אז טרייכל מספר בדיעבד, בגוף ראשון, על משפחה של אם, אב וילד
קטן שבורחים מהמזרח, בסוף מלחמת העולם השניה. הם איכרים גרמניים במקום שנקרא רקוביץ, היום בוודאי פולין. הם בורחים מהרוסים והילד הקטן בזרועותיהם. ברגע מסוים הם אף פוגשים ברוסים והאם נבהלת כל כך שהיא מוסרת את הבן לאישה שעומדת לידה, ולסוף הזוג חוזר לגרמניה לבדו. לא לפני שהרוסים עושים "דבר נורא" לאם, מה שאי אפשר היה לקרוא בשמו בזמנים האלה.
וטרייכל הוא הבן שנולד להם בגרמניה, לאחר המלחמה. הם גרים במקום יישוב (גך הוא מוגדר, "מקום יישוב") בגרמניה המערבית, כנראה בנורדריין וסטפליה. האם בעיקר עסוקה באוססיביות בגורלו של הבן ובנסיונות לאתרו, והאב, איש קשוח מאוד - איכר לשעבר - חמור-סבר, שתלטן, נתון להתקפי זעם - בעיקר עסוק בפרנסת העסק הקטן שלו. והבן חי כל העת תחת צלו של התינוק שנעלם, בתחושה ברורה שאינו אהוב. שולטים שני רגשות עיקריים בכל הווייתו: המבוכה והבושה.
הכל מנוכר, אין שום תיאור טבע, אין שום שמחה, כמעט שום קשרי ידידות מסוג כלשהו עם קרובים ובני משפחה. השפה רפפטיטיבית, פשוטה במתכוון, יבשה, לפעמים עוברת לתחום ההומור השחור קצת, לפחות הומור יבש. כך בנסיונות ובבדיקות לאתר האם אסופי 2307 שנמצא תחת השגחת המדינה, הוא אכן הבן האובד.
ולכן אני חושבת שגם אם יש כאן אלמנט אוטוביוגרפי, הוא לא שלם כי טרייכל מבקש לומר דברים נוספים על גרמניה. הכל מסוגנן מדי, קצת מזכיר אולי את קפקא, אולי את גודו של בקט. ובכל זאת, אני מרגישה הזדהות גדולה עם הילד הזה, שתופעות גופניות של חרדה שהוא לוקה בהן, אינן זרות לי.
אחרית-הדבר הארוכה של חנן אלשטיין אכן משכנעת אותי שיש דברים בגו מעבר לסיפור עצמו, אחרת לא היתה אורכת 18 עמודים, היא בוודאי שופכת אור על הקשרים שאינם נהירים לי או על פרטים שלא שמתי לב אליהם. הצצתי רק בפסקה הראשונה שלה, המתארת מפגש בין טרייכל ובין משתתפת במפגש ספרותי שנערך עמו, שבאה עם ספר וביקשה חתימה. לא לה, חלילה, אלא לחברתה. כי מבחינתה-עצמה, טרייכל הוא אויב גרמניה בכתיבתו. תואר שכבר מעיד עליו שהוא עושה משהו טוב...קריאה נפלאה. הכוח של יצירת האמנות, הכח של מינימליזם, של אמירת דברים לא כפשוטם אלא באירוניה, בהסתר.