רירוקס השניה
New member
נראה לי שקיימת נטייה אצל אנשי-מקצוע לייחס כל בעיה של אוטיסט
ישירות לאוטיזם שלו ולא לדברים אחרים, שהוא אולי נולד איתם בנוסף לאוטיזם או אולי נגרמו לו כתוצאה מהקלאץ' שלו עם החברה שנגרם אולי כתוצאה מהאוטיזם (שזה לא בגלל האוטיזם באופן ישיר).
מקרה אמיתי שאולי מתקשר: אדם אחד סיפר לפסיכיאטר שהוא אוטיסט וחלק מסיפור החיים אותו הציג היה שהוא נכשל בלימודיו האקדמיים. הפסיכיאטר ייחס את הכישלון האקדמי הזה לחוסר הבנת המטופל מצבים (כלומר לאוטיזם לפי ההגדרה הפסיכיאטרית), למרות שהמטופל לא נכשל בגלל בעיות עם מרצים או משהו שקשור להתנהלות חברתית (דווקא לזה לא היתה לו באוניברסיטה שום בעיה) אלא אמר במפורש בסיפור חייו שהיו לו ציונים מעולים עד שקרה משהו משפחתי ששבר אותו וגרם לו לשכוח את הכל, וגם שבגלל משהו במוח הוא לא מסוגל לקרוא במהירות סבירה טקסטים לימודיים ארוכים (מה זה קשור להבנת מצבים?).
זה אומר שאין אפשרות לאבחן אוטיסט כסובל מבעיה מוחית שהיא לא אוטיזם, פשוט כי הוא "רק" אוטיסט, וכל בעיה שלו אמורה לנבוע מהאוטיזם שלו (וגם אם בתחילת הפגישה הפסיכיאטר הצהיר אחרת - זה לא מה שהוא עושה בפועל).
המצב של ייחוס כל בעיה של אוטיסט באופן ישיר לאוטיזם, בלי קשר לבעיות נלוות או לסביבה, גורר מצב שאוטיסט לא יכול להיות מאובחן כקורבן להתעללות ולדרוש פיצויים, כי כל התנהגות או חוסר-יכולת שלו מיוחסת למשהו "מולד" בלבד, ולא נשאר דבר שניתן לייחס לטראומה.
לפי ההגיון הזה, אם אישה אוטיסטית נאנסת על-ידי חבורת גברים, אז ניתן להרשיע אותם "רק" באונס פלילי, אבל לא נראה לי שהיא תוכל לתבוע אותם אזרחית כנפגעת פוסט-טראומה כתוצאה מפעולותיהם, כי לא נראה לי שאיזה פסיכיאטר יאבחן את הבעיות שנגרמו לה כלא-נובעות באופן ישיר מהאוטיזם שהיא נולדה איתו.
ואם אישה שמאובחנת רשמית כאוטיסטית תסבול מאלימות לא-פיזית מצד בעלה (אבל כזאת שנובעת מעצם האיום שלו) לא נראה לי שהיא תוכל לנקוט נגדו צעדים משפטיים, כי כל הבעיות הנפשיות שלה נגרמו לה מן הסתם באופן ישיר כי היא נולדה אוטיסטית ולא בגלל יחס לא-הולם או משהו כזה.
בקיצור, פסיכיאטריים לא נוהגים לאבחן אוטיסטים כנפגעי פוסט-טראומה, לא משנה איזו התעללות קשה הם מתארים להם (ויש אוטיסטים שדווקא מסוגלים להתבטא מילולית מספיק טוב כדי לתאר במילים התעללות כזו שהפסיכיאטר ששומע מביע ממנה זעזוע - כלומר גם הוא מסכים שזו התעללות) פשוט כי הם מגלגלים את כל הבעיות התיפקודיות של המטופלים האוטיסטים על האוטיזם, בלי קשר לאינטרקציה שהיתה להם עם הסביבה.
מקרה נוסף: אדם סיפר לפסיכיאטר שהוא אוטיסט ללא אבחון רשמי וגולל לפניו את סיפור חייו שכלל אלימות מתמשכת (גם פיזית) וחוסר אנרגיה לתפקד בשנים האחרונות. הפסיכיאטר עצמו, כשהמטופל תיאר לפניו אינסטינקט להרים את ידו מול המתעללים, אמר לו שזו תנועה אופיינית לילדים מוכים. ובכל-זאת, בסיום סדרת המפגשים הפסיכיאטר היה מוכן לאבחן אותו רק כ"אוטיסט" (כמו האבחנה הלא-רשמית שהאוטיסט סיפר בהתחלה שכבר יש לו) ולא עם משהו אחר שגורם לחוסר האנרגיה שלו (מה קשור חוסר אנרגיה לחוסר בכישורים חברתיים?) ושאולי קשור ליחס המזוויע שאותו אוטיסט סיפר שקיבל בילדותו וגם ידע לתאר טוב (וגם הפסיכיאטר הסתייג מאוד מאותו יחס לפי דבריו בפגישות הקודמות).
וזה אומר שאותו אוטיסט לא יוכל לומר לאנשים שהתעללו בו שפסיכיאטר אישר לפניו שהם התעללו בו, פשוט כי הפסיכיאטר הסכים לאבחן אותו רק בדבר המולד שלו, אוטיזם, ולא בשום-דבר אחר. ועל תביעה משפטית - אין בכלל מה לדבר.
במילים אחרות: התיוג כאוטיסט מונע מהמתויג להיות מאובחן כקורבן לאנשים אחרים, כי הכל מגולגל על האוטיזם שלו. וזה אומר שניתן לדפוק את האוטיסט איך שרוצים, והוא לא יוכל לקבל אישור שנפגע. ובטח שלא אישור משפטי.
ועוד משהו:
יש את העניין של סטיגמה. על תיוג (מוצדק, כמובן - אני לא מעודדת איבחונים שקריים) כ"תשוש-נפש" או "נפגע פוסט-טראומה" (ושוב - תיוג נכון ולא שקרי!) אין את הסטיגמה הקשה שיש לתיוג כ"אוטיסט".
ובכל-זאת פסיכיאטרים מתעקשים לאבחן אוטיסטים (שכרגע אין להם איבחון רשמי) רק כ"אוטיסטים", גם אם הם סובלים מבעיות נפשיות עם סטיגמה הרבה פחות קשה שיכולות לזכות אותם בעזרה מביטוח לאומי (ולהבדיל מהאוטיזם - הן נכויות אמיתיות ולא סתם מאפייני-אישיות).
ישירות לאוטיזם שלו ולא לדברים אחרים, שהוא אולי נולד איתם בנוסף לאוטיזם או אולי נגרמו לו כתוצאה מהקלאץ' שלו עם החברה שנגרם אולי כתוצאה מהאוטיזם (שזה לא בגלל האוטיזם באופן ישיר).
מקרה אמיתי שאולי מתקשר: אדם אחד סיפר לפסיכיאטר שהוא אוטיסט וחלק מסיפור החיים אותו הציג היה שהוא נכשל בלימודיו האקדמיים. הפסיכיאטר ייחס את הכישלון האקדמי הזה לחוסר הבנת המטופל מצבים (כלומר לאוטיזם לפי ההגדרה הפסיכיאטרית), למרות שהמטופל לא נכשל בגלל בעיות עם מרצים או משהו שקשור להתנהלות חברתית (דווקא לזה לא היתה לו באוניברסיטה שום בעיה) אלא אמר במפורש בסיפור חייו שהיו לו ציונים מעולים עד שקרה משהו משפחתי ששבר אותו וגרם לו לשכוח את הכל, וגם שבגלל משהו במוח הוא לא מסוגל לקרוא במהירות סבירה טקסטים לימודיים ארוכים (מה זה קשור להבנת מצבים?).
זה אומר שאין אפשרות לאבחן אוטיסט כסובל מבעיה מוחית שהיא לא אוטיזם, פשוט כי הוא "רק" אוטיסט, וכל בעיה שלו אמורה לנבוע מהאוטיזם שלו (וגם אם בתחילת הפגישה הפסיכיאטר הצהיר אחרת - זה לא מה שהוא עושה בפועל).
המצב של ייחוס כל בעיה של אוטיסט באופן ישיר לאוטיזם, בלי קשר לבעיות נלוות או לסביבה, גורר מצב שאוטיסט לא יכול להיות מאובחן כקורבן להתעללות ולדרוש פיצויים, כי כל התנהגות או חוסר-יכולת שלו מיוחסת למשהו "מולד" בלבד, ולא נשאר דבר שניתן לייחס לטראומה.
לפי ההגיון הזה, אם אישה אוטיסטית נאנסת על-ידי חבורת גברים, אז ניתן להרשיע אותם "רק" באונס פלילי, אבל לא נראה לי שהיא תוכל לתבוע אותם אזרחית כנפגעת פוסט-טראומה כתוצאה מפעולותיהם, כי לא נראה לי שאיזה פסיכיאטר יאבחן את הבעיות שנגרמו לה כלא-נובעות באופן ישיר מהאוטיזם שהיא נולדה איתו.
ואם אישה שמאובחנת רשמית כאוטיסטית תסבול מאלימות לא-פיזית מצד בעלה (אבל כזאת שנובעת מעצם האיום שלו) לא נראה לי שהיא תוכל לנקוט נגדו צעדים משפטיים, כי כל הבעיות הנפשיות שלה נגרמו לה מן הסתם באופן ישיר כי היא נולדה אוטיסטית ולא בגלל יחס לא-הולם או משהו כזה.
בקיצור, פסיכיאטריים לא נוהגים לאבחן אוטיסטים כנפגעי פוסט-טראומה, לא משנה איזו התעללות קשה הם מתארים להם (ויש אוטיסטים שדווקא מסוגלים להתבטא מילולית מספיק טוב כדי לתאר במילים התעללות כזו שהפסיכיאטר ששומע מביע ממנה זעזוע - כלומר גם הוא מסכים שזו התעללות) פשוט כי הם מגלגלים את כל הבעיות התיפקודיות של המטופלים האוטיסטים על האוטיזם, בלי קשר לאינטרקציה שהיתה להם עם הסביבה.
מקרה נוסף: אדם סיפר לפסיכיאטר שהוא אוטיסט ללא אבחון רשמי וגולל לפניו את סיפור חייו שכלל אלימות מתמשכת (גם פיזית) וחוסר אנרגיה לתפקד בשנים האחרונות. הפסיכיאטר עצמו, כשהמטופל תיאר לפניו אינסטינקט להרים את ידו מול המתעללים, אמר לו שזו תנועה אופיינית לילדים מוכים. ובכל-זאת, בסיום סדרת המפגשים הפסיכיאטר היה מוכן לאבחן אותו רק כ"אוטיסט" (כמו האבחנה הלא-רשמית שהאוטיסט סיפר בהתחלה שכבר יש לו) ולא עם משהו אחר שגורם לחוסר האנרגיה שלו (מה קשור חוסר אנרגיה לחוסר בכישורים חברתיים?) ושאולי קשור ליחס המזוויע שאותו אוטיסט סיפר שקיבל בילדותו וגם ידע לתאר טוב (וגם הפסיכיאטר הסתייג מאוד מאותו יחס לפי דבריו בפגישות הקודמות).
וזה אומר שאותו אוטיסט לא יוכל לומר לאנשים שהתעללו בו שפסיכיאטר אישר לפניו שהם התעללו בו, פשוט כי הפסיכיאטר הסכים לאבחן אותו רק בדבר המולד שלו, אוטיזם, ולא בשום-דבר אחר. ועל תביעה משפטית - אין בכלל מה לדבר.
במילים אחרות: התיוג כאוטיסט מונע מהמתויג להיות מאובחן כקורבן לאנשים אחרים, כי הכל מגולגל על האוטיזם שלו. וזה אומר שניתן לדפוק את האוטיסט איך שרוצים, והוא לא יוכל לקבל אישור שנפגע. ובטח שלא אישור משפטי.
ועוד משהו:
יש את העניין של סטיגמה. על תיוג (מוצדק, כמובן - אני לא מעודדת איבחונים שקריים) כ"תשוש-נפש" או "נפגע פוסט-טראומה" (ושוב - תיוג נכון ולא שקרי!) אין את הסטיגמה הקשה שיש לתיוג כ"אוטיסט".
ובכל-זאת פסיכיאטרים מתעקשים לאבחן אוטיסטים (שכרגע אין להם איבחון רשמי) רק כ"אוטיסטים", גם אם הם סובלים מבעיות נפשיות עם סטיגמה הרבה פחות קשה שיכולות לזכות אותם בעזרה מביטוח לאומי (ולהבדיל מהאוטיזם - הן נכויות אמיתיות ולא סתם מאפייני-אישיות).