shaulreznik
Member
ניסן שור מתמודד עם דילמות של ילד רוסי שהופך להורה ישראלי
על איזו תרבות ישראלית אני אמור לחנך את הבן שלי? שמוליקיפוד?
לי קראו צ'וקובסקי לפני השינה, אבל התינוק שלי אוהב רק סיפורים ישראליים נחותים. שמוליקיפוד? מה זה הפיגור האשכנזי הזה?
ניסן שור
15.07.2015 06:00
אני מעדכן שהתינוק שלי בן תשעה חודשים. הוא נמצא כרגע על פרשת דרכים דרמטית: הוא כבר לא גוש בשר, אבל עדיין לא בן תרבות. התפקיד שלי, כך מספרים, הוא להפוך את ערימת האיברים הזאת, את המשהו הפיזיולוגי הזה, למישהו. לאדם חושב. עם ערכים ורעיונות וחוש אסתטי. כל־כך הרבה אחריות. מאיפה מתחילים? מאיפה שהאנושות התחילה. דג שעלה מתוך המים הפרה־היסטוריים וצימח רגליים וטיפס על עץ וירד מהעץ והפך לקוף, שהפך לאדם, שהחל לדבר ולספר סיפורים ולכתוב אותם. התינוק שלי יודע להגיד נָה נָה נָה ודָא דָא דָא ובָּה בָּה בָּה, ומבחינתי זה די והותר. במצב העניינים הנוכחי יש סיכוי שהמילים הבאות שלו יהיו "מוות לערבים", אז אולי עדיף שישתוק.
שרון פדידה, ללא כותרת 2015
כשהוא נולד קנו לו ספרים, עוד ועוד ספרים. הסבירו לי שאני אמור לקרוא לו כל יום סיפור לפני השינה. התבוננתי בערימת הספרים הגדלה והולכת. אחד־אחד הם היו מונחים שם, "מיץ פטל", "אליעזר והגזר", "איה פלוטו", "מעשה בחמישה בלונים", ולא ידעתי מה לעשות עם זה. לא גדלתי על הספרים האלה. מעולם לא קראו לי אותם. אין לי מושג מה הולך שם. מבחינתי זה עולם נסתר, בלתי קיים. אין לי שום סימפטיה ושום אמפטיה לספרים האלה. "בוא אלי פרפר נחמד"? "תירס חם"? מה זה הדברים האלה? "הכבש השישה עשר"? זה סיפור על דוכן שווארמה?
כשהייתי בן תשעה חודשים אמא שלי קראה לי סיפורים של קורניי צ'וקובסקי, סופר הילדים הרוסי המהולל. זה מה שהיה בבית. אני זוכר אותה מדקלמת את "מוּחָה צִיקָטוּחָה" (או בתרגום לעברית: "זבובינה זמזמינה"), ברוסית צחה, וזה כל מה שידעתי. מי חשב אז על ישראל או על ציונות? הייתי תינוק רוסי ואחר כך ילד נטול עברית. נטול תרבות עברית. הם לא מנעו ממני את העברית. הם פשוט לא היו צריכים אותה. הסיוט הכי גדול של הורה רוסי: שיגדל לו ילד ישראלי (צריך להילחם בזה בכל הכוח).
הנה הבחנה חשובה: המזרחים הם חלק מהסיפור שמספרים להם. הם מבקשים נתח מהישראליוּת. הנתח הזה מגיע להם. אף אחד לא עושה להם טובה. הם רוצים להיטמע בתוך הזרם המרכזי ולהשפיע עליו. שיהיו בריאים. כל אחד והסטיות שלו. הרוסים, כידוע, מעולם לא נזקקו לטובות של אף אחד. לא לתחנות הרדיו ולא להוצאות הספרים, לסופרמרקטים או לכספי הקרנות. הם בראו לעצמם יקום מקביל וטוב להם ככה. הם לא מחפשים כיבודים ולא מחזרים אחרי מי שדוחה אותם. כך היה מאז ומתמיד. מהעליות של שנות ה–70 ועד ימינו. זאת חברת הגירה שיש לה ביטחון עצמי. היא לא מתעסקת בפוליטיקה של ייצוגים. יש לה דברים יותר מעניינים לעשות. היא מייצגת את עצמה. אל מול הגזענות הפנימית של הישראלים היא אומרת דבר פשוט מאוד: זה לא שאתם לא רוצים אותנו. זה אנחנו שאף פעם לא רצינו אתכם, אתם מבינים?
אז הרוסים מגדלים תינוקות רוסים נטולי תסביכים. והתינוקות האלה גדלים והופכים להיות הורים בעצמם. והנה, אני עומד בפני דילמה אמיתית: אני לא באמת רוסי. לפחות לא כמו שההורים שלי פינטזו שאהיה. אבל אין לי המטענים התרבותיים של הישראלים. אני כלי ריק. ההנאה שנובעת מספרי הילדים מתבססת בעיקר על זיכרונות הילדות של ההורה. על השאיפה הנוסטלגית לשעתק את חוויותיו. להעביר אותן הלאה לצאצאיו. ניסיתי לא מזמן לקרוא לתינוק שלי את "ברמלי", ספר של צ'וקובסקי שיצא לא מזמן בהוצאה מחודשת (בתרגום הישן של נתן אלתרמן) ואמא שלי נהגה לקרוא לי בכל ערב לפני השינה. פתחתי את הפה והוא ישר התחיל לבכות. התקשרתי בהיסטריה לאמא שלי. ביקשתי ממנה שתקרא לו בטלפון את הגרסה בשפת המקור, אולי זה ירגיע אותו. אחרי שני משפטים ברוסית הוא צרח כאילו שוחטים אותו בכיכר העיר. "מה יש לו? אולי משהו לא בסדר איתו?" אמא שלי שאלה. אני גם שאלתי את עצמי. אולי משהו לא בסדר איתו? תינוק שבוכה כשקוראים לו סיפור של צ׳וקובסקי? אני ממש מודאג. יכול להיות שצריך לשלוח אותו לחינוך מחדש.
לבושתי פניתי אל ארון הספרים הישראלי. בפעם הראשונה בחיי פתחתי את "שמוליקיפוד". מה זה הפיגור הזה? זה מה שישראלים קוראים לתינוקות שלהם? לא פלא שאחר כך הם מתגייסים לצבא, משתתפים בתוכניות ריאליטי, מתחתנים עם מדריכת יוגה, משריצים שלושה ילדים, קונים מאזדה 5, עושים על האש ונקברים בקבורת קומות בבית העלמין ירקון. איזה ספר ממוצע ונטול ברק. מעשייה משעממת עם "מסר". ברור, חייב להיות מסר. התרבות הישראלית קורסת מרוב מסרים. איפה שאין מוסר, יש מסר. ומה עם קצת אקשן? אימה? כיף? מה לי ולקיפוד הזה? אני לא מכיר אותו. הוא לא מכיר אותי. זה קיפוד ישראלי, עצלן, פאסיבי, מפוחד. סיימתי לקרוא את הספר בכוחותי האחרונים. התינוק נראה מבסוט לאללה. "מה אתה כל כך מבסוט? זה ספר גרוע. אי אפשר בכלל להשוות אותו לספרים של המאסטרים הרוסים הגדולים", אמרתי לו. הוא חייך ואמר נָה נָה נָה ודָא דָא דָא ובָּה בָּה בָּה. מה לא בסדר איתו?
אני לא יודע מה יהיה. התינוק הזה יהפוך לילד בעוד כמה שנים. אנחנו ניאלץ לשלוח אותו לגן. מי יודע מה ידחפו לו שם. כמו שמכנים זאת באקדמיה — הנרטיב של ההגמוניה האשכנזית. אני מפחד מהיום שבו הוא יחזור מהגן ויזמזם "ברקים ורעמים, רעמים וברקים, לפעמים קרובים ולפעמים רחוקים", ויגיד שהוא מצביע מרצ. מצד שני, אם הוא יבוא הביתה וישיר לי "הכל זה מלמעלה, אז אל תבכי הלילה, הכל זה לטובה, אז אל תבכי ילדה", אני לא יודע מה אעשה. מותר להפליק לתינוק בטוסיק בגלל דודו אהרון?
בשורה התחתונה: זה לא עניין של חלוקה לטוב ורע. אלה פשוט לא התרבויות שעליהן גדלתי. אני רוצה שהתינוק הזה יהיה דומה לי. אני לא רוצה שהוא יהיה אשכנזי. וגם לא מזרחי. שיהיה אני. א־נ־י. הלו, מה לא ברור? הנרקיסיזם שלי חזק יותר מהמאבק החברתי. אל תערבו אותנו במלחמות התרבות שלכם.
http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2683850
על איזו תרבות ישראלית אני אמור לחנך את הבן שלי? שמוליקיפוד?
לי קראו צ'וקובסקי לפני השינה, אבל התינוק שלי אוהב רק סיפורים ישראליים נחותים. שמוליקיפוד? מה זה הפיגור האשכנזי הזה?
ניסן שור
15.07.2015 06:00
אני מעדכן שהתינוק שלי בן תשעה חודשים. הוא נמצא כרגע על פרשת דרכים דרמטית: הוא כבר לא גוש בשר, אבל עדיין לא בן תרבות. התפקיד שלי, כך מספרים, הוא להפוך את ערימת האיברים הזאת, את המשהו הפיזיולוגי הזה, למישהו. לאדם חושב. עם ערכים ורעיונות וחוש אסתטי. כל־כך הרבה אחריות. מאיפה מתחילים? מאיפה שהאנושות התחילה. דג שעלה מתוך המים הפרה־היסטוריים וצימח רגליים וטיפס על עץ וירד מהעץ והפך לקוף, שהפך לאדם, שהחל לדבר ולספר סיפורים ולכתוב אותם. התינוק שלי יודע להגיד נָה נָה נָה ודָא דָא דָא ובָּה בָּה בָּה, ומבחינתי זה די והותר. במצב העניינים הנוכחי יש סיכוי שהמילים הבאות שלו יהיו "מוות לערבים", אז אולי עדיף שישתוק.
שרון פדידה, ללא כותרת 2015
כשהוא נולד קנו לו ספרים, עוד ועוד ספרים. הסבירו לי שאני אמור לקרוא לו כל יום סיפור לפני השינה. התבוננתי בערימת הספרים הגדלה והולכת. אחד־אחד הם היו מונחים שם, "מיץ פטל", "אליעזר והגזר", "איה פלוטו", "מעשה בחמישה בלונים", ולא ידעתי מה לעשות עם זה. לא גדלתי על הספרים האלה. מעולם לא קראו לי אותם. אין לי מושג מה הולך שם. מבחינתי זה עולם נסתר, בלתי קיים. אין לי שום סימפטיה ושום אמפטיה לספרים האלה. "בוא אלי פרפר נחמד"? "תירס חם"? מה זה הדברים האלה? "הכבש השישה עשר"? זה סיפור על דוכן שווארמה?
כשהייתי בן תשעה חודשים אמא שלי קראה לי סיפורים של קורניי צ'וקובסקי, סופר הילדים הרוסי המהולל. זה מה שהיה בבית. אני זוכר אותה מדקלמת את "מוּחָה צִיקָטוּחָה" (או בתרגום לעברית: "זבובינה זמזמינה"), ברוסית צחה, וזה כל מה שידעתי. מי חשב אז על ישראל או על ציונות? הייתי תינוק רוסי ואחר כך ילד נטול עברית. נטול תרבות עברית. הם לא מנעו ממני את העברית. הם פשוט לא היו צריכים אותה. הסיוט הכי גדול של הורה רוסי: שיגדל לו ילד ישראלי (צריך להילחם בזה בכל הכוח).
הנה הבחנה חשובה: המזרחים הם חלק מהסיפור שמספרים להם. הם מבקשים נתח מהישראליוּת. הנתח הזה מגיע להם. אף אחד לא עושה להם טובה. הם רוצים להיטמע בתוך הזרם המרכזי ולהשפיע עליו. שיהיו בריאים. כל אחד והסטיות שלו. הרוסים, כידוע, מעולם לא נזקקו לטובות של אף אחד. לא לתחנות הרדיו ולא להוצאות הספרים, לסופרמרקטים או לכספי הקרנות. הם בראו לעצמם יקום מקביל וטוב להם ככה. הם לא מחפשים כיבודים ולא מחזרים אחרי מי שדוחה אותם. כך היה מאז ומתמיד. מהעליות של שנות ה–70 ועד ימינו. זאת חברת הגירה שיש לה ביטחון עצמי. היא לא מתעסקת בפוליטיקה של ייצוגים. יש לה דברים יותר מעניינים לעשות. היא מייצגת את עצמה. אל מול הגזענות הפנימית של הישראלים היא אומרת דבר פשוט מאוד: זה לא שאתם לא רוצים אותנו. זה אנחנו שאף פעם לא רצינו אתכם, אתם מבינים?
אז הרוסים מגדלים תינוקות רוסים נטולי תסביכים. והתינוקות האלה גדלים והופכים להיות הורים בעצמם. והנה, אני עומד בפני דילמה אמיתית: אני לא באמת רוסי. לפחות לא כמו שההורים שלי פינטזו שאהיה. אבל אין לי המטענים התרבותיים של הישראלים. אני כלי ריק. ההנאה שנובעת מספרי הילדים מתבססת בעיקר על זיכרונות הילדות של ההורה. על השאיפה הנוסטלגית לשעתק את חוויותיו. להעביר אותן הלאה לצאצאיו. ניסיתי לא מזמן לקרוא לתינוק שלי את "ברמלי", ספר של צ'וקובסקי שיצא לא מזמן בהוצאה מחודשת (בתרגום הישן של נתן אלתרמן) ואמא שלי נהגה לקרוא לי בכל ערב לפני השינה. פתחתי את הפה והוא ישר התחיל לבכות. התקשרתי בהיסטריה לאמא שלי. ביקשתי ממנה שתקרא לו בטלפון את הגרסה בשפת המקור, אולי זה ירגיע אותו. אחרי שני משפטים ברוסית הוא צרח כאילו שוחטים אותו בכיכר העיר. "מה יש לו? אולי משהו לא בסדר איתו?" אמא שלי שאלה. אני גם שאלתי את עצמי. אולי משהו לא בסדר איתו? תינוק שבוכה כשקוראים לו סיפור של צ׳וקובסקי? אני ממש מודאג. יכול להיות שצריך לשלוח אותו לחינוך מחדש.
לבושתי פניתי אל ארון הספרים הישראלי. בפעם הראשונה בחיי פתחתי את "שמוליקיפוד". מה זה הפיגור הזה? זה מה שישראלים קוראים לתינוקות שלהם? לא פלא שאחר כך הם מתגייסים לצבא, משתתפים בתוכניות ריאליטי, מתחתנים עם מדריכת יוגה, משריצים שלושה ילדים, קונים מאזדה 5, עושים על האש ונקברים בקבורת קומות בבית העלמין ירקון. איזה ספר ממוצע ונטול ברק. מעשייה משעממת עם "מסר". ברור, חייב להיות מסר. התרבות הישראלית קורסת מרוב מסרים. איפה שאין מוסר, יש מסר. ומה עם קצת אקשן? אימה? כיף? מה לי ולקיפוד הזה? אני לא מכיר אותו. הוא לא מכיר אותי. זה קיפוד ישראלי, עצלן, פאסיבי, מפוחד. סיימתי לקרוא את הספר בכוחותי האחרונים. התינוק נראה מבסוט לאללה. "מה אתה כל כך מבסוט? זה ספר גרוע. אי אפשר בכלל להשוות אותו לספרים של המאסטרים הרוסים הגדולים", אמרתי לו. הוא חייך ואמר נָה נָה נָה ודָא דָא דָא ובָּה בָּה בָּה. מה לא בסדר איתו?
אני לא יודע מה יהיה. התינוק הזה יהפוך לילד בעוד כמה שנים. אנחנו ניאלץ לשלוח אותו לגן. מי יודע מה ידחפו לו שם. כמו שמכנים זאת באקדמיה — הנרטיב של ההגמוניה האשכנזית. אני מפחד מהיום שבו הוא יחזור מהגן ויזמזם "ברקים ורעמים, רעמים וברקים, לפעמים קרובים ולפעמים רחוקים", ויגיד שהוא מצביע מרצ. מצד שני, אם הוא יבוא הביתה וישיר לי "הכל זה מלמעלה, אז אל תבכי הלילה, הכל זה לטובה, אז אל תבכי ילדה", אני לא יודע מה אעשה. מותר להפליק לתינוק בטוסיק בגלל דודו אהרון?
בשורה התחתונה: זה לא עניין של חלוקה לטוב ורע. אלה פשוט לא התרבויות שעליהן גדלתי. אני רוצה שהתינוק הזה יהיה דומה לי. אני לא רוצה שהוא יהיה אשכנזי. וגם לא מזרחי. שיהיה אני. א־נ־י. הלו, מה לא ברור? הנרקיסיזם שלי חזק יותר מהמאבק החברתי. אל תערבו אותנו במלחמות התרבות שלכם.
http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2683850