את צודקת וחצי כמו שנהגנו לאמר
זה לא שלבית יש חלק, הבית הוא הבסיס. בית הספר בא רק להעשיר את השפה ואת דרכי ההתבטאות.
ולא סתם נאמר - "האדם הוא תבנית נוף מולדתו".
מי שמבית הוריו למד שאומרים:"אני הולך הבית" ברור לנו מהיכן הוא מגיע, מי שאומר "חפץ אני" לרוב אלו עולים חדשים (שדי מהר מתקלקלים כשהם חושבים שזה נחשב להיות עם החבר'ה אם ידברו בשפה המקולקלת).
יש עד היום מעטים שעדיין דוברים עברית רהוטה, כמו למשל הדודה שלי בת 86 מעולם לא אמרה "אנחנו" אלא "אנו".
כמו שאמרתי פעם ל(-) שהיתה היומנאית בנקודת דיזנגוף:"את יצאת מירוחם, אבל ירוחם לא יצאה ממך".
והיא אמרה שאני צודק כשהיא רואה בסביבה את כל הזקנות של צפון תל אביב כיצד הן מתנהגות ומדברות. הצעתי לה הצעה, שעד היום היא לא שוכחת לי: בכל הפסקת צהרים, שלא תלך לאכול בחדר האוכל, אלא תביא עימה כריך ותאכל אותו בגן הציבורי הסמוך ברחוב מוצקין. ואמנם כעבור כשנה שעשתה כן וישבה בגן כל צהרים עם הזקנות של צפון תל אביב, פתאום ראיתי את (-) זורחת ופורחת. פתאום ה-"פרחה" מירוחם מדברת בעברית הטובה ביותר שיש, ועקב כך גם מצב הרוח שלה וגם הבטחון העצמי שלה התעצמו, רק בביקורים בירוחם היתה צריכה לחזור לדבר כמותם כדי שלא יתרחקו ממנה. אבל היום זו (-) אחרת, ולטובה.
לנכדים שלי אני מתקן את העברית כל העת, למרות שהם בעיקרון מדברים עברית סבירה, אבל מידי פעם מושפעים מהסביבה.
הנכדה הגדולה כבר בת 18 והיא צוחקת שעד היום כשהם הולכים ואומרים "ביי" אני מתקן להם ל-"שלום", ולא התעייפתי.
הנכדה הקטנה בכתה ב' מדברת עברית רהוטה למרות ששפת אמה סינית, כיוון שהאבא מקפיד, אלא שלפעמים אני מעיר לו שהוא מקפיד יתר על המידה, והוא צריך לתת לה מעט חופש בדיבור בעיקר כאשר היא עם חברות, כדי שלא תהיה יוצאת דופן.
כי אם יודעת מתי להשתמש ב-"ביי" (עם חברות) ומתי ב-"שלום" (עם יתר האנשים) , זה בסדר. לא צריך להיות מה שקראנו פעם:"מרובע עם שפיצים".....