עליסה שבורה
New member
משוגעת *טריגר
שוב אני כאן, בביה"ח. אמא שלי "הכריחה" אותי לשוב לכאן. הפעם שמו לי פיג'מה, השגחה מיוחדת, אחרי שכבר הייתי בדרך החוצה.
כבר שעתיים שאני תוהה, מה אני עושה כאן. הם לא הוכיחו את עצמם פעם שעברה. אבל הפסכיאטרית במיון הייתה כל כך נחמדה, הלוואי והפסיכיאטרית שלי הייתה כזאת.. אולי אז לא הייתי מפסיקה לקחת את התרופות, אולי אז לא הייתי משתחררת בפעם שעברה, נותנת יותר הזדמנויות.
שוב כלא, אמצע הלילה, נדודי שינה, אי אפשר לעשן, "אסור". רוצה סיגריה, רוצה מנוחה, רוצה לישון.
אני עם אשה מבוגרת בחדר, כל הלילה העיא דיברה עם עצמה. אני יודעת שגם אני נוטה לדבר תוך כדי שינה. מעניין אם זה נשמע ככה. זה העיר אותי, כמה פעמים.
בקבלה האחות אמרה "אולי היא לא מתאימה לפה, יש לה מחשבות אובדניות", מזל שהיא לא עובדת במיון, סירבתי למחלקה סגורה, זוכרת רק דברים רעים.
זו המחלה שלי, זה מה שאף אחד לא מבין. המוות נראה לי יותר טוב מהחיים. בגלל זה הגעתי לכאן.
אמא שלי כאילו ידעה את התוכניות שלי, "כשאת בבית אני מרגישה אחריות, אם יקרה לך משהו אני ארגיש אשמה".
לא רוצה שאף אחחד ירגיש אשמה בגללי.
למה אין מישהו שחושב עליי ככה. שאני מרגישה אשמה כל יום שאני ממשיכה לחיות בו. אשמה שעוד לא מתתי, אשמה שאני ממשיכה לנצל ממשאבי העולם.
אני מיותרת כאן.
אמא שלי ביקשה שהנפעם אתן הזדמנות לביה"ח. שלא אתנגד לטיפול, שאהיה חשופה ואבקש להירפא.
אני לא חושבת שאפשר לרפא אותי.
אני לא חולה, המוח שלי מעוות, רואה את המציאות מעט אחרת ממה שבני אדם אמורים לראות. יצר ההישרדות קיים, אבל במינון נממוך מדי.
אין כדורים ליצר ההישרדות.
אין טיפול לזה.
זה אמו להיות טבעי, אנחנו אמורים להיוולד עם זה.
אצלי משהו מקולקל, מגיל 13 אני חושבת על מוות כפתרון, מוות כמושיע.
אני רוצה לחזור לישון, רוצה לחבק את הכלב שלי, רוצה ללכת לישון וגם לא לקום אח"כ.
אני לא יכולה, אני פה בביה"ח, "השגחה מיוחדת". שאני אמשיך לסבול.
שוב אני כאן, בביה"ח. אמא שלי "הכריחה" אותי לשוב לכאן. הפעם שמו לי פיג'מה, השגחה מיוחדת, אחרי שכבר הייתי בדרך החוצה.
כבר שעתיים שאני תוהה, מה אני עושה כאן. הם לא הוכיחו את עצמם פעם שעברה. אבל הפסכיאטרית במיון הייתה כל כך נחמדה, הלוואי והפסיכיאטרית שלי הייתה כזאת.. אולי אז לא הייתי מפסיקה לקחת את התרופות, אולי אז לא הייתי משתחררת בפעם שעברה, נותנת יותר הזדמנויות.
שוב כלא, אמצע הלילה, נדודי שינה, אי אפשר לעשן, "אסור". רוצה סיגריה, רוצה מנוחה, רוצה לישון.
אני עם אשה מבוגרת בחדר, כל הלילה העיא דיברה עם עצמה. אני יודעת שגם אני נוטה לדבר תוך כדי שינה. מעניין אם זה נשמע ככה. זה העיר אותי, כמה פעמים.
בקבלה האחות אמרה "אולי היא לא מתאימה לפה, יש לה מחשבות אובדניות", מזל שהיא לא עובדת במיון, סירבתי למחלקה סגורה, זוכרת רק דברים רעים.
זו המחלה שלי, זה מה שאף אחד לא מבין. המוות נראה לי יותר טוב מהחיים. בגלל זה הגעתי לכאן.
אמא שלי כאילו ידעה את התוכניות שלי, "כשאת בבית אני מרגישה אחריות, אם יקרה לך משהו אני ארגיש אשמה".
לא רוצה שאף אחחד ירגיש אשמה בגללי.
למה אין מישהו שחושב עליי ככה. שאני מרגישה אשמה כל יום שאני ממשיכה לחיות בו. אשמה שעוד לא מתתי, אשמה שאני ממשיכה לנצל ממשאבי העולם.
אני מיותרת כאן.
אמא שלי ביקשה שהנפעם אתן הזדמנות לביה"ח. שלא אתנגד לטיפול, שאהיה חשופה ואבקש להירפא.
אני לא חושבת שאפשר לרפא אותי.
אני לא חולה, המוח שלי מעוות, רואה את המציאות מעט אחרת ממה שבני אדם אמורים לראות. יצר ההישרדות קיים, אבל במינון נממוך מדי.
אין כדורים ליצר ההישרדות.
אין טיפול לזה.
זה אמו להיות טבעי, אנחנו אמורים להיוולד עם זה.
אצלי משהו מקולקל, מגיל 13 אני חושבת על מוות כפתרון, מוות כמושיע.
אני רוצה לחזור לישון, רוצה לחבק את הכלב שלי, רוצה ללכת לישון וגם לא לקום אח"כ.
אני לא יכולה, אני פה בביה"ח, "השגחה מיוחדת". שאני אמשיך לסבול.