מנפלאות רכבת ישראל (פרק 862)
מנפלאות רכבת ישראל (פרק 862)
21:24 רציף 2, פאתי מודיעין.
הרכבת לא מגיעה. בד"כ היא דווקא מגיעה דקה לפני הזמן, אבל קורה לעיתים נדירות שהיא מתעכבת כמה דקות.
21:36 הרכבת נכנסת לרציף, הידד!
ו... היא חולפת בטיסה ולא עוצרת בתחנה..
רכבת דו-קומתית שכתוב עליה "תל אביב סבידור". מוזר.
אני הולכת לכיוון הלוח הדיגיטלי, הוא מציג עדכון 21:43 (שלא הופיע ביישומון, אגב). נו טוב, עוד כמה דקות, כפרה.
21:43 שום רכבת לא נראית באופק.
אין כריזה (יש קריזה...), אין פקחים, גשום וקר ואף אחד לא מעדכן מה קורה.
21:48 אני מתקשרת ל-5770*.
מסבירה לנציג את הבעיה. הוא שואל אותי "אז לבדוק לך מתי הרכבת הבאה?"
"לא", אני מסבירה לו, "תבדוק בבקשה מה קורה עם הרכבת של 21:24".
"עלית עליה?"
"לא, היא לא הגיעה!"
הוא אומר שלא עדכנו אותו בכלום.
הופתעתי (בדיעבד לא יודעת למה).
הוא שם אותי על המתנה ומברר. ואז מוודא שאני עוד על הקו וממשיך לברר.
בסוף אומר לי שהאחראי עדכן אותו שהרכבת בדרך, באיחור של 25 דקות (לא חמוד, היא כבר מאחרת לפחות חצי שעה).
"היא יצאה ממודיעין מרכז?"
הוא מתעקש שכן.
נפרדנו כידידים.
22:55 הרכבת נכנסת לרציף!
(באיחור קליל של חצי שעה).
אויה, שוב התברר שהשמחה הייתה מוקדמת...
אשת ביטחון צועקת לי לא לעלות לרכבת.
"למה?"
"היא תקולה".
"אז למה היא עצרה בתחנה?"
"כי יש עליה נוסעים".
אחרי דקות ארוכות יורדים כמה נוסעים ומצטרפים לנציבי הקרח שעל הרציף.
ואז יוצא הנהג וצועק "תעברו לרציף השני, הרכבת שתבוא תעצור בו".
ואז אחרי דקה "רגע רגע, בעצם חכו פה".
ומסנן לעצמו "יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה".
בינתיים הנוסעים פונים לאשת הביטחון הצעירה (זו עבודה מועדפת למשוחררים טריים?) שלא יודעת כלום. לא רק שזה לא התפקיד שלה, הרי גם לבעלי תפקיד לא ממש מודיעים מה קורה...
אבל נוסעים באים אליה בטענות... היא מסבירה להם שהיא לא הכתובת, מציעה להם לפנות לפניות הציבור.
אישה מבוגרת מתמרמרת "אבל למה לא אמרו לנו לחזור הביתה או לקחת אוטובוס" (שאלות מצוינות, גברת). הצעירה לא מתבלבלת ועונה לה בשירותיות (ישראלית) מרשימה "זו בחירה שלך אם לנסוע באוטובוס או ברכבת". מה שנכון נכון.
אחרי כמה דקות מוחלט שבאמת נעבור לרציף השני (הגיוני, הרי הרכבת התקולה חוסמת את הרציף לצפון). ושוב מחכים.
22:23 הרכבת נכנסת לרציף.
תפנית בעלילה: אנחנו עולים עליה! כן, הפעם זה קורה!
סוף סוף נוסעים צפונה, אחרי שעה על הרציף.
ושוב שמחתי מוקדם מדי:
במהרה מתברר שהיא לא תיקח אותנו לחיפה אלא רק לת"א, ושם נחליף.
עוד לא תמו כל פלאייך...
22:51, תל אביב מרכז. עוברים רכבת. לפחות היא כבר מחכה לנו בצד השני של הרציף ולא צריך להחליף.
22:57 הרכבת לנהרייה יוצאת. מאספת, כמובן.
00:04 חוף הכרמל
איחור של 75 דקות, בקטנה...
(ואותי באו לאסוף, אבל איזה כיף למי שכבר אין לו אוטובוס וגם לא קו לילה, אה?)
וכמו תמיד, אני לא מאשימה את רכבת ישראל בתקלות. בכל מערך יש תקלות. אומנם יש לי תחושה שאצלנו יש יותר (ולכן הם דווקא אמורים להיות מיומנים יותר בטיפול בהן ולא להיות כ"כ חסרי אונים...) אבל לא זו הבעיה; הבעיה הקבועה היא אוזלת היד והטיפול הגרוע. איש לא יודע מה קורה, אין עם מי לדבר, יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה.
הפתרונות חלקיים ומגיעים באיחור, אחרי שייבשו את הנוסעים ושיבשו להם את התוכניות, ובינתיים התייחסו אליהם כמו אל בני ערובה, לקוחות שבויים שלא צריך לטרוח לעדכן אותם במצב, חלילה, כי זמנם הוא הפקר. אחרי הכול, הם בחֲרו לנסוע ברכבת ישראל...
מנפלאות רכבת ישראל (פרק 862)
21:24 רציף 2, פאתי מודיעין.
הרכבת לא מגיעה. בד"כ היא דווקא מגיעה דקה לפני הזמן, אבל קורה לעיתים נדירות שהיא מתעכבת כמה דקות.
21:36 הרכבת נכנסת לרציף, הידד!
ו... היא חולפת בטיסה ולא עוצרת בתחנה..
רכבת דו-קומתית שכתוב עליה "תל אביב סבידור". מוזר.
אני הולכת לכיוון הלוח הדיגיטלי, הוא מציג עדכון 21:43 (שלא הופיע ביישומון, אגב). נו טוב, עוד כמה דקות, כפרה.
21:43 שום רכבת לא נראית באופק.
אין כריזה (יש קריזה...), אין פקחים, גשום וקר ואף אחד לא מעדכן מה קורה.
21:48 אני מתקשרת ל-5770*.
מסבירה לנציג את הבעיה. הוא שואל אותי "אז לבדוק לך מתי הרכבת הבאה?"
"לא", אני מסבירה לו, "תבדוק בבקשה מה קורה עם הרכבת של 21:24".
"עלית עליה?"
"לא, היא לא הגיעה!"
הוא אומר שלא עדכנו אותו בכלום.
הופתעתי (בדיעבד לא יודעת למה).
הוא שם אותי על המתנה ומברר. ואז מוודא שאני עוד על הקו וממשיך לברר.
בסוף אומר לי שהאחראי עדכן אותו שהרכבת בדרך, באיחור של 25 דקות (לא חמוד, היא כבר מאחרת לפחות חצי שעה).
"היא יצאה ממודיעין מרכז?"
הוא מתעקש שכן.
נפרדנו כידידים.
22:55 הרכבת נכנסת לרציף!
(באיחור קליל של חצי שעה).
אויה, שוב התברר שהשמחה הייתה מוקדמת...
אשת ביטחון צועקת לי לא לעלות לרכבת.
"למה?"
"היא תקולה".
"אז למה היא עצרה בתחנה?"
"כי יש עליה נוסעים".
אחרי דקות ארוכות יורדים כמה נוסעים ומצטרפים לנציבי הקרח שעל הרציף.
ואז יוצא הנהג וצועק "תעברו לרציף השני, הרכבת שתבוא תעצור בו".
ואז אחרי דקה "רגע רגע, בעצם חכו פה".
ומסנן לעצמו "יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה".
בינתיים הנוסעים פונים לאשת הביטחון הצעירה (זו עבודה מועדפת למשוחררים טריים?) שלא יודעת כלום. לא רק שזה לא התפקיד שלה, הרי גם לבעלי תפקיד לא ממש מודיעים מה קורה...
אישה מבוגרת מתמרמרת "אבל למה לא אמרו לנו לחזור הביתה או לקחת אוטובוס" (שאלות מצוינות, גברת). הצעירה לא מתבלבלת ועונה לה בשירותיות (ישראלית) מרשימה "זו בחירה שלך אם לנסוע באוטובוס או ברכבת". מה שנכון נכון.
אחרי כמה דקות מוחלט שבאמת נעבור לרציף השני (הגיוני, הרי הרכבת התקולה חוסמת את הרציף לצפון). ושוב מחכים.
22:23 הרכבת נכנסת לרציף.
תפנית בעלילה: אנחנו עולים עליה! כן, הפעם זה קורה!
סוף סוף נוסעים צפונה, אחרי שעה על הרציף.
ושוב שמחתי מוקדם מדי:
במהרה מתברר שהיא לא תיקח אותנו לחיפה אלא רק לת"א, ושם נחליף.
עוד לא תמו כל פלאייך...
22:51, תל אביב מרכז. עוברים רכבת. לפחות היא כבר מחכה לנו בצד השני של הרציף ולא צריך להחליף.
22:57 הרכבת לנהרייה יוצאת. מאספת, כמובן.
00:04 חוף הכרמל
איחור של 75 דקות, בקטנה...
(ואותי באו לאסוף, אבל איזה כיף למי שכבר אין לו אוטובוס וגם לא קו לילה, אה?)
וכמו תמיד, אני לא מאשימה את רכבת ישראל בתקלות. בכל מערך יש תקלות. אומנם יש לי תחושה שאצלנו יש יותר (ולכן הם דווקא אמורים להיות מיומנים יותר בטיפול בהן ולא להיות כ"כ חסרי אונים...) אבל לא זו הבעיה; הבעיה הקבועה היא אוזלת היד והטיפול הגרוע. איש לא יודע מה קורה, אין עם מי לדבר, יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה.
הפתרונות חלקיים ומגיעים באיחור, אחרי שייבשו את הנוסעים ושיבשו להם את התוכניות, ובינתיים התייחסו אליהם כמו אל בני ערובה, לקוחות שבויים שלא צריך לטרוח לעדכן אותם במצב, חלילה, כי זמנם הוא הפקר. אחרי הכול, הם בחֲרו לנסוע ברכבת ישראל...