מאוורר, מספיק. "חיים ועוד חיים", קייט אטקינסון
קריאה שניה. לאחר האחרון שלה, Transcripition, שגם אותו סיימתי בבוקר יום שישי, החלטתי לחזור לראשון בשלושת הספרים שכתבה על מלחמת העולם השניה באנגליה.
כאן, למעשה, פרשת חייה של אישה לאורך רוב המאה ה-20, עם פה ושם פרקי "דלת מסתובבת". פעם היא מתה בלידתה, פעמים אחרות היא חיה ומתבגרת, אי-אילו תאונות, ושוב חוזר אחורה והנה היא עוברת גם אותן. יש לה תחושת דז'ה וו, כאילו היתה כבר בחיים האלה והיא מקבלת צ'אנס - כפי שמצוטט ניטשה באחד הציטוטים שהיוו מוזה לכתיבה, בהתחלה - לחיות הכל מחדש.
כיוון שכך - עצם הדמיון ופעולותיה שנובעות מכך - היא מופנית לדוקטור לנפש, כמובן אחד מתלמידי פרויד וגם כאן עוד נדבך למאה ה-20. הכרונולוגיה בדרך כלל רציפה, לפעמים יש קפיצה גדולה קדימה, כמו בפרק המדכא עד עפר על לונדון שלאחר המלחמה, בשנת 1947.
הספר הזה זורם בהרבה מ-Transcription, שגם אותו אהבתי בסופו של דבר וגם הוא יכול לצאת נשכר מקריאה שניה.
ולמרות 600 ומשהו עמודיו, הוא זורם ללא הפרעה. כרגיל, אטקינסון גם יכולה להצחיק, גם לזעזע כל כך (אונס, למשל, הצורך להסתיר אותו, הבושה - לא הרבה השתנה כאן מאז 1926, מועד האונס בספר).
ואחריו - ולכן אני קוראת את הספר הזה שנית, כדי שיהיה לי רקע לספר הבא אם כי אטקינסון לא רואה אותו כספר המשך אלא כספר נלווה - A God in Ruins, שגיבורו הוא אחיה הצעיר הנערץ של הגיבורה כאן.