סגולה לאריכות ימים
השבוע חשבתי לי לעצמי על העובדה שהרשת בכלל והפורומים בפרט
גוזלים ממני אנרגיה כאילו שאני עובדת בשלוש משרות שונות מהבוקר עד הערב
והמעורבות הרגשית שלי גורמת לי כל לילה לעלות על מיטתי בתחושה אחרת.
פעם אני שמחה ומאושרת ופעם אני עצובה או כועסת, ושאלתי את עצמי, לשם מה אני צריכה את זה לעזאזל, כי הרבה יותר כיף להשתרע על הספה עם כוס קפה ביד ולצפות באיזו סדרה מעניינת ומרתקת בטלוויזיה ולהתווכח עליה עם האיש או להמליץ עליה לחברה בטלפון, לאפות עוגה, לבשל פסטה ברוטב בולונז, לצאת להליכה סביב השכונה ובכלל לקחת נשימה עמוקה ולהירגע...
ובכל זאת, זה לא הולך. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר כותבת בפייסבוק, כותבת בפורומים, נלחמת על דעותיי, משתפת בצרותיי או משתפת בשמחותיי, משוחחת
עם חבריי הווירטואליים בערוצים השונים ופתאום מבינה שהחיים הווירטואליים הופכים לחיים האמיתיים כי התחושות שלי, הפיזיות והרגשיות, לא שונות כהוא זה
מהתחושות שלי כשאני מתעצבנת בתור לקופה בסופרמרקט או כשנשרף לי התבשיל על הגז... התגובות הן אותן התגובות. חשבתי אולי אני מגזימה, לא מבינה למה כולם הולכים עם הראש באדמה כשעיניהם בסמרטפון שלהם, ואז הגעתי לתמונה הבאה שמעידה יותר מהכל שבכל דבר הנראה לנו רע, יש גם משהו טוב...
שבת שלום לכל החברים הווירטואליים שלי,
שהם בעצם החברים האמיתיים שלי לא פחות
מאלה שאני מכירה אישית שנים רבות.
השבוע חשבתי לי לעצמי על העובדה שהרשת בכלל והפורומים בפרט
גוזלים ממני אנרגיה כאילו שאני עובדת בשלוש משרות שונות מהבוקר עד הערב
והמעורבות הרגשית שלי גורמת לי כל לילה לעלות על מיטתי בתחושה אחרת.
פעם אני שמחה ומאושרת ופעם אני עצובה או כועסת, ושאלתי את עצמי, לשם מה אני צריכה את זה לעזאזל, כי הרבה יותר כיף להשתרע על הספה עם כוס קפה ביד ולצפות באיזו סדרה מעניינת ומרתקת בטלוויזיה ולהתווכח עליה עם האיש או להמליץ עליה לחברה בטלפון, לאפות עוגה, לבשל פסטה ברוטב בולונז, לצאת להליכה סביב השכונה ובכלל לקחת נשימה עמוקה ולהירגע...
ובכל זאת, זה לא הולך. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר כותבת בפייסבוק, כותבת בפורומים, נלחמת על דעותיי, משתפת בצרותיי או משתפת בשמחותיי, משוחחת
עם חבריי הווירטואליים בערוצים השונים ופתאום מבינה שהחיים הווירטואליים הופכים לחיים האמיתיים כי התחושות שלי, הפיזיות והרגשיות, לא שונות כהוא זה
מהתחושות שלי כשאני מתעצבנת בתור לקופה בסופרמרקט או כשנשרף לי התבשיל על הגז... התגובות הן אותן התגובות. חשבתי אולי אני מגזימה, לא מבינה למה כולם הולכים עם הראש באדמה כשעיניהם בסמרטפון שלהם, ואז הגעתי לתמונה הבאה שמעידה יותר מהכל שבכל דבר הנראה לנו רע, יש גם משהו טוב...
שבת שלום לכל החברים הווירטואליים שלי,
שהם בעצם החברים האמיתיים שלי לא פחות
מאלה שאני מכירה אישית שנים רבות.