*מדוע לא התחלתי לאהוד את הקבוצה שלכם?
נתחיל מהעובדות. אני לא אוהד של אף קבוצה באף ספורט. אף פעם לא הבנתי את האהדה לקבוצה. בעיקר בעידן המודרני בו שחקנים מחליפים קבוצות (או יכולים/עלולים לעבור ויש מעט מאוד "שחקני בית" או סמלים בשר ודם). גם הגישה הגורסת כי קבוצה היא מיכלול של פילוסופיה ספורטיבית כבר לא תופסת בחלק גדול מהמקרים. ואני לא מתכוון אפילו להתחיל לדבר על התקופות בהן קבוצות או מועדונים היו משקפים דעה פוליטית כמו הפועל, בית"ר, אליצור ומכבי. לאהוד קבוצה נכון להיום בעיניי זה כמו לאהוד את סלקום או אוראנג' או פלאפון - חברות כלכליות. יש לי העדפות בנוגע לשחקנים שאני אוהב את סגנון המשחק שלהם או האישיות (נאש, נוביצקי, ווייד, פירס, הם הבולטים שאני שולף מהראש בלי מאמץ בעידן הנוכחי - ווייד מדהים אותי ביכולת על המגרש הוא כמו חתול - וכל מי שגידל פעם חתול יבין על מה אני מדבר- אבל מחוץ למגרש אני לא סובל ואף פעם לא סבלתי את השואו אוף שלו. מה גם שאחרי הקיץ הזה עם כל המהלך הזה של מיאמי אני מנהל איתו יחסים של אהבה/שנאה עם נטיה לשנאה). אבל יותר מהכל אני חובב את הענף ואת הליגה של ה-NBA. מהרגע שהתחלתי להבין איך הליגה הזו בנויה (שאלתי שאלות כמו למה אין להם ליגה ארצית וקבוצות לא יורדות ליגה? לא הבנתי מה הדרבון להצליח בליגה בה אתה לא יכול לרדת ליגה?) ואת כל הרעיון של דראפט והמחשבה על הכלכלה יחד עם שוויון הזדמנויות (גם אם יש כאן כאלה שקוראים לזה אשליית שוויון הזדמנויות זה עדיין יותר מאשר ברוב הליגות) ועם הכוכבים הללו שעושים את הלא יאמן מול שחקנים אחרים סופר מוכשרים. התחרותיות והאינטנסיביות והווינריות שמושגת כמעט תמיד במהלכים גדולים. זה ספורט של גברים! כשהייתי ילד חשבתי על זה כעל ספורט של שחקנים כל יכולים שמשחקים עם שחקנים עם יכולות יותר ספציפיות (כמו בסדרות הקומיקס של גיבורי העל) על מנת לנצח גיבורי על מהקבוצה שמנגד. זה כמו סופרמן מול באטמן כשלכל אחד מהם יש את העוזרים שלו עם הכוחות המיוחדים לו. כאשר גדלתי למדתי שמדובר כאן בספורט תחרותי שעיקר העניין בו הוא: ספורט של מי שייקח את הסיכון ויצליח להתעלות מעבר למחסום הפיסי ומעבר להתנגדות אבל בעיקר מעבר למנטלי ייקח את הקופה. לפחות כך זה היה, עד לא מזמן. בתקופת ג'ורדן ה-2 נורא רציתי שהחבורה מיוטה יזכו בטבעת. אני זוכר איך הייתי כל כך לחוץ ולא האמנתי כשג'ורדן קלע את הקליעה ההיא על ראסל (עם דחיפה קטנה של היד שעזרה לראסל לעוף מג'ורדן שהשופטים כמובן לא "ראו")כן, אני מאלה שראו את זה בזמן אמת. תמיד הערכתי את ג'ורדן אבל הערכתי את הספורטיביות של הקבוצה הזו מיוטה שהייתה מכלול של אנשים אפורים שנדמה ולא היה שום קשר בינם לבין אבק הכוכבים שג'ורדן פיזר סביבו ותשומת הלב והפרסום לה הוא זכה. וכשנגמרה התקופה הזו אז המשכתי לחבב שחקנים שפשוט הצליחו ליצור אצלי סימפטיה (רג'י מילר לדוגמא). גם אני כמו הקבוצות או השחקנים לא מייצר מחוייבות לאף מועדון או קבוצה. זאת התקופה המודרנית, אני לא אוהד של שחקן, קבוצה, מועדון או סמל. אני אוהד של משחק. אני זוכר בתור ילד את הציטוט הזה של אריק איינשטיין שהיה אולי הרמז הראשון שהוביל אותי לNBA. "יושב בסן פרנסיסקו על המים -רואה את דוקטור ג'יי קורע רשתות וקרים עבדול ג'אבר נוגע בשמיים, " לא הבנתי איזה ד"ר קורע רשתות? וקארים עבדול ג'אבר היה נשמע לי כמו דמות מצויירת מהסרטים האלה של הטלבזיה בערבית. עד שראיתי באחד מהשידורים את ההטבעה המפורסמת של ד"ר ג'יי ואת הסקיי הוק של קארים יחד עם המשחק המדהים של מג'יק... אומרים שכל חיינו אנחנו מנסים לשחזר חוויות ראשוניות. אז יתכן שהתחושות שחשתי אז, אלה התחושות שאני מחפש לשחזר גם כיום בצפיה בNBA. יאמר לזכות ה-NBA שהם מצליחים לשחזר את התחושות הללו למרות שסף הריגוש אצל הצופים עולה.