מחשבות על חוזים בליגה
בשנים האחרונות, כמו שכולנו יודעים, תקרות השכר עלו והחוזים בליגה הפכו מגוכחים. חוזים של 25 מיליון וצפונה, שפעם היו שמורים ליחידי סגולה, הפכו לסטנדרט.
בין השחקנים שמרוויחים מספרים מגוחכים לחלוטין יש את מילסאפ שמרוויח 30 מיליון, בלייק גריפין עם 29.5, אוטו פורטר עם 24.7 ואפילו הריסון בארנס וצ'נדלר פארסונס מרוויחים כמו גארנט, קובי וטים דאנקן בשיאם. ומדובר בשחקנים שרק לאחרונה פרשו, כן? לא שלפתי פה שמות משנות ה-80'.
בליצ'ר רפורט דיווח שקליי תומפסון שוקל להשאיר 50 מיליון דולר על השולחן כדי להישאר בגולדן סטייט. לפי הדיווח הוא שוקל חוזה של 92 מיליון דולר לארבע שנים (23 מיליון לעונה) כשבשוק הפתוח הוא יוכל לחתום לאותה התקופה על 139 מיליון (וכנראה גם יהיה מי שיציע לו את זה).
נכון שהיו תקדימים בעבר לשחקנים שנתנו הנחות לקבוצות מסויימות כדי לאפשר לבנות איתם קבוצה חזקה, אבל מדובר בד"כ בשחקנים מבוגרים ואחרי שיאם, ולא בשחקן בן 28 שנמצא בשיאו ומשתין מהמקפצה על הקונספט של תקרת השכר, שנועדה לייצר שוויוניות.
תחשבו על גולדן סטייט ככה - קליי תומפסון מוותר על 12.5 מיליון דולר בשנה. דוראנט חתום על 25 לעונה, (לשחקן ששווה לפחות 10 יותר) וזה לא רק תיאורטי, סטף קרי חתם במקביל לדוראנט על 10 מיליון יותר (כן, כן בירד וכאלה, אבל עדיין. אם היה חשוב לדוראנט לקבל את השכר שמגיע לו משהו היה יכול לעבור ב-S&T), וככה מתפנים לגולדן 20 ומשהו מיליון דולר להחתים עוד שחקנים בקליבר מטורף.
אז בעקבות השנים האחרונות, בהן שחקנים מוותרים על נתחים משמעותיים מהמשכורת שלהם עלתה לי מחשבה לעודד תחרותיות בליגה. המחשבה מבוססת על העיקרון שלמעט חריגים בודדים בליגה - כל שחקן יכול להישלח לכל קבוצה בלי שתהיה לו היכולת להתנגד.
ההצעה היא פשוטה, בסגנון "שחקן חופשי מוגבל" ולא תעבור בחיים בלי שביתה:
שחקן יחויב לחתום על חוזה בקבוצה שמציעה לו את השכר הטוב ביותר. ויוכל לבחור את היעד בעצמו בין הצעות שוות, וזכויות בירד והאפשרות של קבוצות להציע יותר כדי לשמור את השחקנים שלהם יוותרו ללא שינוי.
כלומר, שחקן כמו קליי תומפסון לא יוכל להציע את שירותיו בהנחה משמעותית לגולדן סטייט, כי אם ברוקלין או סקרמנטו יציעו לו חוזה מקסימום הוא יוכל לבחור בין שתיהן בלבד, אלא אם גולדן סטייט תשווה.
הדבר יעודד את התחרותיות בליגה בצורה משמעותית, ויפזר ללא ספק את הכישרון בצורה טובה יותר. כמעט לכל קבוצה יהיה צ'אנס להנחית כוכב, בין אם היא משוק קטן או גדול. יותר מכך, הקטנת הפערים בין הקבוצות גם יעודדו פחות קבוצות לעשות טאנקינג. כרגע, כשכל הכישרון מרוכז במספר מצומצם של קבוצות, יותר מדי קבוצות מנסות לבנות דרך הדראפט, כי הן מבינות שאין להם הזדמנות אמיתית להתחרות.
אז, למעט העובדה שזה לא יקרה בחיים - מה אתם חושבים?
נ.ב
ניתן אולי להוסיף שהקבוצה הקיימת יכולה להישאר במאבק עם הנחה קטנה. אבל בטח לא של עשרות מיליונים. נניח, 10% או משהו כזה. זה סדר גודל של 3-4 מיליון ולא 12.
דבר נוסף שניתן לעשות הוא שווטרן עם ותק של 12 שנים או משהו כזה, יוכל לחתום על כמה שהוא רוצה איפה שבא לו, כדי להמשיך ולאפשר לשחקנים ותיקים לרדוף אחרי טבעות בזקנתם.
בשנים האחרונות, כמו שכולנו יודעים, תקרות השכר עלו והחוזים בליגה הפכו מגוכחים. חוזים של 25 מיליון וצפונה, שפעם היו שמורים ליחידי סגולה, הפכו לסטנדרט.
בין השחקנים שמרוויחים מספרים מגוחכים לחלוטין יש את מילסאפ שמרוויח 30 מיליון, בלייק גריפין עם 29.5, אוטו פורטר עם 24.7 ואפילו הריסון בארנס וצ'נדלר פארסונס מרוויחים כמו גארנט, קובי וטים דאנקן בשיאם. ומדובר בשחקנים שרק לאחרונה פרשו, כן? לא שלפתי פה שמות משנות ה-80'.
בליצ'ר רפורט דיווח שקליי תומפסון שוקל להשאיר 50 מיליון דולר על השולחן כדי להישאר בגולדן סטייט. לפי הדיווח הוא שוקל חוזה של 92 מיליון דולר לארבע שנים (23 מיליון לעונה) כשבשוק הפתוח הוא יוכל לחתום לאותה התקופה על 139 מיליון (וכנראה גם יהיה מי שיציע לו את זה).
נכון שהיו תקדימים בעבר לשחקנים שנתנו הנחות לקבוצות מסויימות כדי לאפשר לבנות איתם קבוצה חזקה, אבל מדובר בד"כ בשחקנים מבוגרים ואחרי שיאם, ולא בשחקן בן 28 שנמצא בשיאו ומשתין מהמקפצה על הקונספט של תקרת השכר, שנועדה לייצר שוויוניות.
תחשבו על גולדן סטייט ככה - קליי תומפסון מוותר על 12.5 מיליון דולר בשנה. דוראנט חתום על 25 לעונה, (לשחקן ששווה לפחות 10 יותר) וזה לא רק תיאורטי, סטף קרי חתם במקביל לדוראנט על 10 מיליון יותר (כן, כן בירד וכאלה, אבל עדיין. אם היה חשוב לדוראנט לקבל את השכר שמגיע לו משהו היה יכול לעבור ב-S&T), וככה מתפנים לגולדן 20 ומשהו מיליון דולר להחתים עוד שחקנים בקליבר מטורף.
אז בעקבות השנים האחרונות, בהן שחקנים מוותרים על נתחים משמעותיים מהמשכורת שלהם עלתה לי מחשבה לעודד תחרותיות בליגה. המחשבה מבוססת על העיקרון שלמעט חריגים בודדים בליגה - כל שחקן יכול להישלח לכל קבוצה בלי שתהיה לו היכולת להתנגד.
ההצעה היא פשוטה, בסגנון "שחקן חופשי מוגבל" ולא תעבור בחיים בלי שביתה:
שחקן יחויב לחתום על חוזה בקבוצה שמציעה לו את השכר הטוב ביותר. ויוכל לבחור את היעד בעצמו בין הצעות שוות, וזכויות בירד והאפשרות של קבוצות להציע יותר כדי לשמור את השחקנים שלהם יוותרו ללא שינוי.
כלומר, שחקן כמו קליי תומפסון לא יוכל להציע את שירותיו בהנחה משמעותית לגולדן סטייט, כי אם ברוקלין או סקרמנטו יציעו לו חוזה מקסימום הוא יוכל לבחור בין שתיהן בלבד, אלא אם גולדן סטייט תשווה.
הדבר יעודד את התחרותיות בליגה בצורה משמעותית, ויפזר ללא ספק את הכישרון בצורה טובה יותר. כמעט לכל קבוצה יהיה צ'אנס להנחית כוכב, בין אם היא משוק קטן או גדול. יותר מכך, הקטנת הפערים בין הקבוצות גם יעודדו פחות קבוצות לעשות טאנקינג. כרגע, כשכל הכישרון מרוכז במספר מצומצם של קבוצות, יותר מדי קבוצות מנסות לבנות דרך הדראפט, כי הן מבינות שאין להם הזדמנות אמיתית להתחרות.
אז, למעט העובדה שזה לא יקרה בחיים - מה אתם חושבים?
נ.ב
ניתן אולי להוסיף שהקבוצה הקיימת יכולה להישאר במאבק עם הנחה קטנה. אבל בטח לא של עשרות מיליונים. נניח, 10% או משהו כזה. זה סדר גודל של 3-4 מיליון ולא 12.
דבר נוסף שניתן לעשות הוא שווטרן עם ותק של 12 שנים או משהו כזה, יוכל לחתום על כמה שהוא רוצה איפה שבא לו, כדי להמשיך ולאפשר לשחקנים ותיקים לרדוף אחרי טבעות בזקנתם.