איפה את רואה ששניהם רוצים משהו?
מה שאני רואה שהיא רוצה משהו, שגם הוא צריך להשתתף בו. והוא בכלל לא רוצה.
כמו שאני, נניח, אחליט שאני רוצה להשתתף בתחרות של מרתון זוגות, ולכן בן הזוג שלי חייב להשתתף איתי. ואז, בתור פשרה, אגיד שאני מוכנה שהוא ישתתף איתי רק בחצי מרתון.
 
נכון נשמע הזוי? כי אני לא חושבת שלבן זוג אחד אמורה להיות היכולת לכפות על השני לעשות משהו שהוא לא רוצה, ואז עוד להתלונן כשהוא לא מסכים. את מתארת את זה כאילו מאורסת מתפשרת ומתפשרת, אבל לי זה נשמע כאילו הי אמחפשת מלחמה ולא באמת מחפשת להבין מה חשוב לו. למען האמת, אני די בטוחה היא הייתה יכולה למצוא פשרה שתעבוד בשבילו, לו היא הייתה מקשיבה לו.
 
מה באמת קרה לפשרות בזוגיות ולשמוע גם את הצד השני? למה היא לא מקשיבה לו, ובודקת מה בדיו קמפריע לו, במקום להציג אותו בתור עקשן טיפש?
 
ברור לי למה זה חשוב לה - מתוך קונפורמיזם ואינדוקטרינציה. (אני חושבת שזה ברור גם ככה, אבל אין לי כבוד רב לרצונות שזה המקור שלהם). למה זה חשוב לו? שתשאל, ותענה.
כי מעשים מעידים יותר ממילים, ואם הוא מתעקש, סימן שחשוב לו. אז מה בדיוק חשוב לו? מאורסתץ הציגה שלושה דברים, שבברור לא כללו בדיקה לעומד וניסיון אמיתי להבין.
 
ובנוגע ללמה קשה לוותר - כמו שאמרתי מקודם, כל החגיגות שהיא הציעה עד עכשיו הן *סבל* מבחינתי. אני לא בן הזוג, אבל אני לא מוכנה שבחתנוה שלי אני אסבול. אין מצב שאני אתפשר על כך שהחתן יהנה פחות ואני אסבול פחות בחתונה. זו פשרה שהיא בלתי נסבלת מבחינתי.
 
זה שמשהו הוא נורמה וצד אחד הולך חצי מהדרך לא הופך את הפשרה לבאמת פשרתית. כמו שנישואין בחול לא מונעים את הצורך להתגרש ברבנות, ולכן זה לא באמת פשרה, אלא רק פשרה בתחפושת.
 
שתתחיל מלתקשר. *להקשיב* באמת למה שהוא אומר ולהבין מה בדיוק מפריע לו, ועד כמה. ורק אחרי זה אפשר לדבר בכלל על פשרה.
 
ולא, אם הוא מסרב לחתונה הוא חוסך *לה* לא מעט סיכונים. חתונה ברבנות זה אסון לאישה. ואולי גם חוסך את הכסף שלה שהיא בחלומה הילדותי מוכנה לבזבז.
 
באופן כללי, גם היא צריכה לבדוק למה החלום המגוחך של חתונה ליום אחד כל כך חשוב לה. אבל לא זו הבדיקה החשובה. הבדיקה החשובה היא של התקשורת התזוגית, ושל למה היא ששה אלי קרב.