מעונינת בהערות על תרגום "אוזימנדיאס"

[האביר שלא היה]

לשיטתך אני יכול להכין עוגת שוקולד ממתכון של

עוגת גבינה אפויה? הרי לא השמטתי שום דבר מהותי... זה מזכיר לי את האישה שהתקשרה לרדיו ושאלה אם במקום שמן סוייה היא יכולה להשתמש בשמן דקלים, במקום חמאה במרגרינה בטעם חמאה ובסוף אמר לה השף "גברתי, יצרת עוגה שונה לחלוטין". או שאתה מצהיר שאתה כותב "פגימה" או שאתה מתרגם כמו שצריך. לא לכאן ולא לכאן - "לא בבית ספרנו"

 

[יפתח ב]

אני מסכים עם אפלה,

ייתכנו בתרגום שיקולים של פיצוי, והם כפופים כמובן (ולכך אני חושב שאפלה התכוונה) לעיקרון שהתרגום אמור להיות נאמן לטקסט המקור. לא תמיד מצליחים לשמר בשיר את כל החרוזים בלי לפגוע בבהירות. במקרה כזה מוטב להוסיף חרוז בשורה אחת כפיצוי על חרוז אבוד בשורה אחרת מאשר לא לחרוז כלל. ההצדקה לכך היא שמירה מירבית על האפקט המקורי של היצירה. אין כאן החלפה של עוגת שוקולד בעוגת גבינה; משל כזה היה מתאים במקרה שהיו מוותרים על חריזה ומוסיפים הומור, או מוותרים על המשקל ומפצים עליו בבית נוסף או בדימויים חדשים. מה שאתה מציע, לוותר על החריזה לחלוטין אם אי-אפשר לשמור עליה בדיוק בצורתה שבמקור, דומה למקרה של מי שמכין עוגת גבינה ואין לו גבינה 9%, אז במקום להחליף אותה בשמנת או בגבינה אחרת מכין את העוגה בלי גבינה בכלל. נו, אז כמה הוא הצליח לשמור על הטעם המקורי של העוגה?

 

[חושבת לפעמים]

בינגו.

 

[האביר שלא היה]

בוא אני אגיד לך למה אתה טועה

כי אני בא ממסורות תרגומיות אנגליות אמריקאיות שבהן נשמר מה שהצעתי. אתה מעוות את דברי. אני אומר שאם אי אפשר לשמור על המשקל, יש לוותר עליו או להחליפו במשקל טבעי יותר לשפה, לא ליצור הרמפרודיט. לחלופין, לשיטתו של ויזלטיר או זקס, אפשר ליצור פגימה. מה שחושבת לפעמים עשתה, מראה שלפעמים היא לא חושבת.

 

[יפתח ב]

אני מודה שאני לא בקיא בספרות התיאורטית

על תרגום שירה, ואשמח אם תרחיב באשר למסורות האנגלו-אמריקאיות ובאשר לשיטותיהם של ויזלטיר וזקס. איך שלא יהיה, הטענה שמה שהמתרגמת עשתה "מראה שלפעמים היא לא חושבת" קצת מרגיזה אותי הרבה. התרגום שלה מוקפד, מלוטש, קרוב ברוחו, בסגנונו, ובמקצבו למקור הרבה יותר מהעיבוד שלך. המחשבה ניכרת בו בכל שורה, בין שתאמר שהיא מחשבתו של ויזלטיר ובין של זקס או של כל אחד אחר.

 

[Apellai]

לשיטתך, הניק שלך דווקא מדוייק.

 

[tafustafus]

נימוק מעניין: כי אני בא ממסורת תרגומית _____.

(ובקשר לעוגת הגבינה, מומלץ לא להשתמש בגבינה אלא בתחליף סויה.)

 

[האביר שלא היה]

אוהב את הבריות, ומקרבן לשירה

הערתך לוקה בחוסר טעם

 

[tafustafus]

נכון, ../images/Emo52.gif אבל זה היה מפני שנראה לי

שבהערה הקודמת שלך היתה בעיה דומה.

 

[יפתח ב]

חוסר הטעם היחיד הוא של חלב הסויה, השאר תקין

 

[יפתח ב]

אהבתי מאוד את התרגום

קריא ובהיר כמו המקור, כתוב היטב וקצבי. שני עניינים קטנים שמעכבים את הקריאה: 1. השימוש בלשון עתיד לתיאור ההווה או העבר ("יעידו", "ינציחו", "תופענה") מבלבל. אלה מילותיו של הנוסע שמוסר דיווח על מה שראה במסעו, ולשון העתיד היא לטעמי זרה לסגנון הדיבור המצופה ממנו. 2. המילה "היוואשו" נדירה ומסורבלת מכדי שתהיה לה ההשפעה הדרמטית של "דיספייר". אין לי כרגע פתרונות טובים יותר.

 

[חושבת לפעמים]

תודה ליפתח ולאביר (שאולי עוד יהיה??). שמחתי

בתגובותיכם המפרגנות. לשון העתיד-עבר התנ"כית הזאת יצאה לי כנראה בגלל רוממות המסר שבשיר, וכן משום שזמן כתיבתו - תחילת המאה ה19 . מסקרן לקרוא תרגומים של אחרים - להשוות, להתדיין.

 

[Y. Welis]

הצעתי 'ימך לבכם' ע"פ תרגום ישן שאהבתי

(שלוש ניחושים). אבל לא אהבתי אצלה את 'ולַעַג של שליטה קרה' - זו מילוליות חסרת תוכן (בדיוק כמו בתרגומי חלק גדול מספרי הפנטסיה, שהזכרתי בעמ' הקודם בפתיל על 'צילצול חרבות'), שמחמיצה מקום ליצירתיות שתיקח את התרגום גבוה.

 

[atoodaahee]

גם אני רוצה לנסות...

נווד שפגשתי מארץ קדומה סיפר: שתי רגלי אבן עבותות ניצבות במדבר... ובקרבת-מה, בחול, שברי פניו שם, סונטות בחיוך גס, גבה-לב של רוממה. את תחושותיו כה היטיב הפסל לבחון הן חיות עוד, טבועות בדוממים, היד שהלעיזה, והלב שניזון ועל בסיסו נכתב כזאת: "הנני אוזימנדיאס, מלך המלכים - חזו בפועליי, בני חיל, ביראה!" לא שרד עוד דבר. בין הריסות החורבה הכבירה, שטוחות כיריעה לכל עבר גבעות החול פרושות. אני לא טוב בהתפייטויות, אבל השתדלתי לשמור על מספרי ההברות, המשקל והחריזה כפיצוי.

 

[יפתח ב]

יפה ובהיר,

ומעביר היטב את התמורות בהלכי הרוח בשיר - מהתפעלות והערצה לאדם לתחושת האפסות שב"לא שרד עוד דבר". השורה "בין הריסות החורבה הכבירה, שטוחות כיריעה לכל עבר גבעות החול פרושות" יפהפיה. ישנה שורה אחת שמציקה לי: "בחיוך גס, גבה-לב של רוממה". לא ברור לי בדיוק איך לקרוא את זה; נשמע כמו תיאור של חיים יבין.

 

[Y. Welis]

גם 'היד שהלעיזה' שייך לפרשנות האלטרנטיבית

שלדעתי פחות מסתברת, כי לא סביר שהפסל רצה ללעוג לשליט (מצד שני, הפסל שהיה מקור ההשראה לשיר, של רעמסס השני, ניחן בהבעה 'בודהיסטית', כמו כל הפסלים המצריים).

 

[יפתח ב]

הביאור ב"אוקספורד" שופך קצת אור על השימוש

במילה. "מוק'ט" פירושו בין היתר לחקות משהו, לעשות דבר כדמותו של דבר אחר, כלומר ליצור רפליקה. מכאן יכולות להשתלשל שתי משמעויות קרובות - ללעוג למישהו או למשהו, או להעתיק את צורתו של משהו בלי כוונה ללעוג.

 

[atoodaahee]

../images/Emo140.gif תודה

בקריאה שנייה (זאת תמיד הקריאה השנייה הארורה הזאת) להברות יש רצון משלהן שפחות עומד בקנה אחד עם המקור. מכל מקום, אתה צודק מאוד בהערה שלך. זה אחד החולאים הרעים של מרדף אחרי חרוז. חיפשתי משהו שנגמר ב"מה" ושאומר משהו שמזכיר "שררה" שממנה התחלתי, אז הגעתי ל"רוממה" כסילוף ל"רוממות". ההלעזה שלי והרוממה הזאת בהחלט צריכים מהפּך דחוף.

 

[1haam]

מצטרף להערתו של האביר

צריך להקפיד יותר על החריזה המקורית. לא הכרתי את השיר, אבל הנה נסיון שלי: ----------------------------------- אוזימונדיאס שב הֵלֶך מארצות האוב, שדוף, וכה אמר: שתי רגליים במדבר חצובות באבן, ללא-גוף, ולצידן פנים מנותצות, אופיין ניכר בקמט-שפתיהן, בבוז צרוף אותו היטיב פסל לחצוב ומגע-ידו עודו פועם באלה השרידים הדוממים, וכך ליבו הטוב.

 

[דורית1045]

../images/Emo106.gif