מילים לציון 5 שנים בדיוק מאז בדיקת הביופסיה
הבוקר ליוויתי את הצליאקית לבדיקת מעקב שגרתית בביה"ח שניידר, אצל ד"ר רוזנבך הנהדר.
אחרי שקבענו את התור להיום, שמנו לב - היא ואני - שהתור הזה מתקיים בדיוק באותו תאריך ובאותו מקום כמו הביופסיה לפני 5 שנים.
הערב, מול תכנית "מאסטר שף" בה המשימה הייתה "בצק", הצליאקית כתבה את הדברים הבאים בדף הפייסבוק שלה, וביקשה שאכתוב גם בפורום (ארוך מאוד, מצורף גם כקובץ PDF למי שנוח יותר):
******************************************************************************************************************************************
1/1/2013
לכבוד ציון 5 שנים בדיוק מאז בדיקת ביופסיה שאבחנה אצלי את הצליאק, החלטתי לשתף אתכם בחמשת השאלות והתגובות הכי נפוצות ומעצבנות שאנשים שואלים אותי/ מגיבים כשהם שומעים שיש לי צליאק:
1."אוי איזה מסכנה את...איך את שורדת?!" --> זאת לא מחלה סופנית, זה בסך הכל צליאק. כל עוד אני לא אוכלת גלוטן, אני בריאה בדיוק כמו כל אחד אחר, ולפעמים אפילו יותר. ולגבי השאלה איך אני שורדת – עם המון, אבל המון אוכל טעים, מסעדות ומאכלים חדשים שגיליתי בעקבות ובזכות הצליאק, וכיף כי איכשהו תמיד לי יהיה את האוכל הכי טעים, הכי טרי והכי מושקע (אוכל שמכינים במיוחד בשבילי בפנימייה בניר סקול בעכו או בתחרות דיבייט בחו"ל, סלט טעים לארוחת הצהריים בפולין במקום הסנדביץ' המעופש ששאר חברי המשלחת קיבלו ועוד...)
2."אני לא הייתי מסוגל לוותר על בצק"--> כן, אבל... גם אני לא הייתי מסוגלת, אז מזל שאני לא מוותרת עליו! אני בסך הכל אוכלת בצק שונה קצת, מיוחד. למרות התפיסה הרווחת, צליאק זה ממש לא רק פריכיות אורז כל הזמן.
3."איזה כיף לך, את לא תשמיני!" --> אה כן?! כי אני בכלל לא אוכלת עוגיות, עוגות, שוקולד וממתקים למיניהם, פסטות ועוד פחמימות שעשויים לא מקמח חיטה, אבל הם ב-כ-ל-ל לא משמינים, כן?! (בגלל שמשפט נקרא ולא נשמע, ארצה להבהיר – זה נאמר בציניות).
4."איכס...זה בטח אוכל מה זה לא טעים" --> במקרה הזה אני פשוט מציעה לאותו אדם לטעום מהבראוניז נטולי הגלוטן שלי. בדרך כלל אני לא מקבלת תשובה בה האדם חוזר בו ממה שאמר, פשוט כי הוא עסוק בלאכול עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד.
5."אני מכיר עוד מישהו עם צליאק!" --> כי כולנו, היום, כבר מכירים את השכן, או הדוד, או החבר של החברה של בת הדודה השנייה שיש לו או לה צליאק. וזה היופי של צליאק- יש לי עוד משפחה. משפחה שנמצאת בכל העולם, משפחה של אנשים מקסימים, מסורים, אכפתיים, שיודעים מה אני עוברת והם שם לתמוך כשצריך עזרה – בין אם זו המוכרת בדוכן היוגורט בקניון, שיודעת בדיוק על מה אני מדברת כי גם לה יש, בין אם זו אמא מכרמיאל שלבת שלה יש, והיא מוכנה להביא לי אוכל במשך שלושה ימים שאני נמצאת שם במסגרת פסטיבל המחולות, למרות שהיא לא פגשה אותי בחיים, ובין אם זאת המוכרת בחנות הטבע בארצות הברית, שעברה איתי מדף מדף והסבירה מה היא והבן שלה אוהבים, לאיזה מוצרים הם לא מתקרבים ומה הכי הכי מומלץ וטעים.
6.(שאלה אחת נוספת, אפילו שהבטחתי רק חמש, פשוט כי אני חייבת. תתייחסו לזה כאל שאלה לשנה הבאה):
שאלת השאלות – "מה יקרה אם תוכלי רק קצת?" ו"זה אמור לעבור לך מתישהו?" --> אני לא אוכל רק קצת, כי זה לא יפגע באף אחד חוץ ממני, ואכפת לי מעצמי. ולא, זה לא יעבור. אז מה?
לסיכום, בנימה קצת יותר אישית וקצת פחות סרקסטית - נכון. זה לא הכי קל. ונכון - לפעמים כל מה שבא לי זה להיכנס לפיצרייה ולקנות פרוסת פיצה כמו כולם, ולא לאכול את הפיצה שהבאתי מראש מהבית, ולהזמין אוכל במסעדה בלי לחשוש. אבל הרגעים האלה הם מעטים, ולעומת זאת כל מה שהרווחתי מהצליאק (כן, קראתם נכון – הרווחתי) רוב האנשים לא מקבלים: משמעת עצמית, הסתפקות במה שיש לי, תכנון מראש ואחריות.
מעבר לזה, בכל פעם בהמון זמן שאני כן מקבלת את התחושה הזו, אני מזכירה לעצמי שיש כל כך הרבה דברים יותר גרועים מצליאק, וכמו שאמא שלי אומרת: "שזאת תהיה הצרה הכי גדולה שלי." צרה טעימה שמייחדת אותי, שתמיד מאפשרת לי לפגוש אנשים חדשים וליצור נושא שיחה, שגורמת לאנשים לחשוב עלי ולזכור אותי – צרה שכל אחד היה מייחל לה – לא?!
ועוד משפט אחד קצר – רק תודה אחת, לאדם אחד – זה שהעביר לי את המתנה המיוחדת הזו (יחד עם העיניים הכחולות), שקושרת ביני לבינו לנצח – לסבא היקר. תודה אמיתית, כנה, ומכל הלב. 3>
מיפעת
בת 18 (כמעט)
******************************************************************************************************************************************
אין לי עוד מילים... כל הכבוד לבת שלי (הנכדה של אבא שלי)!
הבוקר ליוויתי את הצליאקית לבדיקת מעקב שגרתית בביה"ח שניידר, אצל ד"ר רוזנבך הנהדר.
אחרי שקבענו את התור להיום, שמנו לב - היא ואני - שהתור הזה מתקיים בדיוק באותו תאריך ובאותו מקום כמו הביופסיה לפני 5 שנים.
הערב, מול תכנית "מאסטר שף" בה המשימה הייתה "בצק", הצליאקית כתבה את הדברים הבאים בדף הפייסבוק שלה, וביקשה שאכתוב גם בפורום (ארוך מאוד, מצורף גם כקובץ PDF למי שנוח יותר):
******************************************************************************************************************************************
1/1/2013
לכבוד ציון 5 שנים בדיוק מאז בדיקת ביופסיה שאבחנה אצלי את הצליאק, החלטתי לשתף אתכם בחמשת השאלות והתגובות הכי נפוצות ומעצבנות שאנשים שואלים אותי/ מגיבים כשהם שומעים שיש לי צליאק:
1."אוי איזה מסכנה את...איך את שורדת?!" --> זאת לא מחלה סופנית, זה בסך הכל צליאק. כל עוד אני לא אוכלת גלוטן, אני בריאה בדיוק כמו כל אחד אחר, ולפעמים אפילו יותר. ולגבי השאלה איך אני שורדת – עם המון, אבל המון אוכל טעים, מסעדות ומאכלים חדשים שגיליתי בעקבות ובזכות הצליאק, וכיף כי איכשהו תמיד לי יהיה את האוכל הכי טעים, הכי טרי והכי מושקע (אוכל שמכינים במיוחד בשבילי בפנימייה בניר סקול בעכו או בתחרות דיבייט בחו"ל, סלט טעים לארוחת הצהריים בפולין במקום הסנדביץ' המעופש ששאר חברי המשלחת קיבלו ועוד...)
2."אני לא הייתי מסוגל לוותר על בצק"--> כן, אבל... גם אני לא הייתי מסוגלת, אז מזל שאני לא מוותרת עליו! אני בסך הכל אוכלת בצק שונה קצת, מיוחד. למרות התפיסה הרווחת, צליאק זה ממש לא רק פריכיות אורז כל הזמן.
3."איזה כיף לך, את לא תשמיני!" --> אה כן?! כי אני בכלל לא אוכלת עוגיות, עוגות, שוקולד וממתקים למיניהם, פסטות ועוד פחמימות שעשויים לא מקמח חיטה, אבל הם ב-כ-ל-ל לא משמינים, כן?! (בגלל שמשפט נקרא ולא נשמע, ארצה להבהיר – זה נאמר בציניות).
4."איכס...זה בטח אוכל מה זה לא טעים" --> במקרה הזה אני פשוט מציעה לאותו אדם לטעום מהבראוניז נטולי הגלוטן שלי. בדרך כלל אני לא מקבלת תשובה בה האדם חוזר בו ממה שאמר, פשוט כי הוא עסוק בלאכול עוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד.
5."אני מכיר עוד מישהו עם צליאק!" --> כי כולנו, היום, כבר מכירים את השכן, או הדוד, או החבר של החברה של בת הדודה השנייה שיש לו או לה צליאק. וזה היופי של צליאק- יש לי עוד משפחה. משפחה שנמצאת בכל העולם, משפחה של אנשים מקסימים, מסורים, אכפתיים, שיודעים מה אני עוברת והם שם לתמוך כשצריך עזרה – בין אם זו המוכרת בדוכן היוגורט בקניון, שיודעת בדיוק על מה אני מדברת כי גם לה יש, בין אם זו אמא מכרמיאל שלבת שלה יש, והיא מוכנה להביא לי אוכל במשך שלושה ימים שאני נמצאת שם במסגרת פסטיבל המחולות, למרות שהיא לא פגשה אותי בחיים, ובין אם זאת המוכרת בחנות הטבע בארצות הברית, שעברה איתי מדף מדף והסבירה מה היא והבן שלה אוהבים, לאיזה מוצרים הם לא מתקרבים ומה הכי הכי מומלץ וטעים.
6.(שאלה אחת נוספת, אפילו שהבטחתי רק חמש, פשוט כי אני חייבת. תתייחסו לזה כאל שאלה לשנה הבאה):
שאלת השאלות – "מה יקרה אם תוכלי רק קצת?" ו"זה אמור לעבור לך מתישהו?" --> אני לא אוכל רק קצת, כי זה לא יפגע באף אחד חוץ ממני, ואכפת לי מעצמי. ולא, זה לא יעבור. אז מה?
לסיכום, בנימה קצת יותר אישית וקצת פחות סרקסטית - נכון. זה לא הכי קל. ונכון - לפעמים כל מה שבא לי זה להיכנס לפיצרייה ולקנות פרוסת פיצה כמו כולם, ולא לאכול את הפיצה שהבאתי מראש מהבית, ולהזמין אוכל במסעדה בלי לחשוש. אבל הרגעים האלה הם מעטים, ולעומת זאת כל מה שהרווחתי מהצליאק (כן, קראתם נכון – הרווחתי) רוב האנשים לא מקבלים: משמעת עצמית, הסתפקות במה שיש לי, תכנון מראש ואחריות.
מעבר לזה, בכל פעם בהמון זמן שאני כן מקבלת את התחושה הזו, אני מזכירה לעצמי שיש כל כך הרבה דברים יותר גרועים מצליאק, וכמו שאמא שלי אומרת: "שזאת תהיה הצרה הכי גדולה שלי." צרה טעימה שמייחדת אותי, שתמיד מאפשרת לי לפגוש אנשים חדשים וליצור נושא שיחה, שגורמת לאנשים לחשוב עלי ולזכור אותי – צרה שכל אחד היה מייחל לה – לא?!
ועוד משפט אחד קצר – רק תודה אחת, לאדם אחד – זה שהעביר לי את המתנה המיוחדת הזו (יחד עם העיניים הכחולות), שקושרת ביני לבינו לנצח – לסבא היקר. תודה אמיתית, כנה, ומכל הלב. 3>
מיפעת
בת 18 (כמעט)
******************************************************************************************************************************************
אין לי עוד מילים... כל הכבוד לבת שלי (הנכדה של אבא שלי)!