למה לי זה כן יכול לקרות / תמצית אסונות ב 5.5 שנות הורות

[Arirel18]

ברור,חס וחלילה שאף אחד לא יצטרך אי פעם

להשתייך לאיזושהי סטטיסטיקה של אסון

 

[Et tu Brute]

אבל את לא חושבת שזה "אסון שקורה"

את חושבת שמי שמשאיר ילד באוטו עושה את זה כדי להרוג ולהתחמק מעונש.
(כך כתבת למעלה: "זה כבר נהיה כאילו דרך להרוג ילד בלי לשבת בכלא").

 

[Arirel18]

נכון

אבל מה לעשות שאם החלטנו לסיים דיון אני אגיד כן כן וזהו..

 

[kmiki]

שמים וארץ

אין בכלל השוואה.

 

[Et tu Brute]

מי אומר שאין מה לעשות?

כל מה שכולן פה אומרות זה ש*בגלל* שזה יכול לקרות לכל אחד, כל אחד צריך להיזהר ולהמציא מנגנונים שונים כדי למנוע!!!
את יכולה לצטט מישהי שאמרה "זה יכול לקרות לכל אחד אז זה לא ביג דיל"?
&nbsp
זה פשוט מזעזע שנשים כותבות פה מדם ליבן, כמה שהן מפחדות לאבד את כל עולמן בגלל טעות וכמה שהן נזהרות כי הן רק אנושיות, ואיזה טכניקות כאלה ואחרות הן נוקטות כדי למנוע אסון, ובאות גולשות אחרות (כמוך וכמו arirel) וכותבות להן שכנראה הן רוצות להסיר מעצמן אחריות או להרוג את הילד ולצאת בלי עונש.

 

[חייבתלהגיב]

להפך, זאת שאומרת שזה לא יכול לקרות לה

היא היחידה שאומרת במפורש שהיא בטוחה גם האבא והסבתא לא ישכחו, על אף שאצלם זו לא שגרה, ולכן לפחות מצדה ברור שהיא לא תנקוט באמצעים כלשהם או תעודד אותם לנקוט באמצעים כלשהם, כי היא בטוחה לגמרי שגם להם זה לא יקרה (ולמעשה, היא בטוחה שלמי שזה קורה זה כי הוא עשה את זה בכוונה כדי להרוג את הילד, כך ש-100% שהיא לא תשתמש באמצעים כלשהם).
מי שאומרת שזה יכול לקרות לכל אחד, כמו שאמרת, דווקא סביר יותר שאצלה זה יהיה במודעות יותר מבחינת הניסיון למנוע שזה יקרה, וכן להתייחס אחרת למצבים חריגים, וכו' (אם כי, גם אז, זה עדיין יכול לקרות לה, רק בסיכוי נמוך יותר).

 

[kmiki]

אני עומדת מאחורי דבריי

אני כמובן מגיבה אל רק על מה שאני קוראת פה בפורום אלא בכלל ברשת, בשיחות עם חברים, בפייסבוק ובכל מקום שבו אני רואה אנשים שמגיבים בהקלת ראש.
&nbsp
תקשיבי, כתבתי על זה פעם כבר, לפני 5 שנים הבן שלי חלה בסרטן, ועבר השתלת מח עצם.
הוא טופל כשנה בשניידר, טיפול הולם וצמוד והכל יופי טופי.
אני שלטתי בפרוטוקול הטיפולים שלו ברמה כזו, של איכל שום דבר לחמוק מעיניי.
ידעתי בכל שניה מה קורה איתו.
יום אחד הגעתי להחליף את אבא שלו במשמרת שלי (גם במשמרות ל אשלי תמיד פיקחתי מול אבא שלו על מה קורה איתו), ואיך שנכנסתי באו לתת לו טיפול, ואני כרגיל בודקת את השקיות של האינפוזיה ומגלה שהאחות בטעות עמדה לתת לו תרופה שהוא אלרגי אליה ואסור לו שתכנס לגוף, כי במצבו זו תרופהמסכנת חיים.
היו שם בשניידר המון הורים שהיו יושבים רגל על רגל, השאירו לצוות הרפואי את הטיפול, לא ידעו משום דבר וכלום, וסמכו על המזל שלהם עם חיי הילדים שלהם, לא אני.
אז אני שוב אומרת, הורה שרוצה לוודא שהילד שלו יחיה, מה אני אומר לך, יעשה כל שביכולתו, ושים לב למה שאמרתי, אל אמרתי שאני כל יכול, אבל אני אעשה כל שביכולת כדי למנוע מילדי פגע, ואיך לאמר בעדינות, ההורים האלה, לא עשו כל שביכולתם על מנת למנוע פגע מילדיהם.
הם נוהגים בילדים שלהם בצורה מקלת ראש, וכמו שאמרו מומחים רבים לפני, מרבית האוכלוסיה יודעת בכל שניה נתונה איפה הסלולרי שלה, אבל מרבית הזמן אל יודעת המ קורה עם הילדים שלה.
&nbsp
אין סיכוי שילד שלי יישכח לשעה, שלא לדבר על 5 שעות, בשום מקום שהוא על ידי, נקודה.

 

[איןאריותכאלה]

אני שמחה שהבן שלך בריא

הסיפור שסיפרת הוא סיפור על התמודדות מאד מאד קשה, ארוכה, נטולת וודאות ועם סוף טוב, ואני שמחה על הסוף הטוב שלכם.
ואני מאמינה לך שלך זה לא יקרה.
כשפתחתי את השרשור הזהי דיברתי על עצמי.
אני לא דיברתי על כל האנשים בעולם, בטח שלא עלייך.

אני שמחה מאד ששמת לב לשקית של החומר אליו הבן שלך אלרגי, שהקפדת לבדוק, שמנעת אסון גדול.
ובאותה נשימה - אני לא חושבת שכל ההורים האחרים שישבו שם במחלקה רגל על רגל ולא בדקו את השקיות ולא היו מעורים בכל פרטי הפרטים של הפרוטוקול הרפואי הם הורים גרועים.

ואני אגיד את זה בהכללה יותר גדולה -
אני לא חושבת שיש רק דרך אחת להיות הורה.
אני חושבת שיש המון המון דרכים.
יש אנשים שהם יותר 'פריק קונטרול' מאחרים. יש אנשים שיבדקו את הגז 3 פעמים לפני שהם הולכים לישון ויש כאלה שלא. יש כאלה שיאלתרו ארוחת ערב משאריות כי לא הספיקו לעבור בסופר. ויש כאלה שלא.
אני לא חושבת שיש צורה אחת נכונה או עליונה.
כל מה שכתבתי מתייחס אך ורק לתיאור של בדיקת שקית האינפוזיה.
אני לא חושבת שמי שלא בודק הוא רשלן / הורה גרוע / אשם בנזק שנגרם חלילה לילד.

את מאמינה בהחזקת שליטה מקסימלית בידייך. אני לא.
היו תקופות בחיי שהאמנתי בהחזקת שליטה מקסימלית.
היום כבר לא.

 

[Arirel18]

אני לא מרשה לילד שלי בקניון לעלות

במעלית בלי להחזיק לי את היד ,בלי לעזוב אפילו לשניה כי אני מפחדת שהמעלית תיסגר וכל אחד ישאר בצד אחר..אז אני אשכח שהוא אמור לעלות לטיסה איתי ? פחח

 

[Et tu Brute]

האמת שדווקא את הסיפור הזה של הטיסה אני לא יכולה להבין

בשדה התעופה אני רק עסוקה בלספור, לחפש ולארגן דברים.

טיסה משפחתית זה לא דבר שגרתי, זה בדיוק משהו שאמורים להיות בו ב-alert.

 

[נחמנית]

אני חושבת שיש כאן בעיה של טרמינולוגיה

את אומרת שמישהו אומר שזה יכול לקרות לו ולכן אין לו איך למנוע את זה
אני מבינה איך האמירה הזאת מקוממת, ומן הראוי שהיא תקומם.

אבל לדעתי האמירה כאן היא אחרת - זה יכול לקרות לי ולכן אני צריך להיזהר מזה בדיוק כמו שאני נזהר מ- קפיצה לכביש, טביעה, חנק וכו

בסופו של דבר אתן מסכימות. כדי שזה לא יקרה לך אתה צריך משנה זהירות ומודעות וכוננות מתמדת. נתפסתן כאן לנקודה שמתפרשנת שונה בין שתיכן פשוט בגלל שתקשורת היא מטבעה רב משמעית וכאן נוצרה נקודה של חוסר הבנה.

מקווה שתצלחנה להבין ששתיכן באותו צד. הצד שאומר- זו סכנת חיים, זה מחייב כוננות אינסופית כדי שזה לא יקרה, כדי לא להיות בסטטיסטיקה. טפו טפו טפו

 

[חייבתלהגיב]

המשפט האמצעי שלך - שהורים אומרים את זה

כדי שאם זה יקרה להם הם יוכלו להגיד שתמיד אמרו שזה יכול לקרות לכל אחד (בהנחה שלזה התכוונת, כי כתבת אף אחד), הוא אחד המשפטים היותר הזויים ושונאי אדם שנתקלתי בהם.
מהצד השני, נראה דווקא שמי שכותב פה שזה לא יכול לקרות לו, בעיקר מחפש מחמאות על איזה הורה נהדר ומושלם הוא (או איזה אדם מושלם הוא, אם הוא לא הורה) וכמה אחרים הרבה פחות טובים ממנו, וזה גם די תמוה... מה זה נותן לכן הניסיון הזה להוכיח "עליונות" על ידי אמירות חסרות בסיס ש"לכן זה לא יקרה"? איזה חור זה ממלא אצלכן?

 

[כפרקי]

לא מסכימה איתך

האסונות שתיארת הם עניין של שניות, לא שעות כפי שקורה במקרי מוות של ילד באוטו.
האסון הוא גדול ואיום ונורא, אבל לא, זה לא יכול לקרות לכל אחד.
רוב ההורים, אם יקרה שהעייפות הכרונית תשתלט והם ישכחו ילד באוטו, יעברו דקות בודדות עד שישימו לב לכך, בין אם כי נוכחותו המשובבת תחסר להם או שרגע של שלווה וחופש יתגנב אליהם והם ירוצו לחפש את הסוהר.
רוב המקרים של שכחה ברכב קרו כשלא המטפל העיקרי הוא זה שלקח את הילד. בכל פעם שיש חריגה מהשגרה אנחנו מפעילים מנגנונים שיעזרו לנו שלא לפספס שום דבר חשוב. לא לשכוח לשים את הילד בגן זה דבר חשוב.
רצות בתקשורת המון הצעות איך אפשר להמנע מהשכחה הזאת. כל הורה אחראי ישב עם עצמו וחשב אילו מההצעות האלה מתאימה לו והתחיל ליישם.
&nbsp
מוות של ילד זה מצב קיצון, אבל בחברה שלנו יש סלחנות גבוהה מאוד לקושי בתפקוד הורי. כשאנחנו אומרים להורים על אלף ואחד דברים ש'לא נורא' ו'זה יכול לקרות' ואיפה שאפשר מעבירים אחריות למערכת מייצרים הורים שאצלם חוסר לקיחת אחריות זו דרך חיים.
או כפי שהגיסה ה'אהובה' עלי אומרת: "הוא (ילד בן 6) הכריח אותי לקנות לו (משחקים באלפי שקלים בחודש)", "שהגננת תגמול מחיתולים/מוצץ בשביל מה אני משלמת לה?" ועוד פנינים.
&nbsp

 

[איןאריותכאלה]

אני הראשונה שדוגלת באחריות הורית

ואני לא חושבת שתפקיד הגן לגמול לי את הילדים (הלוואי)
או תפקיד הגננת / בית הספר לחנך אותם
אני חושבת שהם שלי ובאחריותי

אני פשוט מבינה איך האסונות האלה קורים, זה הכל
אני מקווה מאד שלי זה לא יקרה
אני משגיחה על הילדים שלי בכל העיניים

גם לי קשה להבין איך שוכחים ילד פרק זמן משמעותי ברכב
גם קשה לי להבין איך מרססים בית עם 4 ילדים בחומר הדברה מסוכן ולא אומרים מילה להורים, וקשה לי להבין איך שולחים משפחה של 6 נפשות הביתה באותו לילה מטרם, וקשה לי להבין איך שוכחים ספוגית בגוף של אדם, וקשה לי להבין איך עוקפים במהירות וקשה לי להבין איך יורים על כוחותינו, או איך שני מסוקים מתנגשים.
עובדה, אסונות קורים.
עובדה, אי אפשר היה למנוע אותם.
מילים שבדיעבד הן חסרות משמעות בהקשר של חיים ומוות.


אבל אני גם נותנת לילדים שלי חופש
ואני כן מורידה מהם את העיניים לפעמים
וכשיגדלו זה יהיה יותר מאשר 'לפעמים'

ואני מייחלת גם למזל
כי כמו שכבר הסברתי - הייתי יכולה להיות במקומה של האמא שבתה אכלה חצץ.ו, את זה תסבירו לי איך אפשר למנוע? מהשניה שהילד נולד ואילך להסתכל עליו כל הזמן?

 

[כפרקי]

זה לא אותו הדבר

אני מבינה איך זה יכול לקרות בגלל שאני מכירה באופן אישי הורים כאלה שמחפשים כל הזדמנות להסיר מהם אחריות ולהיפטר מהילדים שלהם כשרק אפשר.
א-ב-ל
זה לא יכול לקרות לכל אחד.
רוב האסונות שהבאת הם טעויות של היסח הדעת של שניות עד דקות. לא שעות. חתיכת הבדל.
והדוגמה של החצץ... גם פה יש הבדל משמעותי. ההבדל בין פעולה של הילד לבין פעולה של ההורה. רוצה השוואה? לשים אקונומיקה בבקבוק מי עדן ולשכוח בגובה של ילד. קרה. הלכו על זה לכלא.

 

[חייבתלהגיב]

הורה הלך על זה לכלא? יש לך קישור?

 

[חייבתלהגיב]

דווקא זה באמת מה שאני עושה, בערך עד גיל שלוש, ככה

כשהסיכוי שהם יכניסו משהו לפה ומייד ייחנקו וימותו עוד גדול (פרט למקרים חריגים כמו אותו רגע שחשוב היה לי להרחיק מהפעוטה משהו כדי שהיא לא תיפגע אבל בגלל העייפותף הרחקתי את הדבר הלא נכון...). אבל עם כל ילד שנוסף זה נהיה קשה יותר, ולפעמים אני מאצילה סמכויות גם כאן, ולא תמיד לאנשים שבאמת משגיחים כמוני (כולל, מן הסתם, כשהילדות במסגרות, מגיל שנה וחצי-שנתיים). פעם נתתי לגדולה, בערך בגיל 10, להשגיח רגע על הקטנה (שהייתה בת השנתיים) בזמן שאני בשירותים. תוך שנייה אני שומעת בום, ואז הגדולה צועקת שהיא בסדר, ואז אחרי עוד שנייה בהיסטריה שהיא מדממת... הקטנה טיפסה על כסא, נפלה ממנו ונפתחה לה השפה. והיו מקרים דומים גם כשאחרים השגיחו עליהן (לשנייה פתחו את הראש בגן, למשל). החיים מסוכנים ובגילאים האלה הם סופר מסוכנים. אז משתדלים לעשות את המקסימום, לדאוג לסביבה כמה שיותר בטוחה, וכו' - ולרוב כשמדובר בילד ראשון אפשר גם להצליח לא רע, אבל עם כל ילד זה נעשה קשה יותר, כאמור...