מענה לשאלתך
אתי יקרה בקר טוב,
אמש כבר עניתי וכתבתי תגובה אך משום מה היא לא נשלחה ולא מופיעה. מקווה שמזלי יאיר לי פנים היום
מכשירי השמיעה והשתל הקוכליארי הם אמצעים טכנולוגיים חדשניים המאפשרים בקלות יחסית לחירש / כבד שמיעה לרכוש את השפה וללמוד אותה ביתר קלות. התוצאות בשטח אכן מעידות על הפקת דיבור ויכולת שמיעתית מצויינות ביחס לדור הקודם - שזה לגמרי נפלא ואני בעד.
עם זאת חשוב לזכור כי השתל / מכשיר השמיעה בהחלט אינו הופך אותך לילד שומע (בניגוד למשקפי ראיה אשר מתקנים לחלוטין את הבעיה), אמנם הילד המושתל / כבד השמיעה / החירש מדבר ברור, מדבר "רגיל", שומע נפלא ואפילו מדבר בטלפון... נדמה כי הצלחנו "לתקן את הילד" והכל נפלא. מה צריך יותר מזה?
הקושי האמיתי מתחיל בייחוד כאשר נתקלים בסביבה לא נגישה או לא מודעת, בבתי ספר שהחבר'ה מריצים צחוקים... בבילויים של חברים במיוחד בגיל ההתבגרות שלאף אחד אין ראש או סבלנות לעצור ולהסביר.. מצבים של רב שיח / דיונים / ארוחות משפחתיות / סביבה רועשת / סביבה לא אקוסטית מספיק / מקומות חשוכים ועוד ועוד....
למה אני מספרת את כל זה?
אני רוצה לחדד ולעשות הבחנה בין שני מושגים שהם כביכול דומים ונגזרים האחד מהשני אבל הם שונים בתכלית:
שפה - כלי / אמצעי המאפשר לנו להעביר מסרים
תקשורת - חשיפה לשפה עצמה ולאינטראקציות חברתיות
קל לנו להתבלבל ולהניח שהילד מתקשר כיוון שהוא מדבר / שומע נהדר..
זאת אני רוצה להמחיש בדוגמא מהחיים-
בגיל 14 כשקיבלתי את האינטרנט והמחשב הראשון שלי - בעצם נחשפתי לתקשורת טבעית באמצעות הצ'אטים וכל האסימונים התחילו ליפול לי ברעש גדול.
פתאום הבנתי כמה אני לא באמת חלק מהחבורות בבית הספר, כמה אני לא באמת יודעת מה קורה, מי נגד מי... באינטרנט ידעתי הכל - הייתי חלק שותף ומלא בדיונים / בשיח /פרגונים / רכילויות וכן גם אינטריגות
...
פתאום הבנתי כמה אני לא באמת חלק... כמה אני לא באמת "משתלבת" כמו שחשבתי..
ואני העליתי השערה שזה בגלל שלא עברתי ניתוח שתל בגיל 9 חודשים כמו שהיום עושים עבור הילדים אבל אז נתקלתי בילדה מושתלת דו צדדית – מדברת כמו אדם שומע לחלוטין, שומעת מצוין. בגיל 9 היא ענתה לטלפון שצלצל בבית ושאלו אותה "האם אמא בבית?"
ענתה – "כן".
מהקו השני נשמעה שתיקה.. והילדה חכתה ומשלא נאמר דבר, ניתקה את הטלפון.
אז כן, היא שמעה, הבינה, ענתה, דיברה – אבל.. את הניואנס הקטן הזה שצריך פשוט לקרוא לאמא לטלפון – היא פספסה. אלו קודי התקשורת והמיומנויות התקשורתיות שאותם לומדים ע"י חשיפה לאינטראקציות תקשורתיות וחברתיות..
יש לי לא מעט דוגמאות..
אפשר ללמד אותה קודי תקשורת, אפשר הכל.. אבל זה לא משהו שאמורים "ללמוד". זה משהו שנלמד באופן טבעי וזורם בדומה לכל שפה אחרת בעולם.
זו זכות בסיסית של כל תינוק להחשף לתקשורת מגיל 0, לשפה טבעית ללא מאמץ.
לכן בגילאים צעירים וקטנים כל כך – שעדין יש אימוני שמיעה אינטנסיביים, עדין לומדים לשמוע, עדין השמיעה אינה מיטבית – חשיבות שפת הסימנים היא כפולה כאמצעי לתקשורת עם ההורים והסביבה, להחשף לקודי תקשורת והתנהגות. שפה מפתחת מאד את היכולות הרגשיות הקוגניטיביות ועוד.
בעבר חששתי והעליתי את השאלה מה יקרה – כיוון ששפת הסימנים תבוא על חשבון פיתוח דיבור / שמיעה והילד יתעצל לדבר או לבצע אימוני שמיעה..
על כן פניתי למחקרים וישנו מחקר של מייברי ועמיתיה (2002) שעקב אחר שתי קבוצות של מושתלים בארה"ב.
אחת עם חשיפה לשפת הסימנים ואחת ללא חשיפה. שתי הקבוצות קיבלו אותם אימוני שמיעה והפקת דיבור. לאחר 7 שנים בדקו רמת שמיעה, רמת הפקת דיבור, רמת הבנת הנקרא ורמת מיומנויות חברתיות – וגילו שהקבוצות היו זהות בכל המדדים ואילו ברמת מיומנויות חברתיות ותקשורתיות הקבוצה עם חשיפה לשפת הסימנים הצליחה ברמה מובהקת יותר....
ישנם מחקרים נוספים אך מעדיפה לא לייגע אתכם כרגע. (כל מי שמעונין בעותק של המחקר מוזמן ליצור עמי קשר בפרטי).
אם שס"י לא פוגעת בהפקת דיבור ושמיעה, אלא להפך - מדוע לא לתת אותה כשפה נוספת / כאמצעי נוסף?
אגב מצרפת קישור לסרטון של מיחא חיפה - שם הצוות מקפיד על תקשורת ומסמן לילדים במקביל ללימוד שפה ודיבור..
סרטון - כאן הקישור
בהמשך במידה והילד יבחר שלא להשתמש בשפת הסימנים - הוא יוכל להניח אותה בצד ולא להשתמש בה בעתיד...
אך במידה ומנעתי ממנו שפת סימנים מלידה - בעצם מנעתי ממנו חשיפה לתקשורת טבעית.
כך גם בכיוון ההפוך - אם נמנע מהילד אימוני דיבור / שמיעה - כך נמנע ממנו את הכלים לרכוש שפה ודיבור.
הדברים אינם אחד על חשבון השני להפך, מעשירים יותר את התינוק ומאפשרים כלים נוספים.
ומשהו אחרון חשוב - אני מדברת באופן כללי ואיני רוצה להכליל - תמיד יש יוצאים מן הכלל או חריגים... המטרה שלי היא לאפשר פן נוסף
