odedgebert
New member
מכתב מעניין ואקטואלי- בעקבות אירועי המשט
מכתב גלוי ופתוח לישראלים שאכפת להם, מישראלי שאכפת לו / עמרי דינור (אלול ב') 6 06 2010 חברים יקרים, אני פונה אליכם משום שאני מכיר אתכם אישית, ובטוח שתמצאו אוזן קשבת לדברי, במידה זו או אחרת. כמו כן, אני בטוח שעתיד מדינת ישראל אכפת לכם כמו לי. לכן, אני מבקש שתקדישו מספר דקות מזמנכם לקריאת מכתב זה.אני רוצה לשתף אתכם בתחושות קשות שמסתובבות אצלי כמר זמן מה, ובעקבות אירועי הימים האחרונים (ע”ע המשט בעזה) צצו ועלו מתחת לפני השטח, לגבי עתיד מדינתו והכיוון אליו אנו הולכים. לא מדובר בדברים חדשים, השונים באופן מהותי ממה שהתקיים לפני דור או יותר, אך בכל זאת התחושה היא שהמצב מחריף ונהיה קשה יותר ויותר להכלה ועיכול, לפחות מבחינתי. אירועי הימים האחרונים מחייבים אותנו להסתכלות מפוקחת וביקורתית על השיח הישראלי, התחושות שהוא מעורר והצורה בה הוא משפיע ומושפע מהתקשורת הכללית, שכולנו צורכים בצורה כזו או אחרת. התחושה שלי, באופן כללי, היאשהאמת הולכת ומפנה מקום לטובת הסיסמאות. קל לקחת סיטואציה מורכבת, כמו זו סביב המשט בעזה, או המדיניות של ישראל באופן כללי, ולפשט ולפרש אותה באופן מניפולטיבי, שטחי וחד משמעי. אינני אומר כלל שמישהו מאיתנו עושה כך באופן אישי, אך זו התחושה שאני מקבל מהעיסוק של כלי התקשורת בסיטואציה, שמשפיעה על רבים וטובים באוכלוסיה. במדינת ישראל, ובעולם המערבי הדמוקרטי ליברלי בכלל, ניצבים שני כוחות מנוגדים זה מול זה: זכויות האדם, ההומניזם הליברלי, הקוסמופוליטיות והגלובליזציה מחד, מול הלאומיות, הנאמנות למדינה והפרטיקולריות האתנית מאידך. כוחות אלו, ההפוכים לכאורה, באו שניהם לידי ביטוי בציונות והקמת המדינה. מנהיגי הציונות ניסו לעשות סינטזה ייחודית בין זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, לאומיות וזהות אתנית ייחודית, לבין הרצון להקים חברת מופת ברוח ערכי השוויון והחירות הכלליים, בין הרצון להיות עם ככל העמים השב לארצו, לבין הרצון להיות אור לגויים ולשמור על שונות. בשם עקרונות אלו, הם יצרו מדינה יהודית ודמוקרטית, המגנה על עצמה בחירוף נפש מחד, אבל גם מפנה יד לשכנות טובה ולשלום מאידך. שילוב זה לא רק נראה להם כאינו סותר ומשלים, אלא אף הכרחי ובלתי ניתן להפרדה. לא ניתן לדבר על עולם צודק ללא מדינה יהודית, וגם לא על מדינה יהודית ללא עולם צודק. הציונות הייתה אמורה להיות תרומתו של החלק היהודי לתיקון העולם ומתן זכות לגיטימית להגדרה עצמית לכל עם, ובשם כך גם קיבלה מנדט ממשפחת העמים להקמת המדינה. כרעיון לחוד ומציאות לחוד, מדינת ישראל נאלצה לקבל החלטות קשות שמשפיעות, וימשיכו להשפיע עליה עד עצם ימינו, שסותרות אחד משני הערכים. היא נאלצה, בשל סיבות שאינן תלויות בה, לבחור, לפחות באופן זמני, בין הקמת חברת מופת ושלום באופן הדרגתי ע”י אוונגרד חלוצי, לבין הקמת בית לאומי באופן מהיר והמוני, מתוך אחריות לגורל היהודים בתפוצות. היא בחרה, ובצדק, באופציה השנייה. מדינת ישראל, ובמיוחד דור המייסדים שלה,עסקו בעשורים הראשונים בהבטחת קיומה של המדינה ותושביה היהודיים, ובביסוס גבולה. לעתים, הדבר נעשה תוך גביית קורבנות כבדים, משני הצדדים, ואף שימוש לרעה ואפליה של אוכלוסיות מסוימות. ככל שעבר הזמן, הלך ועלה הספק לגבי צידוקו של המפעל הציוני, וככל שגבה יותר קרבנות וסבל, במיוחד מאויביו הערבים, החל וגדל הספק לגבי היכולת לשלב בין שני העולמות: הציוני וההומני, הלאומי והגלובלי, המוסרי והצבאי. רוחות הפוסט ציונות והפוסט מודרניזם, שהגיעו מעבר לים וחדרו על מעמקי השיח הישראלי, העלו שאלות נוקבות לגבי יכולתו של העם היהודי לקיים חברה מוסרית בגבולו, בתוך סביבה עוינת. תהייה זו החלה להופיע אצל יותר ויותר אנשים, שהגיעו למסקנה, מוטעית ולא הכרחית לטעמי, שהם צריכים לבחור בין המדינה לבין העולם, בין הביטחון לבין השלום, בין היהדות לבין המוסר הכללי. חלק בחרו בזה, והתנתקו מהציונות, ובמידה מסוימת גם מהיהדות, וחלק בחרו באחר, והתנתקו במידה מסוימת מהעולם והמוסר הכללי.ככל שהלך והחריף הזמן, והמציאות הלכה ונעשתה מורכבת וקשה יותר, הלכה והעמיקה התחושה כי אכן לא יכולה להתקיים כאן מדינה יהודית ודמוקרטית. היו שאפילו טענו, ועדיין טוענים כיום, שמדובר בסתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב. בסיטואציה כזו, למעשה נוצרות כאן שתי מדינות של יהודים, אחת “יהודית”, שמוותרת על הדמוקרטיה וזכויות האדם, והשנייה “דמוקרטית”, שמוותרת על היהדות והזיקה הייחודית של עם ישראל וזכותו להגדרה עצמית. היו שקיבלו אפילו את הטענה כי “ציונות=גזענות”, ולכן לא מסתדרת עם זכויות האדם, בניגוד למה שהאמינו וטענו מקימי המדינה.בסיטואציה כזו, נהייה יותר ויותר קשה למצוא את קו הגבול בין הלגיטימי ללא לגיטימי, בין צודק ללא צודק, מוסרי ולא מוסרי. האמירה המפורסמת: “כשחוטבים עצים, עפים שבבים”, משמשת לחלק אחד כטיעון נגד חטיבת עצים, כלומר הצורך לבצע פעולה מסוימת, ולחלק אחר כטיעון בעד התעלמות מכך שעפים שבבים, כלומר מההשלכות הסביבתיות של פעולה זו. תהליך זה הולך ויוצר הקצנה של עמדות, בגיבויה ועידודה של התקשורת, הזרה והישראלית כאחד, המביא לקיטוב הולך וגדל, ויכול להיות שגם למאבק אלים בעתיד בין אזרחי ישראל. בעיקר, הוא יוצר הסתכלות שטחית ואוטומטית כלפי המציאות, שבוחרת לראות רק צד מסוים שמתאים לה, במקום לנסות לאחוז במקל משתי קצותיו ולתפוש את המציאות באופן מורכב, כמו שהיא באמת. במצב כזה, כל מי שמנסה להציג תפישה מורכבת של המציאות, מתפרש כשתקן וחסר עמדה, במקום כמעמיק ומתון. כוחם של הקיצונים עולה, והשיח הופך ליותר ויותר שטחי. הפרויקט של הציונות, הבנוי כאמור על יצירת סינטזה בין שני עולמות ערכיים שונים במהותם, הולך וגוסס. זקני הציונות, ששאפו לקיים פה חברת מופת מוסרית וצודקת, אך גם לאומית ויהודית, מתהפכים בקברם. מי שמושך את מדינת ישראל לצד מסוים המנסה להפריד בין שני מרכיביה בכוח מביא למעשה למיטוט הפרויקט הציוני, או מטעמים לאומיים-פטריוטיים או מטעמים ליברליים-כלליים, והופך את הפרויקט האדיר והכול כך רגיש הזה לחסר יציבות וקשה לביצוע. אם וכאשר, חס ושלום, תקרוס הסינטזה הציונית, אזי זה יהיה סופה של מדינת ישראל, וסופו של העם היהודי במובן מסוים. יפסידו מזה גם השואפים לחברת מופת, וגם אלו החפצים בבית לאומי והגדרה עצמית ליהודים. איני רוצה להיות נביא זעם ורואה שחורות, אך רואה תהליך זה קורה לנגד עיני, ומודאג מאוד. מודאג, משום שאנשים ששילמו בחייהם לטובת המהלך הזה- ימנים, שמאלניים, חילונים, דתיים, קפיטליסטים וסוציאליסטים, דמם מתגלה כנשפך לשווא. פרויקט חייהם יורד לטמיון במורד החד ממדיות, השטחיות והדיכוטומיות. המשך בתגובה.
מכתב גלוי ופתוח לישראלים שאכפת להם, מישראלי שאכפת לו / עמרי דינור (אלול ב') 6 06 2010 חברים יקרים, אני פונה אליכם משום שאני מכיר אתכם אישית, ובטוח שתמצאו אוזן קשבת לדברי, במידה זו או אחרת. כמו כן, אני בטוח שעתיד מדינת ישראל אכפת לכם כמו לי. לכן, אני מבקש שתקדישו מספר דקות מזמנכם לקריאת מכתב זה.אני רוצה לשתף אתכם בתחושות קשות שמסתובבות אצלי כמר זמן מה, ובעקבות אירועי הימים האחרונים (ע”ע המשט בעזה) צצו ועלו מתחת לפני השטח, לגבי עתיד מדינתו והכיוון אליו אנו הולכים. לא מדובר בדברים חדשים, השונים באופן מהותי ממה שהתקיים לפני דור או יותר, אך בכל זאת התחושה היא שהמצב מחריף ונהיה קשה יותר ויותר להכלה ועיכול, לפחות מבחינתי. אירועי הימים האחרונים מחייבים אותנו להסתכלות מפוקחת וביקורתית על השיח הישראלי, התחושות שהוא מעורר והצורה בה הוא משפיע ומושפע מהתקשורת הכללית, שכולנו צורכים בצורה כזו או אחרת. התחושה שלי, באופן כללי, היאשהאמת הולכת ומפנה מקום לטובת הסיסמאות. קל לקחת סיטואציה מורכבת, כמו זו סביב המשט בעזה, או המדיניות של ישראל באופן כללי, ולפשט ולפרש אותה באופן מניפולטיבי, שטחי וחד משמעי. אינני אומר כלל שמישהו מאיתנו עושה כך באופן אישי, אך זו התחושה שאני מקבל מהעיסוק של כלי התקשורת בסיטואציה, שמשפיעה על רבים וטובים באוכלוסיה. במדינת ישראל, ובעולם המערבי הדמוקרטי ליברלי בכלל, ניצבים שני כוחות מנוגדים זה מול זה: זכויות האדם, ההומניזם הליברלי, הקוסמופוליטיות והגלובליזציה מחד, מול הלאומיות, הנאמנות למדינה והפרטיקולריות האתנית מאידך. כוחות אלו, ההפוכים לכאורה, באו שניהם לידי ביטוי בציונות והקמת המדינה. מנהיגי הציונות ניסו לעשות סינטזה ייחודית בין זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, לאומיות וזהות אתנית ייחודית, לבין הרצון להקים חברת מופת ברוח ערכי השוויון והחירות הכלליים, בין הרצון להיות עם ככל העמים השב לארצו, לבין הרצון להיות אור לגויים ולשמור על שונות. בשם עקרונות אלו, הם יצרו מדינה יהודית ודמוקרטית, המגנה על עצמה בחירוף נפש מחד, אבל גם מפנה יד לשכנות טובה ולשלום מאידך. שילוב זה לא רק נראה להם כאינו סותר ומשלים, אלא אף הכרחי ובלתי ניתן להפרדה. לא ניתן לדבר על עולם צודק ללא מדינה יהודית, וגם לא על מדינה יהודית ללא עולם צודק. הציונות הייתה אמורה להיות תרומתו של החלק היהודי לתיקון העולם ומתן זכות לגיטימית להגדרה עצמית לכל עם, ובשם כך גם קיבלה מנדט ממשפחת העמים להקמת המדינה. כרעיון לחוד ומציאות לחוד, מדינת ישראל נאלצה לקבל החלטות קשות שמשפיעות, וימשיכו להשפיע עליה עד עצם ימינו, שסותרות אחד משני הערכים. היא נאלצה, בשל סיבות שאינן תלויות בה, לבחור, לפחות באופן זמני, בין הקמת חברת מופת ושלום באופן הדרגתי ע”י אוונגרד חלוצי, לבין הקמת בית לאומי באופן מהיר והמוני, מתוך אחריות לגורל היהודים בתפוצות. היא בחרה, ובצדק, באופציה השנייה. מדינת ישראל, ובמיוחד דור המייסדים שלה,עסקו בעשורים הראשונים בהבטחת קיומה של המדינה ותושביה היהודיים, ובביסוס גבולה. לעתים, הדבר נעשה תוך גביית קורבנות כבדים, משני הצדדים, ואף שימוש לרעה ואפליה של אוכלוסיות מסוימות. ככל שעבר הזמן, הלך ועלה הספק לגבי צידוקו של המפעל הציוני, וככל שגבה יותר קרבנות וסבל, במיוחד מאויביו הערבים, החל וגדל הספק לגבי היכולת לשלב בין שני העולמות: הציוני וההומני, הלאומי והגלובלי, המוסרי והצבאי. רוחות הפוסט ציונות והפוסט מודרניזם, שהגיעו מעבר לים וחדרו על מעמקי השיח הישראלי, העלו שאלות נוקבות לגבי יכולתו של העם היהודי לקיים חברה מוסרית בגבולו, בתוך סביבה עוינת. תהייה זו החלה להופיע אצל יותר ויותר אנשים, שהגיעו למסקנה, מוטעית ולא הכרחית לטעמי, שהם צריכים לבחור בין המדינה לבין העולם, בין הביטחון לבין השלום, בין היהדות לבין המוסר הכללי. חלק בחרו בזה, והתנתקו מהציונות, ובמידה מסוימת גם מהיהדות, וחלק בחרו באחר, והתנתקו במידה מסוימת מהעולם והמוסר הכללי.ככל שהלך והחריף הזמן, והמציאות הלכה ונעשתה מורכבת וקשה יותר, הלכה והעמיקה התחושה כי אכן לא יכולה להתקיים כאן מדינה יהודית ודמוקרטית. היו שאפילו טענו, ועדיין טוענים כיום, שמדובר בסתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב. בסיטואציה כזו, למעשה נוצרות כאן שתי מדינות של יהודים, אחת “יהודית”, שמוותרת על הדמוקרטיה וזכויות האדם, והשנייה “דמוקרטית”, שמוותרת על היהדות והזיקה הייחודית של עם ישראל וזכותו להגדרה עצמית. היו שקיבלו אפילו את הטענה כי “ציונות=גזענות”, ולכן לא מסתדרת עם זכויות האדם, בניגוד למה שהאמינו וטענו מקימי המדינה.בסיטואציה כזו, נהייה יותר ויותר קשה למצוא את קו הגבול בין הלגיטימי ללא לגיטימי, בין צודק ללא צודק, מוסרי ולא מוסרי. האמירה המפורסמת: “כשחוטבים עצים, עפים שבבים”, משמשת לחלק אחד כטיעון נגד חטיבת עצים, כלומר הצורך לבצע פעולה מסוימת, ולחלק אחר כטיעון בעד התעלמות מכך שעפים שבבים, כלומר מההשלכות הסביבתיות של פעולה זו. תהליך זה הולך ויוצר הקצנה של עמדות, בגיבויה ועידודה של התקשורת, הזרה והישראלית כאחד, המביא לקיטוב הולך וגדל, ויכול להיות שגם למאבק אלים בעתיד בין אזרחי ישראל. בעיקר, הוא יוצר הסתכלות שטחית ואוטומטית כלפי המציאות, שבוחרת לראות רק צד מסוים שמתאים לה, במקום לנסות לאחוז במקל משתי קצותיו ולתפוש את המציאות באופן מורכב, כמו שהיא באמת. במצב כזה, כל מי שמנסה להציג תפישה מורכבת של המציאות, מתפרש כשתקן וחסר עמדה, במקום כמעמיק ומתון. כוחם של הקיצונים עולה, והשיח הופך ליותר ויותר שטחי. הפרויקט של הציונות, הבנוי כאמור על יצירת סינטזה בין שני עולמות ערכיים שונים במהותם, הולך וגוסס. זקני הציונות, ששאפו לקיים פה חברת מופת מוסרית וצודקת, אך גם לאומית ויהודית, מתהפכים בקברם. מי שמושך את מדינת ישראל לצד מסוים המנסה להפריד בין שני מרכיביה בכוח מביא למעשה למיטוט הפרויקט הציוני, או מטעמים לאומיים-פטריוטיים או מטעמים ליברליים-כלליים, והופך את הפרויקט האדיר והכול כך רגיש הזה לחסר יציבות וקשה לביצוע. אם וכאשר, חס ושלום, תקרוס הסינטזה הציונית, אזי זה יהיה סופה של מדינת ישראל, וסופו של העם היהודי במובן מסוים. יפסידו מזה גם השואפים לחברת מופת, וגם אלו החפצים בבית לאומי והגדרה עצמית ליהודים. איני רוצה להיות נביא זעם ורואה שחורות, אך רואה תהליך זה קורה לנגד עיני, ומודאג מאוד. מודאג, משום שאנשים ששילמו בחייהם לטובת המהלך הזה- ימנים, שמאלניים, חילונים, דתיים, קפיטליסטים וסוציאליסטים, דמם מתגלה כנשפך לשווא. פרויקט חייהם יורד לטמיון במורד החד ממדיות, השטחיות והדיכוטומיות. המשך בתגובה.