את הדגש ב"נִדּוֹן" ובדומותיה
נהוג להסביר כהיקש (שחל בלשון חז"ל) לגזרת חסרי פ"נ (נִצַּל - וגם נִצּוֹל, נִזּוֹק, כלומר היה היקש גם בכיוון ההפוך: גזרת ע"ו השפיעה על גזרת פ"נ בתנועת עי"ן הפועל) או לצורות העתיד, המקור והציווי של נפעל (יִדּוֹן, הִדּוֹן, לְהִדּוֹן), שבהן הדגש הוא תוצאת היבלעות חוקית של נו"ן הבניין בפ"א הפועל. כבר במקרא יש "נִמּוֹל" ו"נֵעוֹר", שגם הן היקשיות כנראה.