מכתב שנכתב למספר חברים לאחר שיחה במפגש חברתי

צ פ ע

New member
אני דווקא מסכים איתך...

ראשית - קצת רקע להודעה. לא הגעתי למפגש חברתי אתמול עם נעלי עקב או חולצת רשת. הגעתי אני, כמו שהם מכירים אותי כבר מכיתה ט'. חלקם מכיתה א'. ולא - לא עלה בדעתי להתחיל להתאפר (למרות שעכשיו זו יכולה להיות התרסה מעניינית...). בסף הכל התפתחה אתמול שיחה בין חברים שלי בה הבנתי שהם חברים שלי, רק כי אני לא כל ההומואים ה"הם". פתאום הפכתי להיות "אתם". והם הפכו להיות "אנחנו". פתאום הרגשתי שאני צריך להלחם את מלחמתם של כל ההומואים האמיצים שקמים בבוקר ושמים *** גדול על כל העולם וגיסתו. אני מסכים איתך לגבי החוזה הלא כתוב שיש לנו עם החברים שלנו. זו בהחלט נקודה חשובה ומעניינית, שלא חשבתי עליה, ויכול להיות שאתמול ניפצתי להם איזה הסכם לא כתוב - ומפה הכל התדרדר. השאלה היא אם אסור לנו להפר חוזים כאלה במהלך החיים שלנו. לא עברתי שינוי. אבל - אם הייתי עובר שינוי, הייתי מצפה שחברים טובים שלי לא יעזבו אותי באמצע. ואתמול הבנתי שיש סיכוי טוב שחלקם לא היו נשארים. תודה על התגובה ועל המחמאות. (ו...יכול להיות נחמד לדעת עם מי יש לי הכבוד)
 

צ פ ע

New member
מכתב שנכתב למספר חברים לאחר שיחה במפגש חברתי

כל יציאה שלי מהארון לוותה בהתנצלות. בכל פעם זה הפך להיות מין עניין גדול כזה. חברים וקרובי משפחה נלקחו זה אחר זה לשיחה תהומית על החיים. בכל פעם הלחץ היה ניכר על הפנים שלי. הגמגום בהתחלה. לשאוף אוויר. ולהתחיל. כל פעם מחדש ניסיתי להסביר שתמיד ידעתי. שנולדתי ככה. וניסיתי להבהיר לכם שאני נורמאלי. אני לא הזלמן שושי שאתם מכירים. אני עברי לידר. אני גבר. באמת, תאמינו לי. בכל פעם ניסיתי להימנע מתגית ותווית. אל תהפכו אותי ל"הומו". יש בי עוד המון דברים, ואני אוכיח לכם. כבר סיפרתי לכם שסיימתי תואר ראשון? באמת. וגם עשיתי שירות צבאי מלא. ממש כמו כולם. כי זה הכי קל להיות דומה. הכי קל להיכנס לכם לפליליסט, ולכתוב לכם שיר קליט ומתקתק של קרן פלס שתוכלו לשמוע באוטו. אבל מסתבר שטעיתי. ההתנצלות הזו מתפוצצת לי עכשיו בפנים. כי התנצלתי בפניכם על מי שאני. כי באמת חשבתי שאתם תבינו מה זה לצאת מהארון. שבאמת תבינו את הפחד התהומי של לגלות לעצמך שאתה שונה מכולם. זה לא שאתה סתם ג'ינג'י או מכוער או שמן. אתה הכי חריג בחברה. אתה בשוליים. אתה מודר וממודר. אתה סוטה - עם כל המשמעות השלילית של המונח. ובגיל 15 הדבר שאתה לומד לעשות הכי טוב זה להדחיק. להדחיק כל סממן שיכול לספר לעולם שאתה הומו. אתה מדחיק כל סממן כי אתה מפחד. אתה מפחד שיגלו. אתה מפחד שיעיפו אותך לעולם של השונים. לעולם של המנודים. אתה מפחד להישאר לבד. ובגיל 15 אתה עוד לא יודע שאתה תמיד תרגיש שאתה לבד, תמיד. וגם את זה, תגלה בעתיד, לא יבינו. "אתה לא לבד" - הם יגידו, אבל ברגע הראשון שיעבור מולם גבר עם שיער צבוע, חולצת בטן ועקבים, הם יהיו עסוקים בעיקר בלרחם עליו. הכתיבה הזאת בבסיסה היא חטא. בבסיסה היא שגויה, כי היא נכתבת תחת ההנחה שלי שמי שלא יצא מהארון לא יצליח להבין את מה שאני מנסה להבהיר. אבל בכל זאת, אני מנסה. אני מנסה להסביר לכם שבבסיס של כולנו נמצא ילד או ילדה שבסך הכל מחפשים הכרה. מחפשים שיכירו בנו בתור מה שאנחנו. בלי לשים את המסכות. גם אם זה אומר לא להיות כמוכם. בלי להתלבש כמוכם. בלי להיות חלק מפס היצור של הנורמאלי. ונכון, היום אני מודה בראש מורכן: אני בחרתי בדרך הקלה. אני "בחרתי" להיות כמוכם. בחרתי בדרך הקלה, ואני משלם את המחיר על זה היום. בחרתי לשים חולצה מכופתרת ולא חולצת רשת. בחרתי ללכת עם נעלי ספורט ולא עם נעלי עקב. בחרתי לא להתאפר - אלא אם כן מדובר בפורים. בחרתי להיות כמוכם, כדי להיות חבר שלכם, כדי להיות כמוכם. כדי שלא יצחקו עליכם שאתם חברים של ההומו ההוא. כדי שלפעמים אני ארגיש שגם אני שייך. אבל הערב הוכחתם לי שאני לא שייך. שאני תמיד אשאר ההומו בחבורה הקטנה שלנו. הערב הבנתי שאם אני הייתי בוחר להיות הומו שלובש חולצת בטן, לא הייתם חברים שלי. וזו הבנה לא קלה לעיכול- תאמינו לי. תחסכו ממני את ההשוואה לערסים או פרחות, והשימוש במילה מוחצן, והרשו לי להיות צדקני - מי אתם שתסתכלו מלמעלה על כולם? מי אתם שתשוו בין כל קבוצות המיעוט בחברה הישראלית (ערבים, רוסים, פנקיסטים ואתיופים) ותכניסו אותי למשוואה הזאת? מי אתם שתעמדו מולי ותגידו לי שאתם לא מבינים את הצורך הזה להתלבש כמו אישה? מי שמכם להיות האורים והתומים של הנורמאלים בחברה שלנו? תסלחו לי, אבל גם אתם לא נורמאלים, לפחות לא יותר ממני. לא אתם תגדירו לי מה זה להיות נורמאלי. כי אני עברתי בין קוצים, ברזלים, עצים ודוקרנים כדי להיות נורמאלי, וזה לא ממש עזר לי הערב. מאוד קל לכם לומר שאתם לא מתנגדים להומואים. להגיד "החברים הכי טובים שלי הם הומואים" זו אמירה מתנשאת. זו אמירה ששמה את ההומואים בצד, ואותכם כאנשים טובי לב שמוכנים להכניס אותם למעגל החברתי שלכם. זה טוב ויפה שאתם בעד זכויות של הומואים, אבל אם אתם כבר כל כך ליברלים, אז תנו לי גם את הזכות ללכת ברחוב בלפור בבת ים כשאני עם טייץ ושפתון. ביום שאני אוכל ללכת בדימונה, טבריה, נתניה, רחובות - ובעצם בכל מקום שהוא לא מדינת תל אביב- כמו שאני רוצה ללכת, בלי ל-פ-ח-ד ובלי לקבל ממכות, אז אולי אני אתפכח. אבל אנחנו רחוקים מזה. הרבה זמן עבר מאז הרגשתי שאני צריך להלחם על מי שאני. ואף פעם לא נלחמתי מול אנשים שאומרים לאהוב אותי עמוקות. והערב אני נלחמתי על הזכות שלי להיות מי שאני מול אנשים שמקבלים אותי - או לפחות כך חשבתי.
 

E W

New member
צפע אהוב יקר

אני לא יודע מה נאמר במסגרת הזו, אבל בוא נשים דברים על דיוקם. לא כל הומו הוא נשי, מתלבש בחולצת רשת או הולך עם עקבים.אתה בטח לא כזה! (לפחות לא ראיתי אותך ככה... אז אם אתה רוצה לספר לי משהו...) אני לא חושב שבחרת להיות כמו הסטרייטים... זה פשוט האופי שלך! ואני יודע מה קורה לך כשאתה רוצה להתנהג כמו התיוגים השונים... אתה פשוט עושה את זה וכיף לך עם זה! אני לא חושב שיש איזשהיא הגדרה היום של נורמלי, לא במשפחות ולא ביחידים. כל עוד אתה חי בשלמות עם עצמך וטוב לך עם זה ואתה לא מזיק לאחרים או לעצמך - מה הבעיה? אני הכרתי אותך בתור הומו. אח"כ הכרתי אותך בתור חייל. ואח"כ בתור סטודנט לתואר ראשון, ועכשיו בתור סטודנט לתואר שני. אה, כן, אתה גם הומו.... שים לב מה עברת! כשאתה נמצא בקבוצה, אתה קודם שייך לה. זו יכולה להיות קבוצת חברי הילדות ואז אתה בן 14 שוב... זו יכולה להיות הקבוצה מהצבא - ואז אתה חייל, או מהלימודים ואז אתה סטודנט. וזו יכולה להיות מסיבה של גייז ואז אתה הומו!! אתה מה שאתה בתוך הקבוצה! אני לא חושב שזה וויתור על אישיותך ולא על מי שאתה. אני לא רואה בזה שום התאמה! אני לא חושב שבחרת בדרך הקלה בשום מקרה... כל צעד זו התמודדות. בחרת לשים חולצה מכופתרת כי זה מי שאתה! אם תנסה לשים חולצת רשת עליך תראה שלא תרגיש בה נוח.... (אתה יודע כמה בגדים מוזרים יש לי בארון כי חשבתי שזה אני? ובסוף מה? אני זה ג'ינס וטי שירט עם סנדלי שורש...) אני לא חושב שיקרה לך משהו רע אם תלך ברחובות טבריה או דימונה עם בן הזוג שלך. מצד שני ייתכן ודווקא במדינת תל אביב כן יקרה לך משהו.... צפע אהובי, אם לא מקבלים אותך בחברה הזו כמו שאתה, כנראה זה הזמן להתרחק ממנה קצת... לגרום להם להתגעגע ואז לחזור להיות מי שאתה בתוך הקבוצה. החיים שלנו מורכבים מפשרות, אבל פשרות לא בהכרח אומרות לוותר על ה"אני" שלך... חברים באים וחברים הולכים, ומי שנשאר לאורך כל הדרך הוא ה-חבר האמיתי. אני יכול לספר לך על אחד כזה שיש לי אבל לא מעל גבי הפורום. אני אוהב אותך כמו שאתה! הומו, סטרייט, סטודנט, מובטל או עשיר. זו כבר בחירה שלך למי להקשיב!
 

צ פ ע

New member
EW אהוב יקר..

כבר חפרנו על הנושא בטלפון, והגענו כבר למסקנות נוספות, אבל שיהיה כתוב גם "על הנייר" - אני גם אוהב אותך כמו שאתה! נשיקה. נ.ב מתי אתה מגיע לנקות לי את הדירה?
 

yosef 30

New member
ג'ינס, טי שירט, וסנדלי שורש - EW ../images/Emo99.gif

אוףףףףף....................
 
ככל שמתרחקים מהMAINSTREAM

החיים קשים יותר. -- אולי מעניינים יותר, אבל החיכוך גדול יותר. אגב, אני מרגיש כאילו אני פולש כאן לשיחת חברים, משום שאני לא מכיר אותך, צפע . החברה לא בחרה דווקא את ההומאים כמטרה לצחוק, זלזול ואלימות. החברה דוחה את השונה (ראה "הציפור הצבועה" של יז'י קושינסקי). האדם השונה יכול לבחור לעצמו את מידת החיכוך עם החברה שסביבו ע"י מיתון או הגברת שונותו...או ע"י מעבר פיזי אל חברה אחרת, דומה יותר ל"אני האמיתי" שלו.
 

צ פ ע

New member
האמת היא..

שהסיבה שרשמתי פה את ההודעה הזאת הייתה בכוונה לת לאנשים "זרים" לפלוש לשיחה- כי דברים שרואים מכאן לא רואים משם. רציתי לדעת האם הדעות שלי תופסות לא רק באותה קונוטציה של השיחה. ואין ספק - החיים לא מפסיקים לעניין. תודה
 

אוהדאדם

New member
לגמרי איתך בקטע הזה

לפעמים אתה חי במין סרט כזה שאמנם יש בדיחות וצחוקים וכאפות קצת מעט חזקות מדי על הצוואר, אבל ברגע האמת, ברגע הדרמטי הקיצ'י הכל-כך אמריקאי הזה שאתה עם הגב לקיר, הם יהיו שם איתך ובשבילך. ואז אתה מגלה שזה לא ככה. שהם שם רק כשזה נוח, וכשזה מתאים, וכשזה נעים להם, ואם זה קצת לא משהו מהדברים הללו, ובכן, כנראה שאתה לא חשוב להם כמו שחשבת... זו התפכחות כואבת, ואין תרופה אמיתית לכאב הזה - כי אם לא היה לך אכפת, לא היית בן אדם. אבל אני יכול לומר לך שבעיניי, אתה צודק, וצריך לשים גבול לבדיחות ולדעת מתי להגיד, "עד כאן, ומכאן, תתחילו להיות יותר איתי ופחות רק אתם".
 

צ פ ע

New member
והכל הרי מסתכם ברגע האמת

כי להיות ליברלי כל אחד יכול. להיות מתחשב בתיאוריה זה מאוד קל. אבל יש תיאוריה ויש מציאות. ולפעמים המרחק בינהן הוא רב. ונכון - אני מרגיש שאתמול התפכחתי במובן כלשהו. וזה בסדר. אלה החיים מה שנקרא. עכשיו תורי. תודה
 

yosef 30

New member
../images/Emo99.gif../images/Emo99.gif../images/Emo99.gif../images/Emo99.gif

אם תגביל את הבחירות שלך רק למה שנראה לך כאפשרי או הגיוני, כל מה שנשאר זו התפשרות" (רוברט פריץ). צפע
- אני גם מצטרף לשאר הקוראים שפירגנו לך באהבה מלאה עם העונג לקרוא אותך כל פעם מחדש.
. לא כלכך הצלחתי להבין מה היה המפגש החברתי הזה - פגישת מחזור
חברים שאתם אתה מבלה במשך השבוע - עד כמה הם באמת קרובים אליך....
ככל שאתה תהיה מחובר לעצמך, תבין ותגלה מי אתה - כך יהיה לך קל יותר מול האחר. מצד אחד נשמע שאתה רוצה שייקבלו אותך כמו שאתה - ללא תנאי, באהבה ובקבלה מלאה. מצד שני - כמו שכבר כתבו לך כאן - אתה משנה חוזה מול האחר - כך הם הכירו אותך וכל שינוי שאתה מביא עם עצמך - מעורר ומערער את האחר מהמקום שלו. לא תמיד זה קשור ישירות אליך - זה מקום שבו האחר פוגש את עצמו. אם האחר יכיר את עצמו טוב יותר הוא יוכל לזהות מהיכן מגיע הקושי שלו. אז גם אתה לא ממש מקבל את האחר בקושי שלו, גם אתה דורש שינוי מהאחר - ואילו האחר כנראה מתקשה לקבל את השינוי שלך. במהלך החיים, נפרדים מחברים וותיקים ומכירים חברים חדשים, אנשים באים ואנשים הולכים. ממש כמו בטבע - ענן בא וענן חולף - תמיד יש תנועה. רוצה ללכת בחולצת רשת - לך. רוצה להסתובב בנעלי עקב - לך. אך אתה לא יכול להכריח את האחר לקבל אותך כפי שאתה. זה כמו שלא תהיה חבר של כל אחד - גם אתה אני בטוח בוחר את חברייך. היו לי חברים שברגע שסיפרתי להם שאני הומו, הם נבהלו ואמרו שהם מעדיפים לא להיות חברים שלי כי הם לא רוצים שיתייגו אותם כהומואים. בהתחלה זה כאב - לא משהו דרמטי - אך המשכתי הלאה - יש לי אאחלה חברים ואני אכיר עוד בהמשך הדרך. אני חושב שבמקום מסויים כדאי לך לבדוק את הקושי שלך להביא את עצמך למפגש עם החברים. ברגע שאתה לא אתה כמו שאתה רוצה להיות, לא מתלבש כפי שאתה רוצה, אתה בעצם מונע מהם לראות מי אתה באמת ומשאיר אותם באזור הדמדומים. הם נשארים בפחדים שלהם ובדימויים האסוצייאטיבים שלהם. אך ברגע שתופיע בצבעים הטיבעיים שלך - חלקם יוכלו לראות שזה לא כזה נורא וצפע נשאר צפע - ואין שום בעיה. אני מבין את הכעס שלך על החברה - כולם אוהבים לתייג ולהניח תחת איזושהי כותרת אדם או ארוע מסויים - כך קל להם יותר. וזה לא רק אצל ההומואים בכל שכבה של האוכלוסיה זה קיים. אחד הקורסים שאני מלמד השנה הוא מדיטציה ודימיון מודרך. כשהגעתי לכיתה אף אחד מהתלמידים לא נכנס. יצאתי החוצה ואמרתי להם חברה השיעור מתחיל - כולם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח. יושבים בחצי מעגל קבוצתי כזה מתחילים לעשות סבב הכרות - עד שעצרתי את הדיון ואמרתי להם שאני מרגיש חוסר זרימה והזמנתי אותם לפתוח את הנושא. הם חייכו ולא אמרו כלום - שוב שאלתי ואז מישהי אמרה - אמרו לנו שלמורה קוראים יוסף - וציפינו למישהו שנראה כמו יוסף מהאח הגדול (אדוני יישמור)
וסה"כ מה לבשתי - מגף
, גי'נס, סריג נחמד כזה ועליו את מעיל הרוח שלי של הווספה. אז זה שאני לא לובש שרוולים אומר שאני לא רוחני מספיק, לא מחובר, לא זה ואל זה.... בלה בלה בלה..... בסופו של דבר הם ביקשו עוד שיעורים יחד איתי - אז מה זה אומר
אל תהיה מישהו שאתה לא. תתלבש כמו שאתה רוצה ושהאחר יתמודד עם זה. ירצו לדבר איתך - מצויין. לא יירצו דבר איתך - תמשיך הלאה. אז הם לא חברים לכל החיים - זה בסדר גמור. עוד עט כל אחד ייתחן או ייכנס לזוגיות ויהיה ריחוק והוא טיבעי ולגיטימי. ברגע שבך יהיה שלום אמיתי בינך לבין עצמך - יהיה יותר קל לך להביא את עצמך לעולם ולעולם יהיה יותר קל להכיל ולקבל אותך. תמיד כייף לראות אותך כאן
כמה מילים אדלריאנייות נחיתות קוסמית כולנו מגיעים לעולם במצב של נחיתות, כיוון שאנו קודם כל בני חלוף – יש התחלה וסוף ברורים. בתחושה זו יש כבר חולשה, כולנו מרגישים פחות ממשהו, שמשהו חסר לנו, אנו לא מרגישים אף פעם בטוחים עד הסוף. זה חלק מהאנושיות שלנו. השאיפה ל"מושלם" היא פנטזיה, אין קנה מידה לבדוק אותה, לכמת אותה. זה יוצר מצב שכל הזמן אנחנו מחפשים משהו, רוצים עוד ועוד. השימוש במושגים לא ברורים שכאלה יוצר בעיות בתקשורת. הפחד הראשוני הזה יכול לגרום לנו להיתקע, לפחד לנסות, להעז, להתפתח, לזוז או, שהוא עשוי להיות מנוע לתזוזה ולשינוי. כל אחד מאיתנו מוצא עצמו לא פעם במצבים/גילאים/סיטואציות פחותות ממה שהיה רוצה או מרגיש. אדלר אומר, שלמען הבריאות הנפשית והפיסית של כל אחד מאיתנו, כדאי היה שנכיר את עצמנו ככל הניתן. ככל שנכיר את המלאי שנקרא "אני" נגיע למסקנה שלא צריך יותר, יש פה הכל. צריך להכיר בכך שמה שיש בי, זה כל מה שיש בי, זה מה שיש וזה הרבה. יש הרבה בתוכי שאני צריך להכיר. השאלה היא: מה אנו עושים עם מה שיש לנו? דווקא אותה נחיתות, יוצרת בנו את יכולת הנתינה והקבלה. זהו ערך חברתי ראשון במעלה. כדי להרגיש פחות חסרים ותמיד ההתייחסות היא לחברה, אני אתחבר ואיעזר במישהו שיכול לעזור לי להשלים את החסר הזה. אם אני אתן במעגל שלי – אקבל מהמעגל שלי וממעגלים אחרים. כל מערכת יחסים שהיא, יש בה מומנט של נתינה וקבלה, וזה יותר ויותר ישלים לי את החסר וייתן לי הרגשה הרבה יותר טובה בחיים שלי. בכל מצב יש אפשרות של נתינה וקבלה, ככל שנפתח את הערך הזה יותר, נפחית את תחושת הנחיתות ונאפשר לזיקה החברתית שלנו להתפתח, כי נאמן אותה במצבים נוספים. כאשר הזיקה החברתית שלנו מפותחת, אנו מרגישים טוב יותר בחברה, כשאנו מרגישים טוב בחברה – אנו מפחיתים את תחושת הנחיתות ומרגישים שווים יותר
 
למעלה