עמודים אחרונים של "לולי וילוז", הספר שלא נותן לך לגמוע אותו
במהירות. אלא דורש שתלכי איתו בקצב שלו, לאט לאט.
זה כיף של קריאה, של יופי, של חוכמה של מוזרות.
אני שוקלת אחר כך לגמוע - אכן - את "תמות, אהובי", של אריאנה הרוויץ, עוד אחד שבועט בציוויים הבורגניים, אבל קצת חדש יותר (נראה לי שהספר בן 3, בעוד "לולי" בן 90) וכפי הצצתי עד כה, ההזהרה על כריכתו, "זהירות, חומר נפץ", יאה לו.
טקסט מריר, חומצתי. וכזה שכתוב בקצב מהיר אז כנראה אקרא אותו מייד אחר כך, למרבה הניגוד. אם כי קרה כבר שגם כשנערמו 5 ספרים בקצה המיטה (מיתרונות הלינה באלכסון), הבא אחרי נבחר מתוך הערימות האינסופיות המפארות את שאר הבית.