מספר התייחסויות לנושא:
בדיונים קודמים בפורום:
http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1072&MessageId=117948633 http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=1072&MessageId=94132815 (אני מניחה שיש עוד, אבל לא נברתי שעות בארכיון)
ראובן סיוון כתב בלקסיקון לשיפור הלשון: השמטת מילת יחס זו – את – אינה אלא חוסר טעם, כפי שכינה תופעה זו משה שרת ז"ל. 'את' מילת יחס היא הממלאה תפקיד דקדוקי מסוים, היא באה אחרי פועל יוצא [כגון אכל, אהב, זכר, לקח...,] ולפני מושא מיודע [כלומר מושא 1. שיש בו ה' הידיעה, כגון התפוח, הידיד, הדבר, הבּן; 2. הבא בכינויים כגון בנך, אחותו, ספריכם; 3. שם פרטי, כגון דויד, שושנה, ירושלים, לונדון...] לפיכך אומר הכתוב: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ ['את' לפני מושא מיודע בה"א הידיעה] קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ, אֶת-יְחִידְךָ אֶת-יִצְחָק [ – 'את' לפני מושא מיודע בכינויים ולפני מושא שהוא שם פרטי]. אפשר להשמיט לפעמים 'את' זו, ואין בכך פגם. הפגם הוא בהשמטה השיטתית ובטענה של 'חיסכון' ושל 'אפשר להבין גם בלי את'. בהבעה אין לבקש חיסכון. ככל שההבעה בהירה יותר תרבותית היא יותר. ככל שהשומע צריך להרהר במדובר פחות, לנחש פחות, המגע האנושי תרבותי יותר, פורה יותר.
יצחק אבינרי ב"יד הלשון" כתב: (בלי עין רעה, ארבעה עמודים שלמים בדפוס קטן וצפוף... הבאת רק חלק מהדברים, מן הסתם. ההדגשות במקור)
את חסרה א) הגזירה על את. – מראשית תקומת מדינת ישראל נגזרה, כביכול, גזירה על את ע"י ראש ממשלתנו, מר ד. בן־גוריון, והוא נמנע מלהשתמש בה, בין בכתב בין בעל פה, ואינו נזקק לה אלא לעתים רחוקות מאוד. לכשנשאל ראש הממשלה ע"י סטודנט אחד על טעם גזירתו זו – השיב בקיצור: "המשנה השמיטה אתים, ובצדק" ("מעריב", ו מרחשבן תשי"א). אין קורטוב של ממש בתשובה זו, כפי שיבורר להלן. ב) "את" במקרא ובמשנה. – ראש ממשלתנו פסק וכתב כי "המשנה השמיטה האתים". יקרא נא ראש ממשלתנו במשנה ויווכח כי "את" מצויה בה
הרבה מאוד. לא עשרות ולא מאות פעמים, אלא
אלפי פעמים. כשם שיש "את" בפסוק ראשון שבתורה – כך ישנה במשנה ראשונה שבברכות: "מאימתי קורין
את שמע". אמנם, לפעמים חסרה "את" במשנה, אך אין זו אלא השמטה שבאקראי. לא שיטה ולא כלל. אם נאמר במסכת בכוּרים (ג א) "כיצד מפרישין הבכורים", הרי במשנה שלאחריה נאמר "כיצד מעלין
את הבכורים" , ובירושלמי – אף במשנה ראשונה גם את: "כיצד מפרישין את הבכורים". אם על סמך השמטות שהן מיעוט שבמיעוט לעומת מציאות ה"את" במשנה, כתב ראש הממשלה שהמשנה השמיטה את ה"את", הרי יוכל לומר שגם המקרא השמיטה. פסוקים כגון "גרש האמה הזאת", "תן לי הנפש", "לבנות העיר" – מצויים במקרא, ואולם כל אלה אין בהם כדי לסתור את הכלל הדקדוקי וההגיוני, שלפני מקבל הפעולה תבוא "את". מי שנהירים לו שבילי לשון המשנה יודע שבמשנה נתרחב שימוש ה"את", יותר מאשר במקרא. כל השימוש ב"אותו", "אותה" וכו' (במקום ההוא, ההיא), כגון: "אותו הלילה", "אותה שבת" וכו' – אינו אלא תוצאה
מהרחבת השימוש ב"את" בלשון חכמים. וכן השתמשו חז"ל ב"את" במקום מה: "את שדרכו לימנות", "את שלפניהם שכחה", "את שלך אינו שלך" ועוד. [...] ... כשם שגם במקרא אין הקפדה מוחלטת בעניין זה. אך בלשון חיה יש
הכרח להקפיד על ה"את" לשם
בהירות ודיוק. ג) על נחיצות "את" ותועלתה. – בשאר אומה ולשון, שאין להן" את" לפני מקבל הפעולה, יש שקבלת הפעולה תסומן ע"י שינוי צורת הפּעוּל (ערבית, רוסית, וקצת – גם בגרמנית), ויש שהלשון מקפדת על הקדמת עושה הפעולה למקבלה (צרפתית, אנגלית). בלשוננו, שמקבל הפעולה אין צורתו משתנית וגם אין כל הקפדה שעושה הפעולה יבוא לפני מקבלה ("את הטוב נקבל", "צחוק עשה לי", "הדבר הזה עשה לך", וכדומה) – נתברכנו באבן חן קטנה ויקרה, "את" שמה, והיא המציינת את הפעול (אך תשמש גם לעניינים אחרים). יפה כתב ר' אברהם אבן עזרא (בפירושו לתורה, שמות י ח), שאם "אמר אומר כי ראובן הרג
את שמעון, אז שמעון הרוג. אך באמור ראובן הרג שמעון הטעם שווה, כמו ורב יעבד צעיר", כלומר ואת הרב יעבד צעיר, וכן אפשר לפרש שאת ראובן הרג שמעון. לפיכך לא מעטים הכתובים, שבהם נותנת השמטת "את" טעם לפגם ולפירוש הם זקוקים: "אבנים שחקו מים", כלומר
את האבנים. [...] יתר על כן: יש שבמקרא חסרה "את", ובתלמוד הובא הפסוק בלוויית "את", בגלל
טבעיות השימוש הזה, כגון: ויבשלו הפסח – ויבשלו את הפסח (נדרים מט). כל האמור מעיד יפה עד כמה עלינו להיזהר בשימוש ה"את" המוסיפה דיוק ובהירות ללשוננו, ולא להשמיטה, – בייחוד לפני
הא הידיעה (השווה: "ברא אלהים את השמים ואת הארץ", ולעומתו "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים"), לפני
שמות פרטיים ("אברהם הוליד את יצחק"). פחות מזה יש להקפיד בבוא הפעול בסמיכות או
בנטייה ("וזכרתי את בריתי"; "ויפתח את חלון התבה"). הכותב "קיבלתי מכתבך" – אינו חוטא כלל לשפתנו, ולא כן מי שיכתוב "קיבלתי ההצעה", "לוי העליב שמעון". אך לא רק לשם בהירות ההבנה נשתמש ב"את". זכות קיומה אינה מותנית בזה בלבד. מילה עברית
הכרחית היא, ובלעדיה
נפגמת הטבעיות והדמות של שפתנו. כל העוקר "את" מתוך המשפט
בכוונה ומדעת – כאילו עוקר מפיו שן בריאה. בהשמט "את" מתוך המשפט ירגיש כל עברי שכאילו נתלש משהו מתוכו. ד) "את" בכתבי ביאליק ובשירה. – [...] שרי הלשון, הם סופרינו החשובים, הקפידו על שימוש ה"את"; לא למותר לציין בזה את עמדת ביאליק שהוא בלי ספק שר שרי הלשון בדורנו. בשיריו לא נמנע, כמובן מלהשמיט "את" לפעמים, מחמת לחץ הקצב ("שדי, שדי, קרע השטן!"), אך בפרוזה הקפיד מאוד שלא להשמיט. ואף בשיריו תמצא "את" מאות פעמים. [...] ח) "את" במקרא לאור המספרים. – [...] כאן אביא תמצית בלבד: בתורה – 3420 פעם, בנביאים ראשונים – 2796, בנביאים אחרונים – 1689, בכתובים – 1605, ובסך הכול – 9510 אתים במקרא. כמה מסקנות מתבקשות מסטטיסטיקה זו: 1) אין ספר אחד, בכל המקרא כולו, שלא תמצא בו את. [...] 3) בדברי שירה אין "את" מצויה הרבה. הדבר מובן מאליו: דרך המשורר לקצר, ומלבד זה – מרובים בשיר דרכי ההבעה הסתמית, שאין בהם מקום ל"את". [...] יד) מספרים על חסרון את במקרא. – [...] לפי המספרים שהביא המדקדק יצחק לבני חסרה "את" לפני
שם בנטייה (כגון "ויט אהלו", "הרימותי ידי" וכד') כ-4100 פעם. ולאחר שמספר האתרים במקרא עולה על 9500 – נמצאנו למדים שעל כל שלושה פעולים יש שתי אתים וחסרה אחת. אך דבר זה אמור בבוא השם בנטייה. לפני
הא הידיעה לא יגיע, כנראה, חסרון האת אף לאחד מעשרים. [...] טו) על מסקנות י. לבני. – [...] העיקר הוא שבכגון זה אין להקיש מן המצוי במקרא על הנוהג בשפתנו כיום. שפה חיה שואפת לבהירות, טבעיות ופשטות. דיינו באותם דבכי הכללים הדקדוקיים הקיימים עד כה ואי אפשר לנו בלעדיהם, ואל נא נוסיף עליהם. [...] אנו אין לנו אלא כלל אחד, ועליו נשמור:
לפני כל פעול בהא הידיעה (ולפני שם פרטי)
תבוא תמיד את; אך בהיות הפעול בנטייה – אפשר להשמיטה
לפעמים (בייחוד – בשירה); וכל הממעט בהשמטות – הרי זה משובח! [...]