מה הסיבה או מה התועלת להשארת הניקוד ההיסטורי? >לאקדמיה ללשון
היום חלק מסימני הניקוד, בעיני לכאורה נשארים במקומם מסיבות היסטוריות גרידא.
אם ניקח לדוגמה את המילה: אבא שמנוקדת כך: אַבָּא
כעת שאלתי היא מה הסיבה לכך שיש צורך בקמץ כשהוא מבוטא בדיוק (אבל בדיוק) כמו פתח? היום כולם מבטאים אַבָּא= אַבַּא; גֶּפֶן כמו גֵפֵן; חָמוּר כמו חָמֻר, וכן חולם מלא כמו חולם חסר, וחיריק חסר כמו חיריק מלא.
אם כן מדוע בעצם יש צורך במערכת הניקוד הזאת (המתבססת על עשר תנועות ויותר) אם לא מדובר בקריאה בספרי הקודש ששם בקרב עדות מסוימות יש משקל דקדוקי לכל סימן ניקוד?
מלבד זאת, איזה חיסרון יש אם תבוטל מערכת הניקוד הזאת למערכת ניקוד פרקטית המבוססת על התנועות הבסיסיות של AEIOU? בתכלס אנחנו לא משתמשים ביותר מחמש תנועות אלה בשפה המדוברת ביום יום, והמילונים הכלליים / האקדמיה עשויה ליצור כללים פשוטים יותר להמונים. לא כך?
היום חלק מסימני הניקוד, בעיני לכאורה נשארים במקומם מסיבות היסטוריות גרידא.
אם ניקח לדוגמה את המילה: אבא שמנוקדת כך: אַבָּא
כעת שאלתי היא מה הסיבה לכך שיש צורך בקמץ כשהוא מבוטא בדיוק (אבל בדיוק) כמו פתח? היום כולם מבטאים אַבָּא= אַבַּא; גֶּפֶן כמו גֵפֵן; חָמוּר כמו חָמֻר, וכן חולם מלא כמו חולם חסר, וחיריק חסר כמו חיריק מלא.
אם כן מדוע בעצם יש צורך במערכת הניקוד הזאת (המתבססת על עשר תנועות ויותר) אם לא מדובר בקריאה בספרי הקודש ששם בקרב עדות מסוימות יש משקל דקדוקי לכל סימן ניקוד?
מלבד זאת, איזה חיסרון יש אם תבוטל מערכת הניקוד הזאת למערכת ניקוד פרקטית המבוססת על התנועות הבסיסיות של AEIOU? בתכלס אנחנו לא משתמשים ביותר מחמש תנועות אלה בשפה המדוברת ביום יום, והמילונים הכלליים / האקדמיה עשויה ליצור כללים פשוטים יותר להמונים. לא כך?