נשימה. היא שאלה אם הוא חוטף התקף לב והוא מת. היא התקשרה למשטרה והם היו אמורים לפגוש אותה בתחנת ההתרעננות הבאה. הוא כבר היה מת שם. חבריו אמרו שהתלונן על כאבים בחזה שבוע, אבל לא הלך לרופא. סטורם, שכמו רבים באינדיז בצפון מזרח המדינה, אמר שהיה מורה שלו, אמר שפאטי נראה בסדר. הוא אמר לו לצאת וליהנות כי הוא לא עשה את זה המון זמן.
בקהל היו המון ילדים, אז הם לא עשו שום דבר מסוכן או מוגזם. סטורם שאל את החברה שלו אם היו סימנים מקדימים והיא אמרה שהיא לא שמה לב. לאחר מכן סטורם נתן לו הנחיות כדי להגיע לבוקינג השני שלו, והם נפרדו בדרך. לאחר מכן הוא קיבל הודעות לגבי מותו. פאטי לא הגיע ל-3PW אבל לא שמעו על כך עד שהחברה שלו עדכנה אותם. סטורם היה המום, ושואל האם זה שביטלו את בדיקות לחץ הדם לפני המופעים השפיע על זה. מוקדם מדי לדעת. שאלו את זה גם כשגארי אולברייט מת מהתקף לב בפנסילבניה והם ויתרו על המבדקים, ואול ג'פאן גם לא עושה את זה. פאטי נולד ב-1953, אבל אחרים אמרו שהוא הוריד שנה מגילו. הוא גר בחווה גדולה בניו ג'רזי ונחשב למורה של רבים בצפון מזרח המדינה בגלל ניסיונו.
היו המון סיפורים על כך שפאטי ניסה ללמד מתאבקים פשוט כי הוא נהנה. הוא לא הכיר את גייב ספולסקי, אבל לטענתו הוא עזר לו מאוד. ספולסקי, הבוקר של ROH, עבד ב-ECW כשהפאבליק אנמי פרצו. כולם כיבדו את פאטי ולא אמרו עליו משהו רע. סטורם אמר שבגיל 15 ראה לראשונה היאבקות, ואת פאטי כצ'יטה קיד. באופן אירוני הוא היה היריב האחרון שלו. פאטי תמיד ניסה לעזור לו, בעיקר ב-WCW. פאטי היה מתאבק תיכונים טוב, ב-1974 הוא הפך לאלוף מכללות. הוא הצליח גם באוניברסיטה ולמד חינוך. הוא גם קצת התאגרף ולימד אנגלית. הוא אימן את נבחרת ההיאבקות באוניברסיטה ואז גם במכללה בניו ג'רזי. ב-1978 הוא התחיל להתאבק. הוא אמנם היה קשוח לגודלו ומתאבק חובב, אבל הוא לא היה בריון ולא ידעו שהוא היה אלוף בזה.
עוד אחד מהאנשים שפרצו בזכותו היה כרמין דספיריטו, פרומוטר בוויסקונסין. הוא סיפר שפאטי עזר להמון אנשים בלי כסף ונתן להם לגור אצלו. פאטי הצליח בעיקר בצפון מזרח המדינה כצ'יטה קיד. הוא התאבק גם כאנטונינו רוקה ג'וניור. הוא הפך ללאופרד מאסק בסוף שנות ה-70. לאחר שראה את האהדה לטייגר מאסק ביפן, הוא הפך לצ'יטה קיד והביא המון מהלכים מגניבים מיפן וממקסיקו שלמד מהקלטות. הוא הרכיב זירה משלו והשכיר אותה לארגונים והתאבק בהם. הוא עזר לאמן אצל לארי שארפ את באם באם ביגלו לפני שהוא ושארפ הסתכסכו.
מיק פולי אמר שפאטי היה נהדר, ושפרט לחבריו מהאימונים אצל דומיניק דנוצ'י, המתאבקים היחידים שהזמין לחתונה שלו היו טום ברנדי, פאטי ומייק קאלוהה. פולי אמר שחשב עליו בלילה בו הוא מת ורוצה לספר סיפור שלא הגיע לספרים שלו. הוא נלחם מול צ'יטה קיד ולכן הגיע לממפיס. פאטי היה נהדר וסדרת הקרבות ביניהם קיבלה תשומת לב. הם נלחמו באנדרקארד של מופעים בניו יורק.
וואהו מקדניאל היה שם, וסיפר לג'רי לולר שיש שני ילדים רעבים שם. הם לא הבינו שטד בן 36. לולר שאל אם פולי משתמש בסמים, וזה הראה עד כמה וואהו היה חשוב. כעבור שלושה ימים פולי הגיע לטנסי. פולי גם זוכר איך הוא חזר לחדר ההלבשה לאחר קרב מלא בבאמפים, ומני פרננדז אמר להם להפסיק עם זה כי זה גונב תשומת לב מהמיין איבנט. המטרה שלהם הייתה לחמם את הקהל. טד אמר לו שאולי האנשים הלא נכונים במיין איבנט. פרננדז נחשב לבחור מאיים. פאטי רצה לפרוש כבר ב-1993 ורק להשכיר את הזירה. הוא לא פרץ אבל חסך כסף טוב. לאחר התקופה ב-WCW הוא התאבק רק כי רצה.
פאטי קיבל רגע קטן כנציג הדרום אפריקני בסטארקייד 1990 בגביע הזיכרון לפאט או'קונור. הוא וגארי פול, דוינק הליצן הפייס, היו בצמד. הוא היה סרג'נט קרוגר אבל נלחם מול האחים סטיינר שלא מכרו כלום. הוא קפץ מהזירה, מהלך מרשים, וריק פשוט צעד לאחור כדי שיתרסק. זה היה סקוואש. הוא קיבל סיבוב הופעות בניו ג'פאן כצ'יטה קיד, היריב של ג'ושין לייגר. הוא לא הצליח ולא חזר. הוא התאבק במנילה ובסינגפור, שם התאבק מול ג'וני רוטן. בקרב אחד פאטי יצא בלי מסכה כמריו סבולדי, פרומוטר בצפון מזרח המדינה שכולם שנאו. פול היימן התלהב מההבעות שלו ואמר לו לוותר על המסכה. הוא נכשל ביפן, WCW ובקרב ניסיון ב-WWF, וויתר על חלומו להיות יותר ממתאבק אינדיז. היימן היה בטוח שהוא יכול להפוך אותו לכוכב, ובארגון החדש שלו ושל ג'ים קרוקט בטקסס הוא שם אותו ואת דין מלנקו כקימוטו דרגונס. פאטי החליף את אדי גאררו, אז עובד ב-AAA. היימן החליט שפאטי יהפוך לשותף של מייק דורהם, אבל לא המציא עוד את הגימיק. כשהיימן הפך לבוקר ב-ECW בספטמבר 1993, הוא רצה ליצור אטרקציה ולכן יצר את פאבליק אנמי. הרעיון היה שני לבנים אלימים בקפוצ'ונים. הוא אמר שהם הדור הראשון של ילדים שמפחדים לחיות יותר מאשר למות. פאטי, בגיל 40, שיחק ילד בשנות ה-20. הם ניצחו את ג'ייסון נייט ואיאן רוטן בקרב סקוואש. מתאבקים בדרך כלל נאלצו לעבוד קשה כדי להתקדם למיין איבנט. היימן החליט שהם יובילו בגלל הגימיק שלהם למרות חוסר הניסיון. במהלך חריג, כל היריבים שלהם בסקוואשים דיממו.
היימן גרם להם לצאת בהתחלה ל"סלאם" של אוניקס אבל זה היה פחות זכור. הפאבליק אנמי רקדו לזירה לצליל של הוטספר. הם פרסמו את קרבות המעריצים מביאים את הנשקים ואת הטרי וויי דאנס. הפוש כמעט חוסל בדצמבר 1993, בקרב מול פאט טאנאקה ופול דיימונד, בקרב תא מתפוצץ שנכשל בגלל פיצוצים גרועים. היימן מיד הוריד אותם מהטלוויזיה. הרעיון היה שיחזרו פכייסים מול האחים האריס, ואז הם התחילו להתראיין בקול גבוה. הם היו הילים ב-1994, אבל התפרסמו בניצחונות מול אנשים חשובים. היימן הצליח להביא את האחים פאנק לפיוד מולם. לאחר הניצחון על הפאנקים, הם נחשבו לכוכבים הכי גדולים ב-ECW לצד סאבו. הם לא היו וורקרים גדולים אבל היימן הצליח לגרום להם לעוף דרך שולחנות, להשתמש בחוטי תיל ולדמם. הוא עבד על כולם. היימן גם ביים אותם בקטעים קומיים והם צחקו על זה שגראנג' שותה, ועל מייקי וויפרק ועל WCW.
בסוף 1994, הם הצליחו ביותר מול וויפרק וקקטוס ג'ק. זה לא היה מתוכנן- טרי פאנק עזב ביום של מופע, ולכן וויפרק הפך לשותף של קקטוס ג'ק, וכפיצוי על העזיבה של פאנק הוחלט על חילוף תואר. וויפרק היה הלוזר האולטימטיבי שהצליח לנצח. קקטוס, שהיה כוכב בגלל שנחשב לברולר ענק, בחר בוויפרק כשותף למרות שוויפרק פחד. פולי אמר שהוא ופאטי אהבו את זה בגלל הספוטים עם וויפרק. היה סגמנט זכור בו הפאבליק אנמי אימנו את וויפרק לקרב מול סנדמן וגרמו לו לטפס על עצים. זה היה כיף כי וויפרק היה דמות שונה. ב-1995 הם כבר היו פייסים מרוב שאהבו אותם והובילו מול סאבו וטאז, הפיטבולס, כריס בנואה ודין מלנקו, רייבן וסטיבי ריצ'ארדס, סנדמן ו-2 קולד סקורפיו והגנגסטרים. הם גם הצליחו ב-W*NG עם קרבות בהם המעריצים הביאו נשקים. הם תמיד אמרו "היי אלוף" בריאיונות.
במשהו שאז היה הגיוני אבל היום מוזר, הם זכו ב-1994-95 ברוב פרסי צמד השנה. הם היו כוכבים כי רוב הצמדים היו במידקארד והם הובילו. ב-1994 הם היו במקום השלישי בסקר של האובזרבר מאחורי אדי גאררו וארט באר, אז הצמד הכי טוב בצפון אמריקה, ומיטסוהארו מיסאווה וקנטה קובאשי. הם הגיעו למקום השישי והשלישי בפרס הברולרים כצמד כל שנה. הם היו בשיא שלהם, ועמדו לרדת. ה-WWF ו-WCW רצו כוכבים וניסו לקחת אותם. לאחר קרב ניסיון ב-WWF בו הפסידו לסמוקינג גאנס, הם לא נראו טוב וה-WWF שאלו אם עבדו עליהם. אבל זה לא פגע באף אחד. ה-WWF היו שותפים של ECW והיימן רצה שיעברו לשם. אבל הם רצו את הכסף המובטח של ECW. בהאוס פארטי 96, הקהל צעק שהם מכרו את נשמתם, משהו שקרה בפעם הראשונה. הם התחילו ב-WCW עם הערצה גדולה בפיוד מול הנאסטי בויז שהיו דומים להם. היה ברור שהם לא מה שחשבו שהיו ופרט לשימוש בשולחנות, דימום ונשקים, הם לא היו כל כך טובים. הם קיבלו פופ בגלל השולחנות, אבל מהר מאוד הפכו לבדיחות. לאחר סיום החוזה הם חזרו ל-ECW, אבל זה היה אסון ומפח נפש. הקהל לא ראה אותם באותה צורה לאחר שנכשלו ב-WCW. היימן רצה שיוציאו אובר את הצמד החדש, הדאדליז. לאחר אנגל לקראת הפיוד, הפאבליק אנמי לא הגיעו לקרב הראשון וסולקו מ-ECW.
הציעו להם להגיע ל-WWF, במחשבה שהם לא נוצלו בהלכה וזכרו שהם היו אהודים. גם זה לא עבד. הקרב האחרון שלהם היה אגדה- אבל רבים חושבים שזה לא היה מקצועי. הם היו בקרב מול בראדשו ופארוק. אמרו להם שזה יהיה סקוואש. מה שקרה היה שה-APA כיסחו אותם כמתנת פרידה והפכו לקשוחים. פולי אמר שפאטי היה מוצלח באגרוף והיאבקות, ולא צריך בחור קשוח כדי לכסח מישהו שאמרו לו לא לעשות כלום. אולי הוא לא היה מכסח את בראדשו אבל זה לא היה חד צדדי כל כך. השניים חזרו ל-WCW כחלק ממיליון המתאבקים ברוסטר, ואז ניסו לחזור לאינדיז.

YossihNew · 7/12/23

הספד למר רסלינג- 16 בדצמבר, 2002:

למרות שתקופתו במשרה מלאה בג'ורג'יה הייתה קצרה, האגדה של מר רסלינג טים וודס, ההצלחות שלו והקרבות המפורסמים שלו היו שם. זה היה רעיון בוקינג מצוין. ליאו גריבלדי היה בוקר ב-1967 ורצה לבנות את הטריטוריה סביב מר רסלינג, שמשך קהל אצל ג'ו דוסק בנברסקה. דוסק המציא ב-1965 את מר רסלינג, עם תחתונים לבנים, מגפיים לבנים ומסכה לבנה- פלא היאבקות טכנית. דוסק הצליח עם מתאבק מכללות אחר בשם ביל מילר, שלבש מסכה שחורה והפך לדוקטור איקס ב-1959 ולאלוף עולם. זאת הייתה תקופה מצוינת בעיר, במהלכה מתאבקים מכל המדינה באו לנסות לנצח ולהוריד את המסכה להיל המפלצתי. הילים במסכה היו ידועים, אבל דוקטור איקס הפך למושך הקהל במסכה הכי גדול עד אז. דוסק ניסה את ההפך עם מר רסלינג. זה היה מהפכני- מחוץ למקסיקו לא היו פייסים במסכה שהצליחו. מר רסלינג הפך לכוכב ענק והביא 4,000 איש לאודיטוריום באומהה. לאחר תיקו של שעה מול מאד דוג ואשון על תואר ה-AWA, גם הוא מתאבק חובב מצוין שהיה נציג קנדה באולימפיאדת 1948, הוכרז שיהיה קרב חוזר בלי מגבלת זמן ומר רסלינג יוריד את המסכה. נאמר שהוא בן אדם שזכה פעמיים בטורנירי חובבים גדולים. בינואר 1966 הוא חשף את עצמו כטים וודס וזכה בתואר מוואשון. לא בדיוק- זה הוכר באומהה, אבל ואשון חזר לשאר הטריטוריות כאלוף. כעבור שבועיים ואשון ניצח בהכרעה אחת וברח כל שאר השעה, כך שהצליח לזכות שוב בתואר. וודס התחיל בגיל 29 לאחר קריירה כחובב, והגיע מטקסס. הוא קיבל פוש כי דורי פאנק האב אהב מתאבקים חובבים וחשב שהוא וילדיו יהפכו לאמינים מולם. וודס סיים את רצף הניצחונות של דורי פאנק ג'וניור ב-1965 וקיבל קרב מול לו ת'אז בשבוע הבא. הוא היה טים וודין, או בחיבה "טייני טים" בגלל מבנה גופו. ב-WWWF ב-1962, הוא הפך לוודס. הוא התארס לאישה בשם טייגר- כן, טייגר וודס- ונשאר איתה ארבעים שנה עד למותו. ואז הוא נכנס להתאבק עם לו"ז להפוך למיין איבנטר.
בשנה הראשונה שלו הוא הפסיד להילים הגדולים ועבד נמוך בקארד בגארדן. אז הגיע לפלורידה ב-1964 ובטקסס הוא פרץ. הוא התאבק במופע בו ברונו סאמארטינו זכה בתואר. הוא היה שונה מרבים- ממשפחה ענייה, אבל הצליח להשיג מלגה להיאבקות וגם הצליח ללמוד. זאת הייתה השנה ששינתה אותו. המאמן שלו מת השנה וגם לו ת'אז, חברו הטוב. וודס אמר שת'אז הוא הכי טוב שהיה, ות'אז אמר שוודס הוא מ-25 הטובים ביותר. וודס אמר שיש לו את אוסף התמונות הגדול ביותר של ת'אז. הקרב הראשון שלו מול האיש הגדול השני במסכה, דיסטרוייר, היה ב-1952 בהיאבקות חובבים. הוא הפסיד אבל הכחיש את זה עד לפני כמה שנים. הוא היה מאוד חכם ודברן בעסק עם פחות כאלו. היה לו תואר בהנדסה חקלאית. הוא ירד במשקל כדי להילחם מול דני הודג', מתאבק בלתי מנוצח באוקלהומה. במקומו, המאמן שלו הביא את האלוף הלאומי מעיראק- גנרל עדנאן אל קייסי, ולכן וודס עזב את אוקלהומה.
הוא לא הצליח להילחם מול הודג, אבל עבר למישיגן שם היה שני רק להודג' בתקופתו. הוא השיג תואר בהנדסת מכונות. ב-1958 הוא הגיע לגמר טורניר היאבקות החובבים אבל הפסיד בגמר, מה שרדף אותו. ב-1959 הוא היה בלתי מנוצח והפסיד בגמר ה-NCAA. וודין ניצח את קייסי בחצי הגמר. חודשים לפני שהגיע לג'ורג'יה ב-1967, גריבלדי דיבר בתכניות על איש מסתורי שנאלץ לחבוש מסכה כי אם המתאבקים היו יודעים מי הוא, הם היו מפחדים להילחם מולו. נאמר שאף אחד לא יכול היה לנצח אותו. הוא ניצח את יריביו עם מהלכים שאף אחד לא ראה- פישרמן סופלקס, הצמדת שלושת-רבעי נלסון, הצמדת גיליוטינה, גלגול או'קונור והאד קריידל. הוא יכול היה להצמיד אותך מכל עמדה. מעטים העתיקו את ההאד קריידל. הוא קשר את היריב שלו כשעמד על ראשו. הוא המציא את זה כשעמד על הראש באמצע הצמדה במכללה. הוא החליט שזה יתאים לו כפינישר. גריבלדי נתן לו להשתמש במהלכים האלה וגם לאתגר כל מעריץ על 1,000 דולר לשרוד איתו עשר דקות בזירה. זה היה מסוכן, ובמקרה של וודס זה גם התממש. אף אחד לא ציפה שמישהו לא מהרמות הגבוהות יצליח לשרוד יותר מדקה.
זה עבד נהדר. מר רסלינג הפך לפייס המוביל בג'ורג'יה ומשך קהל המון זמן. אז זה היה שונה, מגוחך לחשוב היום גם על הקשוחים נלחמים מול מעריצים בקהל. היו מגזינים ומעריצים קראו אותם, אבל הם לא ידעו שמר רסלינג נחשף באומהה. מה שהתפרסם היה משהו לא מתוסרט- בריונים מאלבמה הגיעו לקרבות בג'ורג'יה ובריון גדול מתוכם רצה להילחם מול מר רסלינג. המתאבקים הביאו אקדחים. אף אחד לא חשב שאותו ארנולד ספרלינג יצליח לנצח את מר רסלינג, אבל דאגו לגבי התגובה של חבריו. זה קרה מהר- המתאבקים הקיפו את הזירה כדי לעזור למר רסלינג, אבל ספרלינג נתן למר רסלינג מכה והוריד לו את המסכה וזרק אותה לקהל. זה היה מה שבנו אליו. וודס לא יכול היה לחשוף את הפנים אבל לא יכול היה להסתיר את עצמו עם ידיו. הוא מיהר להסתיר את עצמו עד שהמסכה חזרה אליו וחיסל את ספרלינג. הוא הביך אותו וחיסל אותו. וודס נעל קרוספייס וספרלינג נשך לו אצבע ואף תלש חלק ממנה. וודס פצע את ספרלינג והובהל לבית החולים שם עבר ניתוח באצבע, אבל הוא לא הצליח להשתמש בה שוב. העידן של קרבות מול המעריצים נגמר- פרט לאדריאן אדוניס באמרילו ומאסה סאיטו בג'ורג'יה. זה הוביל לאנגל- כולם בג'ורג'יה ידעו על זה, ומר רסלינג הפך ליותר אגדי כשכיסח את הבריון למרות שתלשו לו אצבע. הוא ניצח אנשים ועמד לקבל קרב מול ג'ין קיניסקי על אליפות ה-NWA. האולם באטלנטה התמלא במהירות שיא. הקהל חשב שמר רסלינג בלתי מנוצח ואולי הפעם התואר יחליף ידיים לראשונה באטלנטה. קיניסקי היה נואש במהלך הקרב ותקף את האצבע. מר רסלינג הזדקק לטיפול רפואי מחשש שיאבד את האצבע והקרב נעצר למרות שרצה להמשיך. תכננו לעשות קרב חוזר, שיקבע שיא קהל חדש. אבל וודס קיבל 400 דולר על הקרב ודרש יותר עבור הקרב השני. הארגון סירב לכך. אולי זה היה משנה הכל- מר רסלינג היה יכול להפוך לכוכב ענק, ואם היה מוריד את המסכה ומביא קהל, הוא היה יכול להיות האלוף הבא כשקיניסקי החליט לנתק קשרים עם ה-NWA ב-1968. אבל ג'ורג'יה לא הייתה טריטוריה חשובה והוא לא עבד בסנט לואיס החשובה. אז לא שקלו אותו, ודורי פאנק האב הביא את התואר לבנו.
מר רסלינג הגיע לקרוליינה, טריטוריית זוגות. הוא וסאמי סטימבוט- שלימים טענו שהיה האבא של ריקי- היו שותפים, והוא היה בפיודים עם ריפ הוק וסווייד האנסון, ג'ין ולארס אנדרסון והירו מטסודה ומיזורי מולר. בחג המולד עשו שני טורנירים ביומיים, והוא התאבק 11 קרבות. לאחר מכן הגיע לדאלאס שם הכל היה לוהט, והיה בפיוד על המסכה בו הפסיד לג'וני ולנטיין שסיכן את שיערו. כטים וודס הוא היה השותף של ג'ורג' סקוט. הוא עבד קצת בפלורידה ב-1964 אבל ב-1971 חזר עם המסכה. פלורידה הייתה לוהטת והוא הפך להיל טכני. הסטוריליין היה שיש שני טוענים לאליפות ה-NWA של דורי פאנק ג'וניור שהיו מתאבקי מכללות מצוינים ולא ידעו מי צריך לקבל את הקרב- מר רסלינג או ג'ק בריסקו. הם לא התאבקו קודם אבל הכירו אחד את השני- וודס עזר להכניס את בריסקו לתחום. בריסקו למד ממנו להיות כמו ת'אז והודג'. הסטוריליין אמר ששניהם היו דומים, ומר רסלינג לא ממש היה היל. בריסקו היה המקומי והאהוד.

YossihNew · 7/12/23

בריסקו אמר שהוא כיבד אותו אבל לא מוכן לקרוא לו מר רסלינג. רסלינג נפגע והם עשו קרבות היאבקות חובבים, כשמאמן היאבקות חובבים הוא השופט. בהתחלה הם היו בתיקו ואז בריסקו הוביל. רסלינג התעצבן. הם עשו תיקו מגבלת זמן בקרבות הטכניים ורסלינג תמיד התעצבן בסוף. בריסקו ניצח אותו לבסוף עם פיג'ר פור שנמשך המון זמן, כשרסלינג "נפצע בברכיים" מרוב שסירב להיכנע. כשהוא חזר זה היה עם מגני ברכיים שמנע כאב, ואז הוא השתמש במגני הברכיים כדי לנצח. כהיל הוא גם היה בפיוד עם מתאבק במסכה בשם גראפלר. אדי גרהאם נתן לבריסקו לנצח בקרב מסכה לפני שהגיע לפיוד מול פאנק ג'וניור. טים וודס הפך לפייס והיה בפיוד עם ולנטיין, דאסטי רודס ופול ג'ונס. הוא גם קיבל קרבות אליפות מול דורי פאנק ג'וניור ואף הצמיד אותו בקרב זוגות, והם נלחמו שעה שלמה כמה פעמים.
הוא חזר עם המסכה לג'ורג'יה בימי שישי כי הוא עוד עבד בפלורידה. הקהל בדרום ג'ורג'יה יכול היה לראות את פלורידה וידע מי הוא היה, אבל בשווקים הגדולים זה לא קרה. הוא נלחם מול פאנק בסיום דאסטי לפני שזה היה נפוץ. בפעם הראשונה זה תמיד עבד. הוא הצמיד את פאנק ושופט שני ספר אחרי שהראשון עולף. דורי פאנק האב לקח ממנו את התואר וחתך לו את היד, ואז הרביץ לו. השופט המקורי הכריז על פסילה. התמונה שלו עם האליפות נשארה אצלו באוסף. זה הוביל לזה שדורי שם עליו פרס וכוכבים הגיעו לנסות לפצוע אותו. ואז התחילה מלחמה בג'ורג'יה. ריי גונקל, מתאבק אהוד ובעלים בטריטוריה, חזר להתאבק אחרי שמר רסלינג עזב. גונקל מת מהתקף לב באוגוסט 1972 לאחר קרב מול בוב בייקר. אלמנתו אן, שהייתה דוגמנית, הצליחה להשיג שידור בימי שבת אצל טד טרנר בתחנה שלו. אן רצתה להמשיך לשלוט שם. פול ג'ונס, לא המתאבק אלא פרומוטר, ובאדי פולר, רצו להשתלט על הטריטוריה. הם סגרו את הארגון ופתחו אותו מחדש בלעדיה. אבל ריי היה אהוד על כולם ולדפוק את אלמנתו פגע במתאבקים. ביום המופע הגדול של חג ההודיה, טורניר זוגות שנתי שמילא תמיד אולמות כי הייתה חגיגה בעיר, כל העובדים פרשו וסירבו להגיע, כי עברו לאול סאות' רסלינג של אן.
פרט לבוב ארמסטרונג ולשופט, כולם עברו. ה-NWA החליטו לשלוח מתאבקים כדי להציל את המופע. רוב הפרומוטרים המקומיים תמכו באן. פרד וורד, פרומוטר אחר, היה בקולומבוס, שוק מצוין עבור הארגון, וקיבל 20% מהארגון החדש כדי להישאר ב-NWA וגם הפך לסגן הנשיא. אן ומתאבקי ג'ורג'יה היו בימי שלישי, וה-NWA הביאו את הכוכבים לג'ורג'יה בימי שישי. אדי גרהאם בא לעזור בבנייה מחדש. אן השיגה בזכות חברה טד טרנר שידור בתחנה שלו. שני הארגונים הקליטו באותו אולפן בבוקר שבת- אולפן שלימים היה של קרוקט- והמתאבקים התלבשו ביחד כשהבוסים רצו להרוג אחד את השני. כדי להציל את השוק, ה-NWA שלחו את כל הכוכבים לשם וגם להקלטות. גורדון סולי הגיע כפרשן מחליף. גרהאם לא רצה חלק מהארגון אבל הציע לתת למתאבקים אחוזים קטנים כדי שלא יעברו. מר רסלינג היה מושך הקהל הגדול באמצע מלחמה, וקיבל 2.5% מהארגון החדש. ביל וואטס בא כבוקר מאוקלהומה, וג'ק בריסקו, האלוף העתידי, גם היה. אטלנטה הפכה ללוהטת- כל יום שישי מתאבק חשוב בא לנסות להוריד את מר רסלינג. הוא ניצח את קינסקי, לו ת'אז ובריסקו לפני שהגיע לדורי פאנק ג'וניור. מר רסלינג החליש את פאנק עם הסליפר, אבל לאחר 47 דקות הזירה נשברה, ורסלינג נפצע. אמרו שפאנק ברח עם התואר, ולא יכלו לחכות עד שיחזור ורסלינג ינקום בו.
השם שלו התחזק וב-1972 אמרילו לקחה את גורדון נלסון כחקיין שלו. נלסון עבד ב-1973 כהיל בקליפורניה. וודס עצמו הגיע לקליפורניה עם הגימיק של המתאבק החובב, אבל שם זה לא היה חשוב והוא נחשב לחיוור. הוא לא התבקש לעשות ג'ובים אלא אם זה היה להילים גדולים בסוף הדרך שלו. הוא ניצל את האהדה שלו ופתח מסעדה באטלנטה וחנות אלקטרוניקה ואמר שיביא מערכות סטריאו נהדרות. אטלנטה הצליחה אבל שאר השווקים נפגעו כי הכל התנקז לאטלנטה. וודס הצליח גם בפלורידה ואדי גרהאם לא רצה שיעזוב. הוחלט להמציא את מר רסלינג 2. זה היה ג'וני ווקר- השותף שלו בפלורידה. ווקר היה וורקר גדול וכוכב בטנסי כי היה גמיש בקרבות. הוא היה איש הגומי. אבל בשנות ה-40 שלו הוא היה קירח וזקן. עשו אנגל פציעה בו ולנטיין שבר לו את הידיים. מר רסלינג נפצע בג'ורג'יה ולא הצליח להתאבק בטורניר להכתרת האלוף למשקל כבד. הוא הביא את מר רסלינג 2 שמיד הצליח. הוא הצליח יותר ממנו. מר רסלינג 2 לא היה רגוע אלא יותר נלהב, ויותר התקוטט בניגוד לשאר הפייסים בג'ורג'יה. הקאמבק שלו נבנה למכת הברך שלו ולצעקות של "2". הפייס השקט והטכני שהתאבק בצורה לגיטימית נעלם לטובת הפייס הפרוע והמתקוטט, הכריזמטי שידע לרקוד. וואהו מקדניאל ודאסטי רודס היו כאלו.
ביוני 1973, דורי פאנק ג'וניור נלחם מול מר רסלינג. זה היה המופע השני באומני- בראשון ביל וואטס זכה בתואר ג'ורג'יה ממר רסלינג והגיעו 13,000 איש, שיא חדש. זה היה מוזר בהתחשב בקרב המתקרב. הארלי רייס זכה בתואר מדורי פאנק ג'וניור לאחר ארבע שנות כהונה. מר רסלינג הודיע שיחשוף את זהותו לפני הקרב, כי הוא כבר ניצח את רייס וכולם ציפו לחילוף תואר. הורדת המסכה הייתה כי חשבו שמתאבק במסכה לא יוכל לזכות בתואר. 16,000 איש באו ולמרות שרייס התעלף מהסליפר, הקרב נמשך שעה עד לתיקו. לאחר מכן GCW נמכרה לג'ים בארנט, שהפך את אוסטרליה לשוק חם וחזר לאחר בעיות מס. וואטס לא אהב את בארנט ועבר להיות בוקר בפלורידה. ג'רי ג'ארט היה הבוקר החדש והחליט לעשות משהו בלתי נתפס. וודס עזב את פלורידה כי היה זמן להמשיך והיה ברור שיגיע לעזור לג'ורג'יה, שם היה מבוסס וגם עם אחוזים. ג'ארט רצה שמר רסלינג 2 יבגוד בו, בטענה שביזה את המסכה והוריד אותה. הפרומוטרים לא היו מעודכנים במה שקרה מחוץ לטריטוריות שלהם, אבל לאטלנטה כולם שמו לב בגלל המלחמה. וינס מקמהן האב אמר לבארנט שזה רעיון נוראי כי שני אנשים במסכה בפיוד לא יביא קהל. אבל הם מילאו 12 פעמים ברצף את האודיטוריום. ה-NWA ניצחו שם בזכות זה. 2 ניצח בקרב של מסכה מול תואר בזכות חפץ זר, וגילחו לוודס את הראש. בארנט הצליח לקנות את גונקל, והם השתלטו על כל הטריטוריה. ג'ארט חזר לטנסי כי ניק גולאס החליט לתת לו לעשות בוקינג שם, ולימים הוא ניצח את גולאס בטנסי והשתלט על הטריטוריה גם שם. GCW, כתוצאה מכך, קיבלה שעתיים ביום שבת אצל טד טרנר.
מר רסלינג 1 ו-2 חזרו להיות ביחד כש-2 הציל את הראשון מהאחים אנדרסון. מר רסלינג כבר היה מבוגר ופחות טוב. הרייטינג בג'ורג'יה היה מצוין והכוכבים הגדולים הגיעו, אבל מר רסלינג 2 עקף אותו. רבים חשבו שזה יגרום למרירות, אבל וודס לא הראה את זה. הוא היה חבר טוב של ווקר והם אפילו גרו ביחד תקופה. מר רסלינג נסע ליפן ב-1974 לטורניר האלופים ונשבע שיוריד מסכה אם מישהו ינצח אותו. כדי להוציא אותו כאלוף טכני, הוא ניצח את ת'אנדר סוגיאמה וג'מבו צורוטה- שבקושי הפסיד אז- שהיו מתאבקים אולימפיים. הוא הפסיד בגמר לג'ייאנט באבה והוריד את המסכה. הוא היה אמור להיות הזר הראשי טבל לא יצא אובר- הקהל רצה את עבדאללה הקצב או קרטיס איוקאה. הוא חזר ב-1975 והגיע למקום הרביעי. הוא היה גם פרשן בתחרות היאבקות חופשית ב-ABC. הוא גם התחרה במירוצים ואופנועים, ניגן בפסנתר ובסקסופון, והיה אפילו בלהקה שניגנה בתוכנית של חובבים בטלוויזיה. בשאר הקריירה הוא עבר בין ג'ורג'יה לשארלוט. בקרוליינה הוא התחיל רע, עם התרסקות המטוס. זה יכול היה להרוס את הטריטוריה והלקח הוביל לכך שפייסים והילים לא יכלו לנסוע ביחד.
במה שידברו עליו כנראה בפרק הבא של קונפידנשל, ג'ים קרוקט ג'וניור קבע שני מיין איבנטים חשובים באותו הזמן- ריק פלייר מול וואהו מקדניאל על תואר מיד אטלנטיק, וג'וני ולנטיין מול וודס על תואר ארה"ב. החמישה היו אמורים לטוס ביחד, אבל מקדניאל החליט לנסוע לשם ובוב ברוגרס החליף אותו. ג'ים שלח את אחיו דייוויד להחליף אותו. פלייר אמר שאם מקדניאל היה שם, הטריטוריה הייתה קורסת כשהיה נחשף שהוא ומקדניאל היריבים טסו ביחד. הטייס זרק דלק לפני הטיסה בגלל המשקל של הנוסעים, ונגמר הדלק. הטייס מת בהתרסקות ואילו ולנטיין וברוגרס גמרו את הקריירה. ולנטיין נשאר נכה. הטייס הודיע שהוא עמד להתרסק והם התרסקו על כמה עצים וקרוב לכלא המדינתי. פלייר שבר את הגב שלו, אבל הגזימו עם הטענה שלא יוכל לחזור- אמרו לו מהר מאוד שיוכל. הוא חזר אחרי ארבעה חודשים. וודס, לתדהמת הרופאים, עזב את בית החולים למחרת היום כדי שלא ייחשף שנסע עם ולנטיין ופלייר. הוא בקושי הצליח לזוז אבל הופיע כדי לחסל את השמועות. זה עלה לו בכספי ביטוח אבל זה היה שונה אז. ולנטיין וברוגרס קיבלו 70,000 דולר ופלייר וקרוקט 38,000. וודס לא קיבל כלום. הוא לא היה כוכב עם או בלי המסכה, אבל נלחם מול ההילים הגדולים. הוא היה טים "מר רסלינג" וודס. מעריצי דרום קרוליינה ראו את ג'ורג'יה והכירו את הסיפור. הוא עבד מול ולנטיין, מוליגן, פייפר, פלייר והאנדרסונים. הוא הפסיד בקרבות מסכה לוולנטיין ואז את המסכה ותואר ארה"ב לפלייר שסיכן את שיערו. הוא חזר לג'ורג'יה שם הוא ומר רסלינג 2 נלחמו מול האנדרסונים. היה לילה בו הוא ומקדניאל כמעט רבו. הם היו פייסים ובקושי התאבקו אחד מול השני. וודס אמר שמקדניאל הוא אתלט טבעי אבל הוא לא אהב את הצ'ופים שלו. מקדניאל השתמש בצ'ופים תמיד. אז וודס החליט לשים את מגני הברכיים על החזה שלו ולבש חולצה. מקדניאל התעצבן עליו וכולם ידעו שזה יגרום לצרות. וודס גם היה קשוח אבל הם רק צרחו.
כש-GCW התרחבה עם הכבלים, מר רסלינג 1, בן 45, היה הכוכב לשעבר שלפעמים התאבק. הוא קידם אירועי חובבים והדגים את ההבדלים בין המהלכים. מר רסלינג 2 לפעמים נפצע אז מר רסלינג התאבק במקומו והפסיד לכוכב במסכה בקרב מסכה. הפיוד הגדול האחרון שלו היה ב-1980, מול אלוף ארה"ב ג'ימי סנוקה. הוא ומר רסלינג 2 היו גם אלופי זוגות והוציאו אובר את הפביולוס פריבירדס החדשים. מאז מר רסלינג בקושי התאבק. הקרב האחרון שלו היה באוגוסט 1983, כשהוא ומר רסלינג 2 הוציאו אובר את הצמד החדש, רוד ווריורס. בניגוד לרבים, שהתלוננו על היאבקות, הוא המשיך לצפות בענף. הוא אמר שזה עסק. שהיום הכל שונה וזה לא בהכרח גרוע. הוא אמר שהוא שמח שאנשים מרוויחים ונהנה ללכת למופעים. הוא היה מדוכא מרוב זה שאנשים מתו בענף. בעיקר כאלו שהוא הכיר כמו מקדניאל ות'אז. בהלוויה שלו היו פלייר, סטימבוט, ניקיטה קולוף, רון גארווין, דייוויד קרוקט ועוד.

YossihNew · 12/2/24

הספד לשיק, 27 בינואר, 2003:

מאז תחילת הזמן, היו עשרות אלפי אנשים שהתאבקו. אף אחד מהם לא היה שנוא יותר. והעסק השתנה אז אף אחד גם לא יהיה. היו המון שיקים, אבל ה-שיק היה אד פרהט. הוא היה דמות ידועה לשמצה בעסק. אם המדד להיל זה להיות מתוח, לגרום למהומות ולהביא קהל באופן קבוע לאותו המקום, הוא הטוב ביותר. פרהט היה במצב רע כבר שבע שנים, בעיקר בשנתיים האחרונות. הוא חטף התקף לב לאחר קרב ביפן במאי 1995. הוא גם היה בתרדמת וחשבו שלא יתאושש. הוא שקל 54 ק"ג במותו, ולפני כן אמר לאשתו שזה הזמן לנתק אותו מהמכונה לאחר שהכליות והכבד שלו הפסיקו לתפקד. שני בניו היו עם אשתו. הוא היה בן 76 אבל חסר גיל. הוא המשיך להוביל גם כשלא הצליח לזוז. אמרו שנולד בסוריה ביוני 1926, אבל מעטים ידעו עליו את האמת. אפילו קרוביו לא היו בטוחים, אבל כנראה שהוא נולד ב-1926. הוא היה אחד מעשרה ילדים להורים לבנוניים. הוא גדל במישיגן ושיחק שם פוטבול בסוף שנות ה-40. הוא אפילו שירת במלחמת העולם השנייה. הוא התחיל להתאבק ב-1950 כשייח' הערבי, כדי לבדל אותו משאר השיקים. תוך כמה שנים הפך להיל המוביל, בתוכנית ששודרה משיקגו בפריים טיים בתחילת שנות ה-50. הוא התפלל לאללה לפני כל קרב, והביא איתו שפחה איתה התעלל. הוא לקח באמפים טובים. בסוף שנות ה-50 הוא התפרסם בגלל הפראיות שלו, הדימום שלו וארני רות' שהיה המנג'ר שלו. אבל לפני הוא היה מידקארדר. היו שיקים לפניו והרבה אחרי שהפך לכוכב. אבל הוא היה ה-שיק. או השיק המקורי, שזה לא נכון.
המקומיים לא זיהו את אד פרהט משנות ה-40 כשיק. ההיאבקות הייתה בשיאה, ושיק הפך לעשיר, אבל התקשורת לא התערבה. היה מאוד מזיק לגלות ששיק הוא אמריקני, הבעלים של הארגון. חותנו היה הפרומוטר על הנייר. ב-1985 עשו עליו סרט דוקומנטרי, אבל חשבו שמדובר באיירון שיק. הסרט צולם בסוץ שנות ה-70 והוא היה כששיק לא היה גדול, אבל עדיין השיג היט שבועי שרבים חלמו עליו. כדי להראות עד כמה היה אגדי, הוא נבחר 15 שנה לאחר שיאו לזכות בפרס ההיל המוביל באובזרבר. היל שמשך קהל כמוהו היה שני רק לפרד בלאסי. השיק התאבק אולי יותר מכולם, לפחות מחוץ למקסיקו. התעשייה השתנתה, אז אף אחד לא יעקוף את זה. אבל למרות שהוביל בערים והביא יותר קהל וצופים מאשר היום, לא ממש דיברו על מותו בעיתונות של דטרויט וטורונטו. שיק היה מושך הקהל הכי מוצלח באותן הערים באופן קבוע. ה-WWE התעלמו ממותו, NOAH הכירו בכך ואול ג'פאן מתכננים טקס. 200 בני משפחה וחברים באו להלוויה שלו. הוא לא נראה כמו עצמו, והכומר התייחס אליו כאל אדוארד פעם אחת בלבד. אף אחד מהתעשייה לא הגיע. התקרבותו למוות הייתה כמו הבוקינג שלו כהיל במשך עשור. דטרויט וטורונטו היו לוהטות, והבוקינג היה פשוט. כל ליל שבת שני בדטרויט, וכל אחר צהריים שני ביום ראשון בטורונטו, פייס ניסה לנצח אותו. הפייס התחיל לכסח אותו ותקף אותו כשהתפלל. השיק הוציא עיפרון או חפץ זר ותקע במצח של היריב. היריב לקח את העיפרון- בדיחה כי היה הבוקר- ותקף אותו. הקהל תמיד נדפק בסיום. זה בסוף הרס את העסקים, אבל במשך המון זמן הקהל בא למופע הבא וקיווה שפייס יצליח לחסל את השיק.
השופט עולף תמיד. פעם שיק נלחם מול יריב בשם פמפרו פירפו. שיק שם להבים מחוברים לאצבעות שלו וחתך אנשים בברול וגם מעריצים שתקפו אותו. כל שבוע הקרב הסתיים בתיקו בגלל נפילת שופט והביאו שני שופטים ושלושה שופטים. כולם נפלו. לבסוף היו תשעה שופטים ושיק הצליח לנצח. לפעמים הפייס איבד דם ונפסל כי נתפס עם חפץ שהשיק הביא, מה שהוביל לקרב ללא פסילות. פייס לפעמים הגיע להיות שופט מיוחד והשיק הצליח לחסל גם אותו ואז להתחיל איתו פיוד. הפייס לפעמים נספר בחוץ. שיק אהב כשהפייס חיסל אותו מחוץ לזירה, הוא רב על האייפרון והמכה תעיף את שיק לזירה. אז הוא נתפס בהכנעה וכשהפעמון צלצל חשבו שנכנע, אבל הפייס נספר בחוץ. מול ג'וברים הוא השתמש בקאמל קלאץ', ועבור גדולים יותר- כדור אש לפנים שסילק אותם לחודשים. פירפו העמיד פנים שהתעוור ועדכנו עליו בשידור, והקהל חיכה לחזרה שלו כדי לנקום. מאתגר רע קיבל ניסיון אחד, טוב קיבל שלושה. כל איש חשוב נלחם מול השיק.
השיק השתמש בגמל על מכנסיו כדי להדליק את כדור האש, מה שהכניס להיאבקות. הוא גם הביא ניירות בוערים. אגדות כמו אנדרה הענק, ברונו סאמארטינו, באדי רוג'רס, ארגנטינה רוקה, הארלי רייס, ג'ק בריסקו, ג'וני ולנטיין, ארני לאד, דיק דה ברוזר, פריץ ואן אריק, דאסטי רודס, פרד בלאסי, הייסטאקס קלהון, עבדאללה הקצב, הפאנקים, ג'ייאנט באבה, סטן סטזיאק, צ'יף ג'יי סטרונגבו ואפילו רנדי סאבאג' הצעיר חוסלו. גם אגדות ותיקות חוסלו, והיו אנשים שעם שיק היה להם הפיוד החשוב היחיד שלהם. בדטרויט הוא הפסיד לפעמים בפסילה, אבל המטרה הייתה לזכות בתואר ארה"ב שלו. בטורונטו המטרה הייתה לנצח אותו בלי תואר ארה"ב- הם לא היו חלק מזה. פרנק טאני, הפרומוטר, ניסה להעתיק את הנוסחה המצליחה של דטרויט. שיק עבד במיין איבנטים פעמיים בחודש בין פברואר 1969 לאוקטובר 1974 בטורונטו. הוא הפסיד בפסילה לטייגר ג'יט סינג. הקרב הגדול האחרון שלו היה ב-1977, והוא הפסיד רק פעמיים נקי- לת'אנדרבולט פטרסון ולבובו ברזיל. שיק היה אמור להחזיר לעצמו את ההיט מול סינג, ולהביא את אליפות ארצות הברית. העסקים התחילו לרדת. רבים אמרו שכשהשיק ניצח את אנדרה ב-1974, אף אחד לא יכול היה לנצח אותו. אחרים אמרו ששיק כבר היה בן 50. הוא היה מפלצתי אבל לא גבוה ממש. אנדרה היה גדול ממנו ואמרו שהקרב היה בעייתי.
היריב הכי מפורסם היה בובו ברזיל, שמילא איתו המון אולמות בדטרויט. לאחר ששיק שלט בארגון, הוא התחיל את השלטון ב-1965 כשזכה בתואר מג'וני ולנטיין. ברזיל זכה בתואר ב-1971 בקרב מפורסם, לפופ ענק. הקהל חיכה שש שנים כשהשופט המיוחד ספר את ההצמדה. פרט לסוף כהונתו של ברונו סאמארטינו כאלוף, זה היה הסיפור הכי גדול באותה השנה בארה"ב. אף אחד לא התאבק אחד מול השני הרבה כמוהם. שיק מת יום לפני חמש שנים למותו של יריבו המפורסם. השניים עבדו יחד בכל העולם. הקהל היה המום, הוא לא האמין שמישהו ניצח את השיק. זה היה קרב שרשרת. המתאבקים יצאו לחגוג עם ברזיל. שיק ודיק דה ברוזר היו ההילים המובילים באזור, וכשג'ים בארנט נסע לפתוח את הארגון שלו באוסטרליה, הוא מכר את דטרויט לשיק ב-50,000 דולר. הוא שילם לו 10,000 דולר מראש ו-1,000 כל חודש במשך 40 חודשים כדי להיות חבר NWA. שיק שילם כל אגורה. הוא הביא המון כסף, וכל שבוע חשבו שמשהו חשוב יקרה. זה לא קרה והקהל בא כי רצה את זה יותר. שיק היה וורקר נוראי, הוא כבר היה בן 40. הוא התאבק שלוש-שש דקות בלי היאבקות. באמצע שנות ה-70 הוא התאבק כמה פעמים במשך שעה. היה ברולינג רע אבל הדם היה חידוש. הוא והיריב שלו דיממו. הפרומוטרים האחרים חשו שזה יפגע בביזנס, אבל שיק הביא אז קהל גדול כל שבוע. הוא לא מילא כל שבוע, אבל 7,000 איש היה נחשב אצלו רע. ובין 1971-74 הוא ממש הצליח מול המופעים של דיק דה ברוזר. ברוזר חש ששיק פלש לסינסינטי והתחיל לפלוש לדטרויט.
בטורונטו, הוא קבע את הפיודים שלו והביא 15,000 איש. קרב שלו מול סינג הביא 18,000, שיא אז. בין 1970 ל-1973, הקהל לא ירד מתחת ל-10,000 כל שבוע. אם שיק לא היה שם, וזה היה נדיר, הם הביאו שליש. זה היה כמו בדטרויט כשהוא נסע ליפן או עבר ניתוח. אף אחד לא ניצח אותו. במשך שנים הוא לא התאבק בטורונטו יותר משמונה דקות עד לחצי שעה מול ברזיל. הוא הביא 17,000 איש לקרב שלו מול דורי פאנק ג'וניור על תואר ה-NWA. ב-1975, הקסם נגמר והקהל ירד. הוא עזב ב-1976 וברונו סאמארטינו הגיע. למרות הקהל האיטלקי, ברונו לא שינה את המצב. פרנק טאני חזר לשיק, וביולי 1977 היה הקרב האחרון שלו אצלו, מול הארלי רייס על תואר ה-NWA. כולם ידעו מי היה השיק. הוא נחשב לשטני במיוחד, אבל לא הופיע בארגונים החשובים באופן קבוע. הפרומוטרים חששו- פעם כדור אש פגע באישה. הוא תמיד היה המתאבק הכי שנוא. סם מוצ'ניק הביא אותו ככוכב ואחרי קטטה מחוץ לזירה, מוצ'ניק סירב להחזיר אותו. הוא היה רציני. ג'ים בארנט תמך בו באטלנטה, ואמר שהוא חיבב את שיק ואשתו, שטיפלה בעניינים העסקיים כי הוא לא דיבר. הוא היה להיט גדול באטלנטה אבל חסר שליטה, ובארנט חשש מתביעה. הם גם מילאו אולמות בלעדיו והוא לא אהב להפסיד. השיק הורחק מניו יורק לכל החיים לאחר מהומה, מה שהפך אותו לדמות מיסטית. הוא נתן פיוד רגיל מול ברונו- ניצח בספירת חוץ בגארדן, ברונו ניצח בפסילה בקרב השני, ואז ניצח בקרב השלישי. במקום קרב נקי, הקרב נעצר בגלל דם. כשהשיק הגיע לראשונה להילחם מול ריי סטיבנס בלוס אנג'לס, הקהל תמך בסטיבנס ששנא את סן פרנסיסקו.

YossihNew · 12/2/24

בניגוד להילים אחרים, היו הילים מגניבים שהפכו לפייסים. השיק לא הצליח לשרוד כפייס יותר מכמה שבועות. בשיאו, אנשים חששו ממנו. הוא הוציא היט בכל מקום. היו המון ערבים כמוהו, עם הקאמל קלאץ' ועם התפילות ואפילו זריקות אש. מעטים היו מהמזרח התיכון. איירון שיק ושייח' עדנאן אל קייסי היו. אבל הם לא התקרבו אליו. והוא לא אמר כלום. רק חברים של המשפחה שמעו אותו. הוא היה שונה מכולם שיצאו אובר בגלל הכישרון או הדיבור. שיק לא שבר דמות ולא ידעו עליו כלום. הוא הופיע מעט בסן פרנסיסקו אבל היה ידוע שם בגלל אנגל בשידור חי כשתקף ספונסר ולעס את העניבה שלו. כשהגיע לטריטוריה חדשה, הוא אכל את התכנייה, בעיקר את העמוד שלו ושל היריב שלו, והמנג'ר שלו צחק. אף אחד לא היה רציני כמו השיק.
אפילו עבדאללה הקצב יצא לפעמים מהגימיק שלו. שיק תמיד נסע עם אשתו ולא דיבר עם אף אחד. אפילו הנכדים שלו קראו לו שיק. כשמישהו התקשר לעשות בוקינג וביקש את אד, לאחר שבנו אד עזב, השיק אמר שאין שם אד. מעטים הבינו את סאבו, בן אחותו, אבל ככה הוא גדל. החקיין הכי גדול של השיק היה עבדאללה, שגדל בגבול הקנדי בשיאו של שיק. הוא לקח את הטירוף, החפצים הזרים, הטורבן, האלימות וזה שלא דיבר. הוא היה המטורף מסודאן. הקצב הפך לכוכב גדול יותר ביפן. הקרב המפורסם שלהם היה קרב זוגות מול האחים פאנק בדצמבר 1977. הקרב עשה את טורניר הזוגות של אול ג'פאן וגם הפך את הפאנקים לפייסים אדירים ביפן. העיפרון פגע בשריר הדו ראשי של טרי והוא פונה, אבל חזר עם גבס. הקרב הסתיים בפסילה, והשיק עשה לטרי ג'וב ביפן רק בגיל 67. הגראנד וויזארד הפך לעבדאללה פארוק, המנג'ר שלו. כשהגיע לווינס מקמהן האב, הוא המשיך ללוות קצת את שיק אבל אז הוחלף באדי קרצ'מן, המוח הפלסטינאי. הוא היה יותר מצויר. שיק התחיל את ההידרדרות אז. פארוק היה מאיים וקומי ולא היה צריך לצעוק, הוא היה כמו בובי הינן. מעט הילים שרדו בלתי מנוצחים במשך שבע או שמונה שנים, והוא לא עשה ג'ובים. ב-1972, הוא הגיע ל-WWWF מול פדרו מוראלס, אבל בבוסטון כי הוא לא יכול היה להתאבק מניו יורק. השיק הפסיד בספירת חוץ- הוא היה היחיד שמוראלס לא ניצח. הוא עשה ג'ובים ביפן. השיק תמיד הביא את אשתו איתו כדי שתדבר בשמו.
הוא משך קהל, אבל הקהל לא ראה את הפייס נוקם. היה לו פיוד גדול מול בלאסי בלוס אנג'לס, אז הוחלט להגיע לקרב כלוב ביולי 1970, כשאלפים ניסו להשיג כרטיס ולא הצליחו. כמה שבועות קודם לכן פארוק זרק על בלאסי יוד לעיניים, אז בלאסי המציא כלוב משלו- לא קרב הצמדה, אלא קרב עם בריחה. השיק לא הוצמד. כאן קרבות הכלוב השתנו. בנוסף השיק הביא נחש חי- הוא חתך את היריב שלו במצח כשקירב את הנחש ורבים חשבו שהנחש נגס. העולם השתנה- השיק הזדקן ולקהל נמאס. היריבים שלו גם הזדקנו ושאר המדינה התקדמה. הקהל ראה היאבקות מהירה יותר. השיק פרסם המון אנשים שלא יגיעו. בזמנו הוא התחמק עם זה, אבל לבסוף הקהל הפסיק להאמין. דטרויט גססה וגם טורונטו, בעיקר כשטאני נפרד משיק. רק ב-1978 פלייר וסטימבוט החזירו קהל לטורונטו. תואר ארצות הברית של שיק הפך לזה של קרוקט. רוב הכוכבים התרחקו מדטרויט כי לא היה כסף שם, והאיכות ירדה. השיק ניסה להיות פייס, אבל הוא לא הבין מתי הזמן להשתנות. הארגון נסגר ב-1980 והוא עדיין היה אלוף ארה"ב, מה שהמשיך ללוות אותו גם ביפן.
זה מאוד דומה למה שקורה היום. הייתה צמיחה גדולה בגלל תחרות, והכל היה לוהט. אבל אחד מהארגונים הפסיד. אצל שיק הוא תמיד ניצח. חברי ה-NWA שלחו אליו מתאבקים טובים, למרות שברוזר היה חזק ביותר בטריטוריה. הוא לא הצליח לנצח את שיק אבל הצליח די יפה. הוא הביא חצי ממנו, אבל זה היה טוב. המאבק היה מריר אבל המתאבקים בילו ביחד בסוד. המון אנשי NWA נמנעו מלהשתמש בחבר'ה של ברוזר, כולל בובי הינן ובלאקג'ק לאנזה. רק הקרב של ברוזר וקראשר מול הבלאקג'קס הביא יותר קהל משל שיק. אבל ברוזר לא הצליח להביא מספיק מתאבקים. הוא החליט להשלים עם שיק ולעשות פיוד בין ארגוני, כולל הקרב שלו מול שיק. זה נגמר אחרי שלושה מופעים. המופע הראשון אצל ברוזר לא מילא את האולם. בקרבות החוזרים שיק ניצח את ברוזר, ששנא לעשות ג'ובים מחוץ לסנט לואיס. מהר מאוד הקהל ירד. שיק עבד אצל ברוזר באינדיאנפוליס אבל לא עשה לו ג'וב. לאחר הסגירה ב-1980, שיק ערך מופעים קטנים יותר. הוא גם עשה תוכנית לקידום זמרי קאנטרי עם קרבות היאבקות של אגדות העבר. המון ג'וברים גרו במרתף שלו. ההרפתקה הזאת לא שרדה. אבל הוא אימן את אחיינו, סאבו, וילד שהפך להיות רוב ואן דאם. הוא גם עזר לסקוט סטיינר לפרוץ, והיה הראשון שהשתמש ברנדי פופו, אותו הפך לרנדי סאבאג'.
לאחר שטאני נפרד משיק, הוא עבד בארגון אחר. שיק התאבק בכל אונטריו במופעים קטנים וטאני הביא מולו את כוכבי מיד אטלנטיק של קרוקט. רק באמצע שנות ה-80 האלק הוגאן וה-WWF אוששו את דטרויט. קרוקט החליט להביא את שיק לקרב אחרון. הוא לא הצליח בדטרויט לאחר המופע הראשון והמוצלח, שבו רון גארווין זכה בתואר. קווין סאליבן התלהב משיק ורצה אותו. שיק בקושי זז, אבל במקום 1,500 איש הוא הביא 7,000 איש לקרב שלו ושל דאסטי רודס מול דיק מורדוק וקווין סאליבן. אחרי ארבע דקות דאסטי ניצח את סאליבן. שיק תקף את רודס ומורדוק עזר לו. זה היה אמור להוביל לקרב זוגות בו הטקסס אאוטלוז יתאחדו, אבל שיק דרש 10,000 דולר על הקרב. 7,500 האיש שהגיעו התאכזבו ולא חזרו. הסוף שלו בדטרויט היה באוקטובר 1995, בהאלווין האבוק. כמה חודשים לאחר התקף הלב שגמר לו את הקריירה, הוא ליווה את סאבו מול מר JL. שיק החליט לזרוק כדור אש על ג'רי לין, בלי אישור, ולא חזר. שיק השתמש בעזרתם של עבדאללה והפאנקים כדי לנסות להחיות את דטרויט, כשהקהל עלה. חשבו שירוויחו כסף, אבל אז אד ג'וניור אמר שגנבו את כל ההכנסות. הנוסחה שברה את שיק, אבל הוא יכול היה להמשיך להתאבק. השיער האפיר והמצח היה מצולק, הייתה לו מותן מלאכותית והוא בקושי זז. אבל הוא המשיך לעבוד באינדיז עם בובו ברזיל כשהיו בני שישים.
שיק היה באמצע שנות ה-60 כשנולד מחדש ב-FMW ב-1991. הוא רצה להפוך את אחיינו לכוכב ולהביא קהל בערים הקטנות. הוא בקושי הלך אבל הקהל ברח מהאש. סאבו, שלא הבין פסיכולוגיה, עשה באמפים מטורפים והקהל התמקד בדודו. הקרבות שלו הסתיימו תוך דקה. אטסושי אוניטה ניצח את שיק וזכה בתואר ארה"ב שלו. שיק וטרי פאנק המשיכו להתאבק ביפן. חששו שימות בזירה- במאי 1992 הוא וסאבו נלחמו מול אוניטה וטרזן גוטו בקרב בו הזירה הוקפה מאש. הרוח הציתה את המזרן ואת חוטי התיל. כולם ברחו בלי פגע חוץ משיק, שנכווה. המתאבקים צחקו ואמרו שככה הוא היה צריך למות- בזירה ובאש, כמו מיתוס. חשבו שהקריירה נגמרה אבל הוא חזר אחרי חודש. בגיל 66 הוא הפך לאלוף העולם הכי זקן כשזכה בתואר WWA לאומנויות לחימה מאוניטה בקרב חוטי תיל. טייגר ג'יט סינג תקף את אוניטה לפני ושיק זכה בתואר. הוא פינה אותו מהר. הוא זרק אש על טרי פאנק ובמאי 1994 הם נלחמו מול 52,000 איש. הוא גם היה באנדרקארד באותו אצטדיון בקרב האחרון שלו. הוא קיבל תגובה טובה, אבל למחרת היום חטף התקף לב. הפעם האחרונה שהופיע במופע היה בדצמבר 1998 אצל אוניטה. עשו לו טקס פרישה והיה צריך לסחוב אותו. אבל ברגע שיצא מהווילון הוא הלך מאחורי הקלעים, בניגוד לחשש של כולם. הוא שיחק באש והבריח מעריצים ששמחו. אבל עד הסוף, הוא לא נתן לאף אחד לראות שהזמן, הגיל והפציעות השיגו אותו.

YossihNew · 14/2/24

עוד הספד לשיק- 3 בפברואר, 2003:

בקריירה בת 45 שנה, השיק חווה שיאים ושפלים כמו שרק מתאבק חווה. בשיאו הוא היה ההיל הכי גדול בעולם, מושך קהל ענק, פרומוטר מוצלח ועשיר. אבל תוך כמה שנים הכל נגמר. בזמנו הוא הגיע ללוס אנג'לס כדי לחגוג שם עם אוכל וביגוד, ולהדהים את כולם ב-NWA כששילם המון כסף. הוא גם הלווה כספים למתאבקים במצב רע. הארלי רייס אמר שכשעבר תאונת דרכים שיק שלח צ'ק כל שבוע. אחרים סיפרו דברים דומים. אבל מהר מאוד הוא איבד את האימפריה שלו. הוא התאבק מול כל שם גדול אז. גם הילים כמו קילר קוואלסקי במונטריאול, ריי סטיבנס בסן פרנסיסקו, ג'ון טולוס בלוס אנג'לס או עבדאללה הקצב ביפן הפכו פייסים מולו. הוא הפך את הקובו הול בדטרויט ומייפל ליף גארדן בטורונטו לאולמות גדולים. כולם נלחמו מול שיק, אבל רבים נמנעו מקובו הול בתחושה שהסגנון הזה מבריח קהל משפחתי וקהל שתומך באתלטיות ויפגע בטווח הארוך. זה היה נכון.
לאחר שיאו, השיק המשיך באותו הסגנון, הוא בקרבות אלימים מלאי היט מול כוכבים גדולים. שיק ידע להשיג היט יותר טוב מכולם שידעו לתת פרומואים. לקהל נמאס מזה אבל הוא לא ידע שום דרך אחרת. הוא המשיך גם באולמות אחרים וקיווה שהוא ובובו ברזיל, בשנות ה-50 וה-60 שלהם, יציתו את האש מחדש. הפרומוטרים כבר לא הזמינו אותו להעלות קהל מול הפייסים המקומיים, רק פרומוטרים נואשים שחשבו שיעזור להם. ג'ורג' סטיל, שגדל בדטרויט והעריץ אותו, העתיק חלק ממנו. הוא עצוב מכמה שזכרו את הקריירה המאוחרת של שיק. בתקופה שהיה צעיר, שיק השתמש בהמון באמפים. הוא לא היה היל שסייע להיאבקות ברשתות הטלוויזיה בתחילת שנות ה-50. הוא הפך לכוכב די טוב לקראת סוף השידורים. ב-1953 הוא אמר שהוא עבדאללה פרהט מסוריה, ועבדאללה הפך לשם של המנג'ר שלו, עבדאללה פארוק. השם גם עבר לשותפו, עבדאללה הקצב. מעריצים רבים בדטרויט כעסו מכמה שלא התייחסו למותו בעיתונות. אחרים אמרו שאף מתאבק שהעסיק לא בא להלוויה שלו (סאבו לא חזר בזמן להלווייה מיפן, ו-RVD רצה להגיע אבל נאלץ לטוס לקוריאה).
השיק זכה בתארי הזוגות ב-1953 עם ג'יפסי ג'ו. בזמנו לא הייתה היאבקות ביפן, אבל 40 שנה אחר כך, השיק עבד שם עם מותניים מלאכותיות, וג'יפסי ג'ו עוד עובד שם. הוא זכה בתואר טקסס מג'וני ולנטיין ב-1954, אבל ב-1955 קיבל קרב בשיקגו מול לו ת'אז על תואר ה-NWA. לפי בנו, קפטן אד ג'ורג', ת'אז אמר לשיק שהוא יכסח אותו וישבור לו את הרגליים. רוב הסיכויים שת'אז אמר לו שהם עומדים להתאבק ושיק אמר שלא. הוא פשוט ברח מהבניין כשהקרב התחיל והתחבא מתחת לאוטובוס באמצע סופת שלגים. המשטרה והכבאים ניסו להוציא אותו משם. ת'אז התלהב ממה שקרה והם התחברו. ב-1969, ת'אז עמד לפרוש וכשהשיק שלט בדטרויט ובטורונטו, הוא עשה לו ג'וב במיין איבנטים. ת'אז אמר ששיק היה בחור נהדר אבל לא מתאבק. השיק הוביל בנושאי ההפקה- בזמנו הקליטו באולפן או באולם קטן, או אולם מקומי כל שבוע כמו בטקסס. הוא הקים משאית שידור וצילם את כל המיין איבנטים. הוא בנה אולפן בבית שם המתאבקים התראיינו. השיק לא עשה ג'ובים, אבל הוא כן הפסיד לכוכבים. בפיוד שלו מול ברונו סאמארטינו הוא הפסיד לו בקרבות כלוב בפילדלפיה ובבוסטון, לא בגארדן. בריצה השנייה של ברונו שיק הורחק מניו יורק, אז הוא הפסיד לו בפיטסבורג ונכנע. הוא ודיק דה ברוזר גמרו את המלחמות ב-1974 ובקרב שרשרת בשיקגו, ברוזר תלה את שיק. באינדיאנפוליס הגיע המקום קהל לקרב הכלוב ביניהם והזר במסכה תקף את ברוזר.
לאחר מותו, מעטים רצו לדבר על הדעיכה של שיק בשנות ה-70. זה כמו רבים בתחום. השיק הפך לנואש והיו לו בעיות כי ניסה להמשיך להתאבק, סמים ובעיות אישיות. הוא קידם את בנו כפייס גדול למרות שזה לא ידע לעבוד, והיו מתאבקים צעירים בלי ניסיון וזקנים. האירועים היו נוראיים. השיק נתן לבן שלו לעבוד מולו בקרב זוגות ורבים כעסו על התשלומים שנתן להם- 12.50 דולר. סטיל טען שפרסמו אותו שם המון פעמים למרות שלא הגיע. הוא התאבק מול שיק כשהיה צעיר, והפך לפייס רק בגלל ששיק היה שנוא ואגרסיבי. הוא גם נזכר שבזמנו, כשהיה מאמן פוטבול והתאבק אצל וינס האב בקיץ, הוא איחר ונתקע כבחור גדול. הבחור אמר ששיק הוא אד פרהט ושהיאבקות מזויפת והוא יכסח אותו. סטיל הודיע לשיק שיש בחור שרוצה לפגוע בו. שיק הגיע ואמר שהוא אכן אד פרהט, אבל אז הוא חנק את הבחור ואמר שיהרוג אותו. הבחור ברח. שיק הופיע בגארדן לראשונה ב-1958, כשארגנטינה רוקה ומיגל פרז היו מושכי הקהל. ניו יורק הייתה מחלקת זוגות ושיק קיבל את וויילד בול קארי. הקרב בין הארבעה הביא 20,793 איש. שיק גם קיבל את ג'וני ולנטיין.
הוא כיכב בכל טריטוריה בין שנות ה-60 וה-70, פרט לסנט לואיס. סם מוצ'ניק לא אהב את זה שהבריז לקרב. באוגוסט 1974 השיק נלחם מול פאט או'קונור ונפסל תוך פחות מדקה. מוצ'ניק הביא אותו לעוד קרב אחד אבל התנצל בפני הקהל ואמר שלא יחזיר אותו. לארי מטיסיק הפרשן אמר שמוצ'ניק האמין שזה היט רע. טרי פאנק רצה את שיק בתור פיוד אבל מוצ'ניק סירב לכך. פאנק אמר שאשתו לא פחדה מהמון אנשים. פאנק עבד עם השיק המון, כולל ב-1994 מול 52,000 איש ביפן. שיק תמיד התקוטט איתו בכל הבניין. ב-1967 שיק עבד בפיוד גדול מול דורי פאנק האב והביא המון קהל בטקסס.
דורי פאנק ג'וניור אמר שהוא עבד בטריטוריה רוב הזמן אבל לא דיבר עם אף אחד. הוא ידע להשיג היט בצורה נהדרת וכולם רצו לחזור לראות אותו. אף אחד לא התקרב אליו- רק פריץ ואן אריק וטרי, אבל אף אחד אחר לא היה ותיק כמוהו. דורי היה הכוכב כאלוף ה-NWA והתאבק מול שיק, אבל לא בקלאסיקות של שעה. דורי אמר שזה האיש היחיד מולו לא נלחם שעה. בדטרויט זה עבד. ב-1967 שיק הגיע ללוס אנג'לס ונלחם מול בובו ברזיל. ברזיל ידע איך לעבוד איתו וגם פרדי בלאסי. מצד שני, דיסטרוייר לא יכול היה להילחם מולו. שיק היה מסוכן לאלו שלא הכירו אותו.

YossihNew · 14/2/24

שיק זכה בתואר ארה"ב מברזיל ב-1969 ואז התחיל פיוד מול בלאסי. הוא תמיד נספר בחוץ והיו סיומות דפיקה. בלאסי היה זה שהמציא את קרב הכלוב עם הבריחות. ב-1971, הגיעו 25,817 איש ששילמו 142,000 דולר לקרב של בלאסי-טולוס ושל שיק-ברזיל. לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו ניסו להעתיק את שיק- לוס אנג'לס הפכו את ג'וני רודז לג'אבה רוק, כשרודי פייפר מלווה אותו. הוא לא הכניס. רוי שייר הביא את גרייט מפיסטו, שהסתכסך איתו מהר. בטורונטו, שיק ניצח ב-109 קרבות מיין איבנט רצופים עד שנפסל מול טייגר ג'יט סינג. הוא הוצמד רק אחרי 149 קרבות. הוא הביא יותר מ-10,000 איש כל פעם מול ת'אז, החוליה החסרה, ארני לאד, ג'ין קיניסקי, הייסטאקס קלהון, דורי פאנק ג'וניור, צ'יף ג'יי סטרונגבו, דומיניק דנוצ'י, אנדרה הענק, אדוארד קרפנטייה וג'ק בריסקו. בקיץ 1977 הסתיימה תקופתו בטורונטו. הוא נפצע בבטן וברונו סאמארטינו החליף אותו אבל לא הצליח מול המבוגרים. שיק עשה ג'וב נקי לת'אנדרבולט פטרסון, אבל עם כל הכוכבים והזכייה של הארלי רייס בתואר מפאנק, זה לא קרה. קרב של שיק-דאסטי רודס ואנדרה-קן פטארה לא הצליחו להביא קהל. דאסטי לא הגיע וסינג החליף אותו, ואנדרה לא הגיע וגורילה מונסון החליף אותו. ביולי 1977, שיק קיבל קרב מול רייס על התואר, בילי גרהאם היה מול סטרונגבו על תואר ה-WWF ואנדרה היה מול פטרה. גם הפעם הקהל לא הגיע. שיק לא חזר לפרנק טאני. קרבות רבים של שיק נמשכו פחות מחמש דקות. הלאחר שניצח את אנדרה הענק בפברואר 1974, העסקים ירדו. הוא המשיך במיין איבנטים הקצרים והעסקים הידרדרו. השיק הצליח במונטריאול מול ג'וני רוז'ו. הוא היה אטרקציה, מונטריאול הייתה לוהטת והוא מילא את התפקיד של מאד דוג ואשון הפצוע. הוא נלחם מול אדוארד קרפנטייה אבל ב-1971 החלה מלחמה בין ז'אק רוז'ו האב וג'וני לפול ואשון. ואשון הביא את אחיו מאד דוג, קרפנטהה, קוואלסקי ועוד לשם. ורן גאנייה שלח לשם את אנדרה הענק הצעיר שגילה ביפן, כי אנדרה יכול היה להצליח ולמשוך את הצרפתים. בתגובה לאיום החדש, הביאו הרוז'וס את שיק ואת ולנטיין. העסקים עלו אבל לבסוף נשרפו. אנדרה מנע מכל היל לקבל היט והתחיל לנסוע בעולם. שיק משך עד שמהומה ב-1973 גרמה להרחקתו. הצדדים התמזגו והסצנה התפרקה.
בניגוד לדמותו האלימה הוא היה נדיב, אבל גם זה היה בניגוד למוניטין שלו בתקופות הרעות. חותנו היה זה שנרשם בתור פרומוטר וזכה בכל הפרסים על ההצלחה בשנות ה-70, למרות שהוא לא נכח במופעים. אשתו במשך 53 שנים הייתה השפחה שלו בהתחלה ונסעה איתו תמיד חוץ מהתקופות הרעות. הוא נשאר במלון נפרד מכולם, אבל באזור שלו הוא תמיד חזר לביתו כדי לבלות עם ילדיו. גם מבחינת משפחתו הוא היה השיק. אחיינו דייוויד, שנשא את ארונו וחבר בבית הנבחרים במישיגן, קרא לו "דוד שיק", שלא יצא מהדמות. השיק פעם עשה פיקניק להוריו ו-11 ילדיו והנכדים, והפחיד את הילדים. הוא שחה עם תחתוני הגמל שלו ולבש את החליפות היקרות שלו. אחיו של השיק היה לוביסט ואחייניתו הייתה גם היא בבית הנבחרים. השיק היה חלק מתקופה נשכחת כשהופיע מול הקהל הגדול של FMW בשנות ה-90. הקהל היפני תמיד זכר כוכבים והוא היה כוכב בתקופה שהיאבקות הייתה להיט. שיק התחיל להתאבק ביפן בספטמבר 1972. כוכבים אמריקניים היו נהדרים והפרומוטרים חששו מפרד בלאסי שגרם להתקפי לב מרוב פחד. ל-JWA כבר היה את עבדאללה. אבל אנטוניו אינוקי פוטר מ-JWA עם הבעיות הפיננסיות בגלל חובות ההימורים שלה. ג'ייאנט באבה, שהיה כוכב גדול ממנו, פרש והקים את אול ג'פאן, עם גיבוי של תחנת NTV. זה כמו כשמיטסוהארו מיסאווה עזב והקים את NOAH.
לאחר עזיבת באבה ואינוקי, סייג'י סאקאגוצ'י היה הכוכב הגדול והיה לו פיוד במישיגן ובטקסס מול השיק. הם רצו להעצים אותו, כי באבה ואינוקי היו גדולים ממנו ולא עשו לו ג'ובים. באבה כינס מסיבת עיתונאים ו-JWA החליטו להביא בתגובה את השיק, המתאבק הזר הכי גדול שלא עבד ביפן. הקרב שלהם על התואר הלאומי הביא 13,000 איש. היפנים ראו את שיק בתמונות מהמיין איבנטים בארה"ב, וזה היה חשוב. שיק יצא ותקף מעריצים שברחו. הביאו לו פרחים כמו שנהוג, והוא אכל אותם והתפלל לאללה. הוא תקף את סאקאגוצ'י עם חפץ זר והכניע אותו בקאמל קלאץ' לאחר שלוש דקות. לאחר דקה וחצי סאקאגוצ'י ניצח עם אטומיק דרופ. בהכרעה השלישית, לאחר 56 שניות, סאקאגוצ'י דימם מהעיפרון והוצמד. שיק הפסיד את התואר למחרת. לאחר סגירת הארגון, הוא עבר לבאבה ואתגר אותו. הוא קיבל הצעה בשנה לאחר מכן מאול ג'פאן. לאחר קרב מול אינוקי בנובמבר 1974, הוא עזב את יפן בגלל בעיות בטריטוריה, והארגון תבע אותו. לאחר שהסתדר עם דיק דה ברוזר בדטרויט, בזמן שהיה ביפן החלה מלחמה נוספת בטריטוריה. קילר טים ברוקס, היריב והשותף שלו, התחיל אותה. הוא וכמה מיין איבנטרים הבריזו ולקחו את הפרשן איתם. במרץ 1975 הם קיבלו שידור. באבה כעס ששיק עזב ואינוקי כעס שנטש, ולכן הוא נעלם מיפן עד לדצמבר 1977.
אז שיק הפך לאגדה, כי הצטרף לטורניר הזוגות הראשון של אול ג'פאן, עם עבדאללה. עוד היו בטורניר ג'ייאנט באבה וג'מבו צורוטה, והפאנקים. קרב הגמר היה מדהים וביסס את הפאנקים כצמד האמריקני הפייסי המוביל, ואת שיק ועבדאללה כאגדות. שיק נשאר באול ג'פאן כשהקריירה שלו בארה"ב נגמרה, בין 1977 ל-1981, בפיוד עם הפאנקים ובאבה, ואז עם עבדאללה. לאחר טורניר הזוגות של 1981 באבה הפסיק להשתמש בו. דטרויט כבר חוסלה עם הארגון שלו, ואמנם הוא היה כוכב ביפן, אבל בארה"ב הוא התאבק מול מעט מעריצים ב-ICW של אנג'לו פופו. בין 1991-95 הוא היה עוד 15 פעמים ביפן עם סאבו ואפילו היה שותף שלו ב-ECW. הקרב האחרון שלו עם בובו ברזיל היה ב-1990, כמעט 40 שנה לאחר שהתאבקו לראשונה. והם היו חברים. הקרב הגדול האחרון שלו בארה"ב היה בפברואר 1994, הלילה בו הגבול נחצה ב-ECW. סאבו היה מתאבק מוביל ופול היימן האמין שמתאבקים ותיקים צריכים להפסיד, ושיק סירב. הוא גם היה בן 67. טוד גורדון מאוד אהב את שיק שהביא קהל גדול באזור, יותר ממה ש-ECW השיגה, לקרב מול עבדאללה. גורדון התעקש שיגיע עם פאט טאנאקה כדי לנצח את קווין סאליבן וטאז, לאחר שזרק כדור אש על טאז. הקרב האחרון שלו היה אמור להיות מול עבדאללה הקצב, אבל כמו שקרה לה מאה פעמים בקריירה שלו, אמא של עבדאללה נפטרה, אז שיק התאבק מול הפרומוטר.
לאחר סוף הקריירה שלו, שיק לימד את סאבו, ובגלל השינוי בתעשייה, זה לא היה טוב עבורו. הוא אמר לו לא לסמוך על אף אחד ולא לעשות ג'ובים. סאבו די חוסל בגלל זה בתעשייה. הוא חשב שיום אחד יירש את דודו וינהל טריטוריה במישיגן כאלוף ארצות הברית. אפילו הבן של שיק רוצה לפתוח טריטוריה שם. מעט לאחר הופעתו האחרונה ביפן ב-1998, הפציעות השאירו את שיק מרותק למיטתו ונכה בשנתיים האחרונות. אבל הוא עוזב עם מורשת- בזמנו, לא היה היל שנוא יותר, שהביא יותר אנשים ביותר מקומות.

YossihNew · 19/2/24

הספד לקורט הניג- 17 בפברואר, 2003:

קורט הניג, שהקריירה שלו כאחד המתאבקים הטובים בעולם הסתיימה בגלל פציעת גב בטרם עת, מת באופן מסתורי בחדר במלון השבוע. הוא היה בן 44. הניג היה בין חמשת או עשרת המתאבקים הטובים בצפון אמריקה בין 1987-91, במהלכן היה אלוף AWA ואלוף בין יבשתי. הוא נולד במרץ 1958, בנו של לארי הניג הקשוח- בגובה 1.90 ו-136 ק"ג, הוא לא היה וורקר טוב אבל היה מתאבק מוביל. לארי היה פריטי בוי והיה בצמד עם "האנדסום" הארלי רייס ואז עם "לוסיוס" לארס אנדרסון. לאחר שהפך לפייס הוא נודע כגרזן, עם קלוזליין כפינישר. לארי התעסק בנדל"ן ופרש לעתים קרובות, אבל היה בצמד עם בנו לפעמים באורגון וב-AWA. הם היו שונים בתוך הזירה, אבל מאוד דומים בחוץ- גם הניג הרחיק את המשפחה שלו מהיאבקות, והם התעניינו בציד ודיג עם חברים שלא קשורים לעסק. קורט היה במופע של ג'ימי הארט בפלורידה וצילם דוקומנטרי על כוכבי היאבקות מהעבר. הוא היה שם עם הנאסטי בויז, גרג ולנטיין, באף באגוול, קונאן וג'ים דאגן. הניג היה אמור להתאבק במופע מול איאן הריסון, אבל הארט הכריז ל-400 המעריצים על מותו והם עמדו לכבודו.
הניג ראה את הארט שלושה ימים לפני מותו כשהלך לארגון הנשים של הארט במיניאפוליס. הוא קידם את המופע של הארט ברדיו, וטס לטמפה. הוא יצא עם המתנקש הקובני איתו היה לו פיוד פעם, ועם הנאסטי בויז וגרג ולנטיין. הוא היה אמור לאכול איתם ארוחת בוקר ואז להתאמן. מיקי ג'יי התקשר אליו בבוקר והניג אמר שהיה לו לילה קשה והוא לא ישן, ושהוא צריך ללכת לשירותים כל שעה. הוא אמר שהוא ישן ויפגש איתו אחר כך. לאחר מכן ניסו להיכנס לחדר שלו ואף אחד לא ענה. בצהריים, הניג שוב לא ענה, והחברים ביקשו מהמנקה להכניס אותם. הדלת הייתה סגורה על בריח אבל הם ראו אותו מת. הם עברו דרך החלון וגילו שהוא לא נשם. הם התקשרו לאמבולנס, והפרמדיקים הכריזו על מותו. המשטרה חקרה ולא חושדת בהתאבדות אלא יותר בהתקף לב. להניג יש בעיות לב ואחיותיו מתו מזה. הוא לא לקח המון סמים, אבל בשנות ה-80 כולם לקחו סטרואידים וכדורי הרגעה, והוא אהב לשתות. ברט הארט דיבר עם אשתו ואמר שהיא שמה לב שלקורט יש בעיות בריאות ולא הלך לרופא. אמרו שהוא גיהק כל הזמן.
הניג, כמו אביו ואחיו רנדי, למד בתיכון ברובינסדל. אביו ואחיו היו מתאבקים חובבים גדולים. הניג שיחק את מר פרפקט- האתלט המושלם שהצליח בכל ספורט, אבל למרות שהיה מתאבק אתלטי בשיאו, הוא לא בלט בספורט אחר. הוא לא ממש הצליח כמתאבק חובב. אביו רצה שרנדי, שלמד עם ריק פלייר, גרג גאנייה וג'ים בראנזל, יהפוך למתאבק. רנדי לא רצה, וקורט כן רצה והפך לגאוות אביו. ארבעה אנשים שלמדו במחזור הזה הפכו למתאבקים- הניג, חברו הטוב מאז גיל 13 ריק רוד, בריידי בון שהיה באטל קאט, וטום זינק. רק זינק חי בגיל 45. רוד, שאביו, דיק, הכיר את לארי, מת בגיל 40 לפני ארבע שנים ממנת יתר. הוא לקח המון משככי כאבים. הוא התאמן לקאמבק ב-WWF והתנפח לפני מותו. בריידי בון נפצע יותר מדי והפך לשופט ב-WCW. כשנסע מהקלטות לביתו לפני ארבע שנים, הוא נרדם על ההגה ונהרג בתאונה בגיל 40. זה היה בית הספר של סמאש, ג'ון נורד וניקיטה קולוף. הניג ונורד היו חברים טובים והם אהבו לבלות בימי ראשון. הניג היה פראי בסגנון חייו, וגם חגג וגם היה מתחן. בעבודה הגדולה האחרונה שלו הוא היה ב-WWF כמה חודשים ולא עשה כלום. הוא פוטר ביוני לאחר ששתה יותר מדי בטיסה מאנגליה, ותקף את ברוק לסנר, במה שנודע כ"טיסה מהגיהינום".
בריאן ג'ונסטון, שעם דון פריי התאמן אצל וויין בלום והניג במחנה של בראד רינגנס, אמר שהניג שם גביעי שמנת רקובות בנעליים שלו והן עדיין מסריחות. הניג הכיר כל מתיחה בספר והיה בלתי אפשרי למתוח אותו. חלק מהמתיחות היו נחמדות אבל לא כולן. הניג חרבן לאנשים בבגדים, וגזר בגדים עם מספריים. הפיוד בין דיינמייט קיד לז'אק רוז'ו קרה כי הניג היה זה שגזר לאחים רוז'ו את הבגדים והלך לשירותים, מה שגרם לאשמה ליפול על הבריטיש בולדוגס. דיינמייט די תקף את ז'אק, וז'אק החליט לנקום והרביץ לדיינמייט עם חופן מטבעות, מה שהעיף לו את השיניים. כשאולטימייט ווריור השתמש בדלת הממולכדת שלו ב-WCW, הניג התחבא עם סקוט נורטון מתחת לזירה. הניג חרבן מתחת לזירה ונורטון הקיא.
הניג היה כמו ריק פלייר צעיר, ולקח באמפים מצוין ואהבו להתאבק מולו כי הוציא את כולם טוב. מחוץ לזירה הוא שתה כל הלילה. הוא יכול היה להיות שיכור ואז לתת קרב של 4 כוכבים. הוא התאבק 23 שנה, אבל השיא שלו היה מנובמבר 1986 עד לאוגוסט 1991. כשברט נשאל מול מי יתאבק בקרב האחרון שלו אם יוכל, הוא אמר הניג. הניג הפסיד לו את התואר הבין יבשתי בסאמרסלאם 1991- בקרב הכי חשוב בקריירה שלו עד אז. ברט טען שמדובר בעובד הטהור הכי טוב אי פעם. לא הכי מלהיב ולא מושך הקהל הגדול אבל בחור שלקח באמפים מצוינים מול כולם.
ברט אמר שכשעבד עם הניג, הניג אהב לבעוט לו בחזה,וזה הרגיש כאילו הפילו עליו ענבים מרוב שזה היה קל. הם אהבו לחגוג, ושתו בירה וג'ק דניאלס שהניג אהב, וחטפו האנגאובר בימים של נסיעות הזויות של 285 ימים בשנה, והסכימו לא לעשות כלום בזירה למחרת, אבל כשהגיעו לזירה הם כבר עשו את הקרב שלהם. הספוטים והבאמפים היו זהים מאביב 1989, וזה הוביל לסאמרסלאם 1991. זה היה הפיוד הכי טוב של הארגון מבחינת קרבות מזה שנים. הניג היה פייס צעיר וטוב מאז שערך בכורה ב-1980. ורן גאנייה אימן אותו, ו-90% מאלו שהתחילו במחנה האימונים שלו לא שרדו. הניג היה בן של אגדה, אז עליו סמכו. לאחר שעבד כטירון, הוא נשלח להופיע בארגונים אחרים כדי שיוכל לחזור כמתאבק גדול. הוא עבד אצל וינס מקמהן האב ב-1981. הוא שקל 95 ק"ג, גבוה ורזה, והארגון נבנה על מתאבקים חזקים. הוא הפך מהר מאוד לג'ובר פייסי בכיר. הוא לא ניצח בטלוויזיה, אבל ההילים הוותיקים כמו ריי סטיבנס, דון מוראקו, גרג ולנטיין, בוב אורטון, ג'ימי סנוקה ובאדי רוז אהבו למכור עבורו והקהל אהב את הקאמבק שלו. הוא לקח באמפים טובים והיה מתאבק אווירי, עם דרופקיק מצוין. הוא אולי היה המתאבק האמריקני הראשון, ללא ספק בצפון מזרח המדינה, שהשתמש במיסיל דרופקיק שגרם לקהל להשתגע. הקהל חשב שככה הוא ינצח. היה לו קרב מצוין מול אלוף הג'וניורים טייגר מאסק, והוא היה בצמד עם אדי גילברט, שהפך גם לחבר שסיים באופן טרגי.
הניג הפך לפייס מיין איבנטר באורגון, והיה האלוף הצפון מערבי למשקל כבד ארבעה חודשים ב-1983. הוא היה גם בצמד עם אביו. באורגון התאבקו כמעט כל יום אז היה קל ללמוד שם, בקרבות ארוכים וראיונות שבועיים. הטריטוריה הייתה לוהטת והניג עבד עם רוז ודיינמייט קיד, הילים שונים ביותר. הוא נתן קרבות טובים ב-WWF, אבל אנשים לא דיברו על ג'וברים בני 23 כעל וורקרים. באורגון הוא הפך לפייס טריטוריאלי נהדר, אבל התחושה הייתה שהוא ווייט מיט- נקי ונראה טוב, וקטן מאוד בשביל המיין איבנט. כשחזר ל-AWA, הציגו אותו כפייס הנקי והעולה, שהקהל המקומי ירצה לראות אותו מאתגר על תואר העולם. הוא עוד לא היה חומר לאליפות, והפיודים לא עזרו לו. הרוד ווריורס היו אז הצמד הכי לוהט בעסק, אולי בכל הזמנים. הם באו ל-AWA לאחר שהתפרסמו באטלנטה והארגון נרכש בידי וינס מקמהן שלא הציע להם מספיק כסף. ורן גאנייה נפגע מאובדן המתאבקים שלו ל-WWF, כמו האלק הוגאן, ג'סי ונטורה, קן פטארה ובובי הינן. הוא הביא את ברוזר ברודי והרוד ווריורס כדי להציל את הארגון. הם היו ההילים מול קורט ולארי הניג. אבל הם היו כריזמטיים ולא מכרו לאף אחד, אז הם חיסלו את כל הפייסים. הם לא מכרו לקורט כי היה קטן מדי, ואולי הייתה שם טינה כי הניג ניצח את הוק בקרב היאבקות בין תיכונים יריבים. הניג צחק שהוק היה קטן אז, ואם היה יודע כמה יגדל לא היה עושה את זה. הרוד ווריורס לא מכרו אפילו ללארי, בן 40 ששקל יותר מ-136 ק"ג, אבל למדו למכור לו מהר. זה פגע בהניג.
ניסו לקדם את הניג כפייס כשהיה בצמד עם סקוט הול בסוף 1985. משפחת גאנייה חשבה שהול, שהיה גבוה כמו הוגאן ונראה טוב, היה האתלט הטוב שנראה טוב. כולם רצו למצוא מישהו שיהיה מול הוגאן וחשבו שהול הוא הדבר הגדול הבא. גאנייה חשב שיהיה הפייס שיסחב את הטריטוריה. אבל הול, שהיה שנתיים בעסק, אולי נראה כמו שובר לבבות ואפילו קיבל את הכינוי "מגנום" על שם מגנום TA, היה גרוע בזירה וחסר כריזמה, עם כמה שמצחיק לשמוע. הוא היה עם הניג כי הניג היה חסר פוש אבל עבד טוב. הרעיון היה שיסחוב את הצמד והול יראה כמו כוכב. הם זכו בתארי הזוגות כשסטיב ריגל, שהיה אלוף עם ג'ימי גארווין, עזב לטובת ה-WWF. הוכרז שהשניים זכו בתארים באלבקרקי, ניו מקסיקו, עיר שהוכרזה כשרצו לדבר על קרבות שלא היו. הול לא התקדם עד לימיו כרייזור ראמון וה-AWA ויתרו עליו, אבל הניג הצליח. הוא עלה למשקל 107 ק"ג והפך להיות הבחור שהגיע קרוב אבל לא ניצח את האלוף ניק בוקווינקל. הפגישה המפורסמת שלהם הייתה בנובמבר 1986 בקזינו שואובוט בלאס וגאס, שם הם עדיין הצליחו למלא את ההקלטות והאווירה הייתה טובה. הקרב שודר בערב השנה החדשה והביא רייטינג גבוה, והיה קרב טלוויזיוני קלאסי. בוקווינקל בן ה-52 נתן קרב גדול אחרון, תיקו של שעה מלאה בדם. היה ברור שהניג הוא כוכב עתידי ואלוף עולם. ה-WWF קראו לו והוא הסכים. משפחת גאנייה שאיבדה כל כך הרבה כוכבים הציעה לו את תואר ה-AWA אם יישאר, והניג רצה את זה. הכי חשוב- הוא היה מהוותיקים האחרונים, וידע איך למצב את עצמו כמיין איבנטר.
בסופרקלאש 2 במאי 1987, ה-AWA היו במצב קשה. בוקווינקל הפך לפייס מאז הקרב הזה לאחר שלארי זביסקו בגד בו. המופע קודם כמופע הכי גדול של כל הזמנים ובו בוקווינקל נלחם מול הניג הפייס. 2,800 איש הגיעו, חצי ממה שחשבו. סטנלי בלקבורן, ששיחק את תפקיד נשיא הארגון שהחליט בהיגיון אבל איכשהו תמיד דפק את כולם, הגיע ליד הזירה, לצד לארי זביסקו וריי סטיבנס, השותף של בוקווינקל לשעבר. לאחר קרב טוב עם 98% מהקהל בעד הניג, זביסקו נתן להניג חופן מטבעות איתו הניג הצמיד את זביסקו לאחר 26 דקות של קרב של 3.5 כוכבים. הקהל שמח מחילוף התואר בניגוד לצפוי. סטיבנס ובלקבורן אמרו לשופט מה קרה והתואר היה פנוי- וזאת הייתה הפעם היחידה שסטיבנס חטף בוז ב-18 השנים האחרונות. הקהל עודד את ההיל טרן של הניג. הרעיון היה לטפח את הניג ההיל לזכייה בתואר במופע קיץ. אבל לפני הקרב, כשהסתבר שהניג מקבל פוש, ה-WWF שוב דיברו איתו כי הוא עוד לא קיבל את התואר. להניג נמאס לחכות והרעיון היה שינצח את האלוף, ואז יגיע ל-WWF גם בלי התואר, מה שהיה מביך את ה-AWA. הם רצו אותו כפייס גדול בהיעדרו של ריקי סטימבוט, האלוף הבין יבשתי.
ה-AWA ניסו להפוך את האלוף שלהם למה שאלוף ה-NWA היה לפני שג'ים קרוקט ג'וניור לקח את ריק פלייר מכולם. גאנייה סידר שהטריטוריות בסנט לואיס, בממפיס, באורגון ובאלבמה יכירו בהניג כאלוף וחתם איתם על הסכמים- תואר ה-AWA היה התואר שהיה בהכי הרבה ארגונים אז. ה-AWA שכחו מפינוי התואר, כי בוקווינקל הגן על התארים בממפיס, לואיביל וקנטקי. לארי הניג לחץ על קורט לעזוב את ה-WWF כשמשפחת גאנייה הסכימה להכריז על חילוף תואר. שבועיים לאחר הקרב הוכרז שוועדת האליפות החליטה שאין ראייה לקונספירציה בין הניג לזביסקו, ושהם לא ראו בצילום את הניג ממש משתמש במטבעות, אז הוא האלוף. הסוף של התואר היה במאי 1988, כשג'רי לולר הכריז שיביא את תואר העולם לממפיס או שיפרוש, וניצח את הניג מול 8,000 מעריצים לאחר שג'קי פארגו ספר את ההצמדה.

סיכום אובזרבר- הספדים

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member