לספר מה קורה כאן, למי שירצו: "תחנה 11" הוא ספר קומיקס או
בקנדה, בשנים שלפני ה"קריסה". הקריסה הזאת היא התפרצות של השפעת הגאורגית, שמוטטה את הציוויליזציה. תאריך היצירה מתואר כאן יחד עם חייה האישיים, והאישה הזאת נישאה לשחקן כוכב, שהגיע לטורונטו כדי לשחק את המלך ליר. הוא נתן עותק של הספר (או הטיוטא זכרוני בוגד בי) לילדה צעירה ששיחקה איתו על הבמה. אותו שחקן נפל ומת על הבמה.
וזו היתה יריית הפתיחה לסיום הציוויליזציה, בדמות אותה שפעת גיאורגית.
אותה ילדה גדלה, שרדה את ה"קריסה" והפכה שחקנית בוגרת, הלכה ברגל למעשה ממה שהיה קנדה למה שהיה ארצות הברית. עכשיו היא חלק מה"סימפוניה הנודדת", קבוצת שחקנים ונגנים המונהגת על ידי מנצחת, שנודדת בין "טריטוריה" אחת למשנה - כך הן נקראות - לאורך אגם מישיגן. האנושות שנותרה מהקריסה חזרה לצוד בעלי חיים, היא מצויידת אמנם באקדחים אך אין מכוניות יותר. יש ללהקה קרוואנים, לשעבר ואן הובלות, שחוברו לו רתמות וסוסים, וכך נודדת הלהקה ברגל וברכב, מעיירה לעיירה, עם הופעותיה. בחורף, בקיץ, בכל מזג אוויר. כל המרחקים צומצמו לחלוטין כך שאין שום מידע, למשל, לגבי מה קרה עם מה שהיה פעם שיקאגו.
גם ספירת השנים השתנתה: עכשיו אנו בשנת 20, לפעמים יש פלאשבקים לשנת 5. הכל ביחס לשנת הקריסה.
אני בדרך כלל לא אוהבת ספרים שמתרחשים בעתיד מבהיל שכזה ואם לא דרור בורשטיין שהמליץ, לא הייתי מנסה לקרוא אותו. אבל אני שמחה שכן קראתי וסבורה גם שדמויות המופיעות בקנדה שלפני הקריסה תצוצנה גם אחריה עוד בהמשך הספר, כולל, אולי, מחברת הקומיקס שאולי גם היא שרדה אותה.
אני נהנית מתיאור מציאות כזה - גם אם אני שמחה שלפחות כרגע אינו מנת חלקי - מההומור הדק, מיכולת הסיפור. ההמצאה.