מצטרפת בכאב
שלום לכולכן,
זה מעל לחצי שנה שאני עוקבת אחרי הכתיבה שלכן כאן, מוצאת נחמה, מידע ובעיקר מזדהה עם הכתוב. היום (אחרי כמה פעמים ש"כמעט") בחרתי להצטרף ולשתף גם בסיפור שלי.
אני בת 32, נשואה ללא ילדים. מזה כמה שנים שאני כמהה לילד/ה ומחכה שבעלי יבשיל... לפני מעל לשנה התחלנו בניסיונות. לאחר חצי שנה (במהלכה הייתי גם חרדה מהאפשרות שאגלה שיש לנו קושי להיכנס להריון) נקלטתי. הייתי מאושרת וחרדה כאחד. בבדיקת הדופק בשבוע 7 נמסר לנו שההיריון נראה לא תקין (שק חלמון מוגדל) . נפל לי הלב לתחתונים- פשוטו כמשמעו . שבוע הסתובבתי בעולם כשיודעת שיש לי בבטן משהו לא טוב. בהריון "מקולקל". חוויה נוראית. שבוע לאחר מכן כשנפסק הדופק עשיתי הפלה בציטוטק. זו הייתה ההפלה הראשונה וכל כך קיוויתי שתהיה גם האחרונה. אך מהר מאוד הבנתי שבתחום הזה לרצונות שלי אין כל השפעה ואין לי שליטה על מתי, איך והאם.
לאחר כשלושה חודשים (באפריל האחרון) נכנסתי שוב להיריון. הפעם בדיקת הדופק הייתה תקינה והייתה סיבה טובה לאופטימיות. אבל בשבוע 11, בשקיפות העורפית נמצא עובר ללא רח חיים. שוב עשיתי הפלה בציטוטק (לפני כחודשיים וחצי), הפעם כואבת וטראומטית במיוחד.
למרות שההמלצה הרשמית היא לעשות בירור להפלות חוזרות לאחר 3 הפלות, החלטתי להתחיל בבירור כבר עכשיו. פניתי לקופה לביצוע בדיקת קרישיות, ואחרי ערעור אישרו לי את חלק מהבדיקות. במקביל הלכתי בפרטי לקופרמינץ שהפנה לבדיקות נוספות לקרישיות שהקופה לא אישרה ולהיסטרו' אבחנתית. בחרתי במסלול הפרטי, המהיר והידידותי וזה חסך לי הרבה ימים של המתנה קשה וחוסר וודאות. נמצא שאני סובלת מקרישיות יתר מולדת ונרכשת וצוידתי במרשמים לקלקסן להריון הבא והנחייה למעקב להיריון בסיכון.
היום אני מנסה לעכל את שני האובדנים שעברתי ב5 חודשים, את המשמעות לגבי ההיריון הבא, תוך שרוצה כל-כך להיכנס שוב להיריון ומהר (וגם מפחדת בו זמנית מכך). כמו רבות מכן, חברותיי הטובות ילדו בזמן זה או נמצאות בהריון מתקדם, והשמחה שלהן גם מהדהדת את המחסור שלי.
במובנים רבים יש נחמה במציאת הבעיה להפלות ובקבלת "תכנית טיפול", אך זו לא מכסה על הכאב והעצב, שנדמה ורק מי שעברה חוויה דומה יכולה להבין.
תודה למי שקראה ולמי שמשתפת.
מקווה שבכך סיימתי את תרומתי לסטטיסטיקה.
שלום לכולכן,
זה מעל לחצי שנה שאני עוקבת אחרי הכתיבה שלכן כאן, מוצאת נחמה, מידע ובעיקר מזדהה עם הכתוב. היום (אחרי כמה פעמים ש"כמעט") בחרתי להצטרף ולשתף גם בסיפור שלי.
אני בת 32, נשואה ללא ילדים. מזה כמה שנים שאני כמהה לילד/ה ומחכה שבעלי יבשיל... לפני מעל לשנה התחלנו בניסיונות. לאחר חצי שנה (במהלכה הייתי גם חרדה מהאפשרות שאגלה שיש לנו קושי להיכנס להריון) נקלטתי. הייתי מאושרת וחרדה כאחד. בבדיקת הדופק בשבוע 7 נמסר לנו שההיריון נראה לא תקין (שק חלמון מוגדל) . נפל לי הלב לתחתונים- פשוטו כמשמעו . שבוע הסתובבתי בעולם כשיודעת שיש לי בבטן משהו לא טוב. בהריון "מקולקל". חוויה נוראית. שבוע לאחר מכן כשנפסק הדופק עשיתי הפלה בציטוטק. זו הייתה ההפלה הראשונה וכל כך קיוויתי שתהיה גם האחרונה. אך מהר מאוד הבנתי שבתחום הזה לרצונות שלי אין כל השפעה ואין לי שליטה על מתי, איך והאם.
לאחר כשלושה חודשים (באפריל האחרון) נכנסתי שוב להיריון. הפעם בדיקת הדופק הייתה תקינה והייתה סיבה טובה לאופטימיות. אבל בשבוע 11, בשקיפות העורפית נמצא עובר ללא רח חיים. שוב עשיתי הפלה בציטוטק (לפני כחודשיים וחצי), הפעם כואבת וטראומטית במיוחד.
למרות שההמלצה הרשמית היא לעשות בירור להפלות חוזרות לאחר 3 הפלות, החלטתי להתחיל בבירור כבר עכשיו. פניתי לקופה לביצוע בדיקת קרישיות, ואחרי ערעור אישרו לי את חלק מהבדיקות. במקביל הלכתי בפרטי לקופרמינץ שהפנה לבדיקות נוספות לקרישיות שהקופה לא אישרה ולהיסטרו' אבחנתית. בחרתי במסלול הפרטי, המהיר והידידותי וזה חסך לי הרבה ימים של המתנה קשה וחוסר וודאות. נמצא שאני סובלת מקרישיות יתר מולדת ונרכשת וצוידתי במרשמים לקלקסן להריון הבא והנחייה למעקב להיריון בסיכון.
היום אני מנסה לעכל את שני האובדנים שעברתי ב5 חודשים, את המשמעות לגבי ההיריון הבא, תוך שרוצה כל-כך להיכנס שוב להיריון ומהר (וגם מפחדת בו זמנית מכך). כמו רבות מכן, חברותיי הטובות ילדו בזמן זה או נמצאות בהריון מתקדם, והשמחה שלהן גם מהדהדת את המחסור שלי.
במובנים רבים יש נחמה במציאת הבעיה להפלות ובקבלת "תכנית טיפול", אך זו לא מכסה על הכאב והעצב, שנדמה ורק מי שעברה חוויה דומה יכולה להבין.
תודה למי שקראה ולמי שמשתפת.
מקווה שבכך סיימתי את תרומתי לסטטיסטיקה.
