"מאחורי הדלת", ג'ורג'ו בסאני, עוד רומן מאלף
שוב עיסוק גלוי בהומוסקסואליות, שוב הקיום היהודי בפרארה. שוב פרארה כמיקרוקוסמוס של העולם. נהניתי גם לקרוא על יצירת אמנות בכנסיה מסוימת שגיבור הספר - נער, כולם כמעט כאן בני נוער, ממין זכר - נפעם ממנה. הקריאה הזאת הביאה להיכרות עם הכנסיה, עם הקבוצה הפיסולית המדוברת, עם האמן שהתברר שיצירות אחרות שלו נמצאות במקומות אחרות באיטליה ובצרפת גם כן.
מכאן התברר שאותו אמן למד אצל מאסטר מסוים שהכרתי עבודות שלו בפרארה, והמאסטר הזה - בשום אופן לא אמן מפורסם במיוחד מתקופת הרנסנס - משמש אחד הגיבורים ברומן של אלי סמית' שנקרא How to be Both שזכה לשבחים בשנת 2014.
אז במקרה עליתי על ספר שלא ידעתי על קיומו ומעניין אותי מאוד, וגם קראתי על אמנות ואמנים לא ידועים. כל זאת בעקבות ליד שמצאתי בספר שנכתב לפני למעלה מ-50 שנה.
יש לי כל מיני מחשבות בראש על הספר הבא אבל כרגע אני לא יודעת. אני מאוד רוצה לקרוא את ספרו של שלמה לאופר, "כפר הטווסים", אבל נושאיו שחורים. אולי דווקא בשבוע הבא. אבל לאחר קריאה כה אינטנסיבית אני אוהבת לא לדעת. גם "תחנות כבות" של פוגל הוא ספר שסוף סוף אגיע אליו בחודש הקרוב, אולי כבר בשבוע הבא.
קראתי שני ספרי טור-דה-פורס נשיים השבוע: "כשהלילה" של כריסטינה קומנצ'יני ו"ימי הנטישה" של אלנה פרנטה, בדיוק על רקע פרשת גילוי זהותה. הספר הזה, באינטנסיביות שקראתי בו, עיכב את החלמתי מהצטננות ארוכה. אני משוכנעת בכך. חתיכת אינטנסיביות, גם הספר וגם קצב של הקריאה, לא יכולתי להניח את הקריאה בספר שמתאר את ההתפרקות הנשית הזאת. ועוד נוגע בכוחה המרפא של מוזיקת בארוק. נו...אחרי זה, הספר של בסאני היה על טורים גבוהים פחות אבל הוא בשום אופן לא נטול אינטנסיביות רגשית - אף אחד מספריו לא דל בה - רק מעט מיושן ושובניסטי יותר ואת אלה אני מקבלת בהבנה.